באר משה (דנשבסקי) ב רע

לא נאסר זה גבי ריבית מה שמוחל לו החזרה של הריבית משום דהוא גופה אסור מה שנותן לו מתנה עבור ההלואה, משא"כ באונאה, אבל בענין אונאה פחות משתות שבעת הקניה הוא מחילה, ואז הוא עובר בלאו דבל תונו, וכיון שהוא עבר בבל תונו במה שאינה אותו בעת הקניה, למה לא יהיה מחויב להחזיר לו תומ"י טרם בכדי שיראה שאז עדיין לא היה מחילה חדשה שנאמר שבזה תיקן הלאו כמו בחזרת האונאה

ולכאורה יש להוכיח דעיקר חיוב חזרת האונאה, הוא מצד איסורא דבל תונו, דאם נאמר שחזרת האונאה מסברא הוא, משום דלא ידע דמחיל ולא נגמר נתינת הדמים שלו לחברו והוה גזל בידו, וע"כ מחויב להחזיר לו עבור זה, א"כ האיך ממעטינן קרקעות ושטרות ועבדים מדין החזרת האונאה מקראי דוכי תמכרו כו' הא התם לא ממעטינן רק במה שנאמר שם בהכתוב הוא איסורא דבל תונו, אבל חיוב החזרת האונאה שהוא מצד הסברא משום שמחילה בטעות הוא מאן נימא לן שמיעטה התורה הא זה לא נאמר בכתוב הזה. והנראה לענ"ד לומר בזה והוא דלולא מה שכתבה לנו התורה איסור בל תונו, היינו אומרים שאין נכנס זה בגדר איסור כלל, משום דזה יש לו רשות לומר שאין רוצה לתן את שלו כ"א בדמים הללו, וכן הקונה יש לו רשות שאין רוצה לקנות רק בדמים אלו ולא יותר, וכיון שנתרצה לתן חפץ זה בדמים אלו וכן הקונה נתרצה לתן דמים אלו בעד חפץ זה וקנה באופן זה כיון שנתרצו על סך זה ועל החפץ הזה ובזה אין כאן טעות, וטעות שיווי המקח טעות שממקום אחר הוא ולא בגופו של דבר הוא, לזאת גלי לן רחמנא בקרא דוכי תמכרו ממכר וכו' אל תונו פירושו שבעצם המכירה לא נכנסה האונאה וא"כ מעות האונאה נמצאו ביד המאנה שלא כדין, ועתה יהיה תלוי בדין מחילה בטעות וכמו שנבאר בע"ה, וממילא קרקעות ועבדים ושטרות שמיעטה התורה אצלם אין שום דין אונאה כלל כי נכנס כל התשלום כפי מה שקצבו המוכר והקונה בתשלום המכירה, ולא נחשב טעות בממון שבא ליד המוכר עבור החפץ ולא בהחפץ שניתן תמורת הדמים. ועתה יתבאר לנו כל הענינים שמצינו בענין זה היינו שפחות משתות הוי מחילה לאלתר הגם שאסור להונות חברו אפילו פחות משתות לדעת הרא"ש, מ"מ כיון שכל הלוקחים מוחלים זה ובעת הקניה נכנסו לגדר ספק זה אולי נתאנו פחות משתות ומחל לו ולכן הוה מחילה, ואין זה דומה למה שאמרו במתנה על מנת שאין לך עלי אונאה דלא מהני משום דלא ידע דמחיל, וה"נ הא לא ידע שיש כאן אונאה פחות משתות, ז"א, דכל שנכנס בדעתו בספק אולי כן הוא ואפ"ה מחל זה, לא נקרא לא ידע דמחיל, רק בכל אונאה אמרינן שבדעתו נחלט שאין כאן אונאה ולכך לא מהני מחילתו כי לא מחל כלל, כיון שבדעתו חושב שאין כאן אונאה וכעין מש"כ התוס' לחלק בדיני אסמכתא בב"מ (דף ע"ד ע"א) ד"ה התם לאו בידו ובכמה דוכתי, משא"כ בפחות משתות מסיק אדעתיה שא"א לצמצם המקח, ועל דעת כן גמר מקחו ולכך הוה מחילה לאלתר

וכן בהא דקונה מבעה"ב כיון דאורחא דמילתא שבעה"ב מוכר, במקח היוקר יותר משויו והלוקח ממנו מסיק אדעתיה שאפשר שיש כאן אונאה לפי שכן קרוב הדבר היכא שבעה"ב מוכר זה והוא קונה על דעת כן ונתרצה לתן הסכום שקצב, ע"כ הוה מחילה גם שהוא יותר משויו. אמנם בהא דהנושא ונותן באמנה שאין לו עליו אונאה הגם דלא ידע דמחיל, לכאורה יש לומר כמש"כ הנתיבות שזה לא נכנס בגדר בל תונו שלא אסרה תורה לשא ולתן ע"פ האמת, ונאמר כיון שאין כאן איסורא דבל תונו יהיה דומה כמש"כ בעבדים וקרקעות שמיעטה התורה אותן מבל תונו, וממילא אין אצלם דין החזרת אונאה וכמש"כ לעיל שנכנס כל התשלום בתשלום דמי המכירה

אך באמת לא מחוור לומר כן דהא איתא בתשובת הרא"ש ומובא בשו"ע ח"מ (סי' רכ"ז סעי' כ"ה) במוכר ולוקח שנתרצו לגמור המקח ע"פ שומת לוי שיש בזה דין אונאה ואין לך נושא ונותן באמנה יותר מזה, שהרי הוא לא אינהו דבר בזה והוא סמך על אומד דעת איש אחר שאין נוגע בדבר ולא עבר על בל תונו כלל, ואין לומר דאמרינן סתמא דמלתא נודע לבעה"ב שיווי חפץ שלו, ולכן גם ששמאו לוי ביותר משויו לא היה לו למכור בזה ועבר על בל תונו כי היה לו לפחות משומת האחר עד שויו האמתי, זה דוחק, ועוד הא משמע שדין זה גם אם גמרו המוכר והקונה בקנין או במשיכה ע"פ שומת לוי ונתחייב כפי שומת לוי שבזה לא אינהו כלל, ובמה ידע שלוי יטעה בשומא ואפ"ה דיינינן לו בטועה באומד בדין אונאה, ועוד גם בנושא ונותן באמנה למה לא נאמר ג"כ סתמא דמלתא נודע להמוכר שויו של החפץ כמו שהוא באמת ונודע לו שיש בו אונאה, אלא ודאי דלא אמרינן סברא זו, וא"כ במוכר ע"פ שומת אחר למה יהיה בזה דין אונאה כפי סברת הנתיבות, וא"כ מוכח מזה שאין אנו דנין כלל אם יש כאן איסור בל תונו או לא, רק כל שיש בקנין החפץ אונאה שבזה אסרה התורה בבל תונו והמתאנה לא ידע מזה האונאה חוזרת, משא"כ בקרקעות ועבדים ששם אין דין אונאה כלל והכל נכנס בגופן של תשלומין עבור המקח, וכמש"כ לעיל. ונראה לענ"ד לומר בטעם של נושא ונותן באמנה הוא ג"כ משום שנכנס בספק מתחלה שיכול להיות שהתאנה בקניה הראשונה שקנה מהמוכר לו, וגם אולי נעשה מאז איזה השתנות ולכן גם שיש לומר שהוא דן באומד דעתו עתה שהוא שוה כן, וע"ז לא נכנס אצלו ספק אם יש כאן אונאה, מ"מ אחרי שסומך על מעשה המוקדמת באמנתו כפי מה שקנה מכבר, ובזה הוא מכניס עצמו בספק אולי היתה איזה סיבה שהיתה שם אונאה ואעפ"כ גומר בדעתו איך שיהיה, וזהו כוונת הגאון בעל הנתיבות שלא נחית אדעתא דשיווי כלל, פירושו שאין נכנס לחקור בזה וסומך איך שיהיה אם יש בזה אונאה או לא, רק סומך על אמונתו לקנות, וע"כ מיקרי זה ידע ומחיל כיון שנכנס אצלו הספק, ואעפ"כ גמר בדעתו לקנות ע"פ אמונתו איך וכמה שנתן עבור זה. ודע שבהא דתשו' הרא"ש הנזכר לעיל בדברינו כתב שם שני טעמים וזה לשונו (כלל ק"ב סי' ג' והובא בקיצור בסמ"ע) יראה ששמעון יכול לחזור בו כיון שיש כאן ביטול מקח דמה שנתרצה שמעון לקחתו לא עדיף ממה שאם פירש לו ע"מ שאין לך עלי אונאה דקיי"ל כרב דאמר יש לו אונאה, אם לא שפירש בפירוש יודע אני כו', וכש"כ בנדון זה כיון שלא כיון ראובן למכור ביותר מדמיו ולא שמעון לקחנו ביותר מדמיו, אלא שהיו רחוקים זה מזה וכו', וכוונו שלוי ימצע המקח ביניהם ויעמידנה על שומת דמיו וכו' עכ"ל

ודברי הרא"ש אלו צריכין ביאור מה שדקדק כאן שזה לא יהיה עדיף ממה שאם פירש ע"מ שאין לך עלי אונאה היאך יהיה דומה זה לזה כלל אחרי שלא הזכירו זה כלל, ולמה חשש לזה הרא"ש שעבור זה הוצרך להביא דקיי"ל כרב, והנראה לומר שלהשואל היה זה גופא ספק בכוונת המוכר והקונה במה שגמרו שיסמכו ע"פ שומת לוי, אם כוונתם היה איך שישום לוי כן יקום, גם אם ישום יותר משויו או שיפחות מדמי שויו לא יהיה שום טענה לא להקונה ולא להמוכר זה על זה וכפי אשר יאמר לוי כן יקיימו, וע"ז דקדק הרא"ש שזה לא עדיף ממי שהתנה ע"מ שאין לך עלי אונאה יען שלכאורה זה דומה לזה, כיון שגמרו בדעתם שאפי' אם ישום לוי ויאמר יותר משויו לפי דעתם כן יקום ולא יהיה להם טענה, וא"כ דומה כהתנה ע"פ אופן שלא יהיה עליו טענת אונאה, ולכן דקדק הרא"ש שלא עדיף זה מהתנה ע"מ שאין לך עלי אונאה דקיי"ל כרב דלא מהני, והוא מטעם שלא ידע דאיתא אונאה דמחיל מפני שכל אחד אם שאומר