באר משה (דנשבסקי) ב רעא

שסומך ע"פ שומת לוי, מ"מ סומך בדעתו שבודאי יכוון לוי את השומא כפי האמת, הגם שסיגנון דבורם מורה שגם אם יהיה אונאה בשומת לוי מ"מ יהיה כפי שאמר לוי, מ"מ סומך כל אחד שבודאי ישום לוי כפי האמת הוא שויו האמתי ולא יעדיף ולא יחסר, וזהו שסיים הרא"ש וכש"כ שלא כיון ראובן כו' פירושו שלא היה במשמעות לשונו שיהיה כפי שומת לוי הן אם יגרע או אם יוסיף רק משמעות ענין הגמר של ראובן ושמעון שלזה ירדו שניהם שלוי ימצע המקח ביניהם וישום השומא כפי השיווי האמתי, ולעולם לא היה סיגנון דבורם שגם אם יאמר לו שלא כפי האמת שכן יקום, זהו הנראה לענ"ד בכוונת דברי הרא"ש. ובהא דמכור לי באלו, נאמר בזה או כמש"כ הנתיבות שמיירי שלהמוכר יש לו אומד כמה חפן, או יש לומר שהמוכר סומך על הקונה שבודאי לא יונה אותו, וכיון שהוא יודע כמה מעות יש בידו מסתמא כן נמצא שם כפי שויו של הנמכר לו, כי לשון מכור לי משמעות הדברים שכן היא המכירה כפי הראוי להיות שיהיה כשויו של המקח. ועיין במחנה אפרים בדיני אונאה (סי' י"ד וסי' ט"ז) שהאריך בענינים אלו והביא בשם מה"ר בצלאל בשם הריב"ש דטעמא דאונאה משום דסבר אנא בדיקנא בזבינא ושוי כמה דיהיבנא, וזהו כמו שכתבנו בטעמא דסברא דאונאה דלא ידע דמחיל

אמנם חובה עלינו לבאר דברי התוס' בב"מ (דף נ"א ע"ב) ד"ה הכא שהקשו מהא דפסק רב בכתובות דף פ"ד ע"א אם מתה אינו יורשה ופריך שם הגמ' מהא דאמר רב יש לו עליו אונאה, ותירצו התוס' דהתם נמי לא ידע שתמות אשתו קודם, ולפי מש"כ בטעמא דלא ידע דאיתיה אונאה שהוא משום שסומך על אומדן דעתא, משא"כ שם בכתובות גבי ירושת אשתו הכי נביא הוא לפי דעתו שיחליט שאשתו תמות אחריו א"כ א"א לומר כסברת התוס' דהתם דמי לאונאה. ובאמת מצאתי שהרמב"ן במלחמות שם בכתובות פ' הכותב כתב דסוגיא דהתם מוכחא דסברא דרב אמר כר' מאיר והולכת אליבא דאביי או באופן אחר כמוש"כ שם, דאי לפי מה דאמרינן דאונאה שאני משום דלא ידע דמחיל, קשה מאי פריך הגמ' שם בכתובות וא"כ מוכח דהרמב"ן ז"ל אין מפרש לא ידע כמו דמשמע מדברי התוס' משום דמסופק אצלו, רק מפרש הא דלא ידע דגבי אונאה הוא שאומדן דעתא הוא שאין כאן אונאה והתם הוה ספק אצלו, וכן מוכרח לומר לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו לדינא הכא באונאה כרב, ואלו התם פסקו דתנאו קיים ואינו יורשה וכן פסק הרא"ש ז"ל. אמנם לשיטת התוס' שמוכרחים לפרש לפי דבריהם לא ידע מטעם ספק א"כ לדידהו חובה עלינו לבאר החילוק שבין נושא ונותן באמנה, למתנה ע"מ שאין לך עלי אונאה. והנראה לענ"ד לומר שדעת התוס' שבענין אונאה דאמרינן לא ידע דמחיל, יש בזה שני ענינים. א') שנאמר שגם שאסור בבל תונו אפ"ה הא הלוקח נתן המעות נתינה גמורה ולא יוכל לתבוע המעות בחזרה, ועל זה דקדק רבא בפ' א"נ דבעי לאתובי אונאה שהבאנו לעיל ובזה צריכין תנו לומר הסברא שלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל היינו שלא נכנס אצלו גדר ספק כלל, אבל אם היה אצלו ספק ואפ"ה נתרצה הלוקח בזה, לא מיקרי מחילה בטעות והוה מחילה ובזה מתורץ הא דנו"נ באמנה וכמש"כ לעיל אכן בתנאי מלתא אחריתא הוא דהא כיון שמתנה וכוונת תנאו שלא יהיה לו דין אונאה והיינו כמש"כ לעיל גבי קרקעות וכדומה, כל הני שמיעטה התורה מדין אונאה שאמרינן בזה שכל מה שנותנים נכנס בגדר דמי המקח, וזהו הענין שרוצה בתנאו לעקור מה שגזרה התורה, שעל דעת כן יהיה המכירה וכמי בירושה שע"ד כן יהיה כניסתה וכן הא דשלא יהיה לה עליו חיוב שאר כסות וכו', ואין בזה ענין לגדר מחילה רק הגמ' מחלק דהתם גבי שאר כסות כו ידעה וקמחלה, ופירושו לאו מתורת מחילה אתינן עלה רק הגמ' קאמר שבמקום שבעל דינו יודע מזה, יש ביכולתו להתנות ולעקור הזכות שזכתה לו התורה ע"י תנאו בדבר שבממון, משא"כ במכירה בענין אונאה שמתנה שמכירה זו יהיה באופן שלא יהיה בו אונאה היינו שיהיה כמו כל הני שאין בזה דין אונאה כגון קרקעות וכדומה וכמש"כ, מ"מ אמרינן כיון שאין ידוע לבע"ד בהחלט אם עוקר זכות אין ביכולתו להפקיע זכותו שיש לו מה"ת, ובאופן זה גם במקום שהבע"ד יודע מהספק, מ"מ כיון שאין מבורר אצלו אם מפסיד בתנאו, יש לומר בזה שאי אפשר לו לעקור דבר מה"ת זהו הנראה לענ"ד לומר לפי שיטת התוס', היוצא מכל הנ"ל שבמקום שהלוקח חשש שיש כאן אונאה ונתרצה באופן שלא יהיה כאן חזרת אונאה בזה אין לו דין אונאה ומעתה נחקור לענין נ"ד הגם שישראל המוכר עבר בבל תונו, מ"מ כיון שאיהו קנה על דעת שאין כאן תביעת אונאה, וע"כ יש לדון בזה אם הקונה כאן מחמת שלא ראה אותו היטב רק סמך בראייתו מרחיק, ולמש"כ במכור לי באלו הטעם שסמך על המוכר, כאן אין שייך סברא זו כמובן, ואם נאמר שם הטעם שהיה לו אומדן דעת כמה יש כאן בחפניו, בכאן בנ"ד צ"ע הדבר איך לדין בזה אה יש השערה על הזייגער במה שראהו ביד האיש המכריז למכור ולא פתחו, ולבד זה כאן כיון שבעל הליציטאציע הוה בעה"ב, וזה ידוע שבעה"ב אין מוכר רק בדמים יתירים, ויש דעת הסוברים שאפי' ביתר משתות אין אונאה בקונה מבעה"ב, גם כאן אין אונאה שהרי הבעה"ב עמד אצל המכירה, וכאשר יראה שמזלזלים הקונים לפי דעתו לא יניח למכור וא"כ יש בזה דין קונה מבעה"ב, ע"כ אין לנו הכרעה לבטל המקח מצד האונאה יתר משתות

ב) אמנם מטעמים אחרים יש לדון בזה לבטל המכירה וקודם נאמר שבנ"ד המעות של תשלום דמי הזייגער הגם שיצאו מיד הקונה ליד האיש הא"י המכריז למכור, מ"מ מקרי הקונה מוחזק במעותיו שהרי א"י אינו בר שליחות וזכיה, וא"כ לא זכה הישראל ראובן המוכר במעותיו של הקונה שביד הא"י, והמכירה לא תהיה חלה רק מצד המשיכה שמשך הקונה החפץ לידו, וא"כ יש לדון בזה לבטל המקח כיון שאיהו בעת קניתו לא אמר לו המוכר משוך וקני וקיי"ל שלא בפניו צ"ל לו משוך וקני ובפניו מה שעומד אצלו ורואה אותו מושך החפץ דמי כאומר לו, וכאן שהא"י אינו בר שליחות ומה שהוא מוסר להקונה לא נחשב כאומר לו משוך וקני, ולכאורה יש לומר שכיון שהמוכר מסר החפץ ליד הא"י על דעת כן שכל שיגמור המקח הא"י עם הקונה וימסור לו יהיה חל המקח, וע"כ נחשב זה כאומר לו משוך וקני כיון שגילה דעתו דניחא ליה בזה, אמנם באמת זה תלוי בפלוגתא דרבוותא במי שנתן לשלוחו למכור חפץ שלו וקצב לו הדמים, שבדמים אלו ימכור, שאין לו רשות להשליח לעכב לעצמו וכדאיתא בשו"ע חו"מ (סי' קפ"ה סעי' ב'), ולמדו זה מאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום, וטעמו של דבר דבעינן שיהא מקנה להחפץ וכיון שהמשלח מסר לשלוחו שיהיה הוא המקנה לאחר, הגם שלבע"ד ודאי ניחא ליה גם כשהשליח יעכב לעצמו במעות האלו דמאי איכפת ליה, מ"מ לא קנה אותו ע"פ דין שאין כאן המקנה לו, והא ודאי אם המשלח היה אומר שכל מי שיתן מעות אלו עבור החפץ זה אני מקנהו לו היתה חלה המכירה בפשיטות גם אם השליח מעכב לעצמו, אך היכא שמוסר לשלוחו שיהיה הוא המקנה לאחר ולכן לעצמו אין כאן מקנה לכן לא קנה במה שעיכב לעצמו ויעוין במחנה אפרים (הל' שלוחין סי' כ') שהאריך דברים בזה והביא שהוא פלוגתא דרבוותא הגם, שבשו"ע סתים לה סתומי [וכבר דברנו בענין זה לעיל (בסי' ה' ובסי' ט') יעו"ש] וכיון שהמעות תשלום החפץ עדיין לא באו ליד ראובן והמה מונחים אצל האדון המה עדיין בחזקת מ"ק במקום ספיקא דדינא: