באר משה (דנשבסקי) ב רעב

ויש להעיר לפמש"כ דבעינן מקנה לדעת הסוברים כך בהא דהרשה לשלוחו למכור ועכב לעצמו שלא קנה וכל שאין מקנה לא הוא בעצמו ולא שלוחו לא קנה הקונה, וא"כ הא דאמר בגמ' ב"ב (פ"ז ע"ב) השולח לחנוני פונדיון ע"י בנו הקטן ושלח לו באיסר שמן ואיסר וכו' דפליגי ר"י ורבנן דרבנן סברי לאודועי ליה שדריה ור"י סבר דלשדורי ליה שדריה ולכך פטור החנוני, ולמה יופטר החנוני נהי דלשדורי ליה שדריה מ"מ במה קנה החנוני את הפונדיון שנשלח לו ע"י התינוק, הא אין שליחות לקטן ובמה נקנה לו ובמה דניחא ליה שיקח החנוני הפונדיון ויתן עבור זה השמן והאיסר הלא לא קנה, ויש לומר דהתם שמיחד השולח להקטן שיעשה דבר זה למסור להחנוני הפונדיון אין תינוק זה עושה שום דבר רק מעשה קוף בעלמא שמושך לידו, והוא בעצמו נחשב המקנה פונדיון שלו להמקנה משא"כ בשליח שמסר לו ענין השליחות שיהיה הוא עושה הדבר שיברר הקונה ויקצוב עמו הדמים, בזה אנו אומרים מן הסתם שמסר לו הדבר לשלוחו שהוא יהיה המקנה, עד שיאמר בפירוש שהוא המשלח מקנה בעצמו למי שיגיע לידו חפץ זה. ובאמת יש להקשות בסוגיא זו לר"י דסבר לשדורי ליה שדריה מ"מ במאי קנה המשלח את השמן והאיסר הא משיכת הקטן אינה כלום כיון דאינו בר שליחות ומעות אין קונות, א"כ ברשות החנוני הוא השמן והאיסר, ולמה אמר ר"י שהנזק הוא של בעל הפונדיון, וראיתי להשמ"ק שכתב שזה דומה כאלו אמר שלחה לי ביד בני וביד עבדי כו' ושלחה לו ביד בנו ומתה פטור, והנה בעצם הדין בהא דאמר לו שלח לי ביד בנך כו' הקשה שם בשמ"ק בשם הראשונים מה מועיל זה הא לאו שלוחו הוא, שהרי המשאיל משלח אותו והשואל לא דבר עמהם מאומה, ותירצו שם שכוונת המשאיל בעת שעושה אותם לשלוחים שהוא בפקודת השואל עושה אותם לשלוחים ומתחלה נעשה עבורו לשליח, עוד הביא שם תירוץ שהוא מדין ערבות כיון שאמר לו להוציא הפרה מרשותו ולשלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב, ועיין בנתיבות (סי' ש"מ ס"ק י"א) שכתב שנ"מ בין שני התירוצים היכא שאמר לו שלח לי ביד חשו"ק ושאינו בר שליחות, שלטעם הא' הוא פטור כיון שאינו בר שליחות ברשות המשאיל הוא ולטעם שהוא מדין ערב הוא חייב אפי' באינו בר שליחות והמשאיל יכול לחזור בו אפי' אם הוא בר שליחות. והנה מהא דאמרינן כאן ב"ב בהא דשולח בנו ופונדיון בידו לקח שמן ואיסר שכתב בשמ"ק שהטעם הוא משום דדמי כאילו אמר לו שלחה לי ביד בני, ולכך פטור על האיסר והשמן שמסר ביד בנו הקטן למ"ד דלשדורי ליה שדריה, והכא הקטן אינו בר שליחות, וע"כ צריך לומר שהוא מצד ערבות, וגם יש לי מקום עיון לדעת הרשב"א והרא"ש שדין ערבות לא הונח רק באומר תן לאיש בר חיובא וע"ז שייך ערבות שיתחייב עבורו, אבל באומר זרוק מנה לים אין ע"ז דין ערבות (ועיין לעיל בדברינו סי' ו' שהארכנו בענין זה) איך נאמר על מוסר לקטן להוליך לאחר דין ערבות הא עליו אין כאן שום חיוב, ומתורת שליחות ג"כ אין כאן שהרי אינו בר שליחות

ונראה לענ"ד לומר גדר אחר בזה שכל האומר לחבירו לעשות דבר זה, כמו שלח לי ביד בנך כו' סתם כוונתו הוא שאומר לו שלח שיתהוה בזה החיובים כמו שיהיה אח"כ כשיבוא לידו ולכן באומר המשאיל להשואל שלח לי בשעה שמחזירה כוונתו שיהיה כמו שהוא הדין כשיבא לידו, ולכן לא מיבעיא בשאלה שגוף דבר של המשאיל הדרא בעינא ע"ז אין אנו צריכים לשום דבר שהרי עי"ז נגמר שאילתו וממילא ברשות המשאיל הוא אמנם בדבר שגוף הדבר של השולח הוא רק חוב מגיע עליו כמו במלוה, וא"כ לכאורה שבזה אנו נצרכים לבוא ע"ז מדין שליחות שיקנה המעות שנותן לו הלוה שהרי שלו המה, כי המלוה להוצאה ניתנה אפי' במחזיר אות המעות עצמן וכש"כ בנותן לו תשלום חובו מעות שלו, ואם אין המלוה קונה אותם הרי המעות של הלוה הוא, מ"מ נראה לענ"ד שזה ג"כ אין צריך טעם של שליחות, רק כיון שבארנו שכל שאומר שלח לי כוונתו שיהיה כפי הדין שיהיה לאחר שיבא לידו, לפי שבשביל זה הוא שולח לו בפקודתו, וע"כ במלוה כמו שלאחר שיבא לידו של המלוה יופטר הלוה בודאי, כן גם באומר לו שלח ג"כ כוונתו כשיבא המעות ליד האיש שאומר שלח על ידו תהיה פטור מחיוב שלך והוה כאומר הנח והפטר, ובזה א"ש דברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' שלוחין הל' ג', והשו"ע בסי' קפ"ח הביאו זה בסעי' ג') האומר לחברו שלח לי בין מלוה בין פקדון ביד פלוני אפי' הוא קטן נפטר הלוה או הנפקד, והנה בפקדון נכון בפשיטות, אחרי שנסתלק משמירתו ע"י אמירתו, אלא במלוה הלא צ"ע דהא המעות ברשותו הוא והמלוה לא קנה את המעות בלקיחת הקטן שאין בר שליחות, אך למש"כ אתי שפיר שהוא מגדר והפטר. אך למש"כ זהו דוקא על החזרת השאלה והפקדון מועיל זה אפילו שהוא ע"י הקטן, אך לכתחילה ברישא דמתניתין דקתני בהשאילני פרתך ואמר לו שלח לי ביד בני וכו', שמתחייב השואל בכל חיובי שואל מעת משיכת הבן ועבדו ושלוחו הן של משאיל והן של שואל, לפי דברינו, ולפי מש"כ הנתיבות שלמאן דמפרש מתניתין מכח שליחות, יהיה זה דווקא אם הוא גדול ובר שליחות אבל בקטן לא יהיה דין זה. אך לפי זה יהיה זה נגד דברי הכ"מ שכתב שם ברמב"ם על מש"כ שם האומר לחברו מנה שיש לו בידך בין מלוה כו' שלחהו לי אפי' הוא קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר, וכתב הכסף משנה שזה נלמד ממשנה דב"מ (צ"ח ב') השואל את הפרה ואמר לו שלח לי ביד בני כו' חייב השואל דהו"ל כאלו הגיע לידו ובנו דנקט משמע דקטן הוא דאלו גדול הרי הוא בכלל שלוחו, ולמש"כ ע"כ הרישא בהתחייבות השואל בעינן שיהיה גדול דוקא וגם לומר שהוא מטעם ערבות הוא זה יהיה תלוי במחלוקת הדין אם יש דין ערבות היכא ששום אדם אין מתחייב בזה, וגם בלא"ה קשה לומר מדין ערבות, שכאן מתחייב גם אם יארע אונסין אח"כ ובעת מעשה לא היה הולך לאיבוד ומה שנמסר ע"י לקטן שאין בר שמירה, וגם מש"כ הנתיבות הטעם לפי שע"י ערבות נכנס בחיוב שמירה וממילא מתנה ש"ח להיות כשואל, לענ"ד דחוק דערבות הוא סוג חיוב בפ"ע ואין לבא ע"ז מדין שמירה. וביותר קשה לענ"ד דהרמב"ם היה להעמיד חידוש דינו שאומר אפי' הוא קטן שם באומר השואל להמשאיל שלח, שדין זה אפי' אם הוא קטן, ע"כ נראה לענ"ד המחוור בדעת הרמב"ם שבדין משאיל ושואל בעינן דוקא גדול שיהיה בר שליחות, וע"כ לא כתב שם הרמב"ם דין זה, ולענין החזרה דקיי"ל אפי' בקטן נפטר סמך הרמב"ם על הדין שנאמר כאן בהל' שלוחין ועיקר לימודו של הרמב"ם הוא מדין השולח פונדיון ביד בנו דב"ב וכמוש"כ גם הכ"מ בסוף דבריו, ודקדוק של הכ"מ מהא דקתני בב"מ בנו דמשמע אפילו בקטן דגדול בכלל שלוחו ע"ז י"ל דלרבותא נקט בנו ברישא היכא דלא אמר לו שלח, שגם ביד בנו לא מיקרי אתא לידו שלא נאמר כמו שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ה"נ בתחלת שאלה ובחזרה ג"כ הוא שנחשב בנו כאילו ניתן בידו קמ"ל דלא כן הוא

ואחרי שבארנו בדין זה שפטור של חזרת מלוה ע"י קטן באומר לו שלח על ידו שהוא כאומר לו והפטר, נתחזק ההוכחה מש"כ בראש דבריו בהא דב"ב שע"כ צריך לומר, שהיכא ששלח לשדורי ליה כדעת ר' יהודה או לרבנן היכא שמפרש שלשדורי ליה שדריה, שע"כ צריך לומר שקנה החנוני את הפונדיון בקבלתו מיד התינוק, דאם נאמר שכיון שאין שליחות לקטן לא קנה החנוני להפונדיון כלל, רק מה שיפטור עצמו מחזרת הפונדיון הוא מטעם שיש אחריות להשולח על השמן והאיסר שביד התינוק שנאבד מטעם ערבות, הרי לפי שכתבנו שלגבי התחייבות אין מועיל באומר שלח ע"י קטן, רק לענין לפטור את השולח על ידו ולא להתחייב מחמת