באר משה (דנשבסקי) ב רסט

לו כן הוא עתה שלו הוא, ואין דומה למה שמצינו בב"ק (מ"ה ע"א) אתפסתיה לתוראי כו' שחשבינן זה להיזק ניכר, התם שאני כיון שנגמר דינו להריגה וע"י תפיסתו זה יהיה מאובד מבעליו, משא"כ בנידון דידן, ואמינא טעמא שיש לחלק זה מזה דהתם הממון מאובד מבעליו כשהוא ברשות אחרים, ולכן נתחייב אז לשלם ממון עבור השור שנחסר לו מטעם חיוב שמירתו, משא"כ כאן הוא לעצמו תמיד סמוך ונראה ולמה לא נאמר לו הרי שלך לפניך פירוש הרי אתה לעצמך, מ"מ על דברי הר"מ לא יקשה לנו מן דינא דהרי שלך לפניך משום שהתם היה כיון שנתפס ומיקרי עבד של השבאים כמו שדרכם היה למכור וכדומה נפקע ממנו רשותו ושמו, ונעשה עבד של השבאים, ולכך חשוב היזק ניכר על גופו, משא"כ בעת שהיה רק מאוסר וכלוא שאין עליו שם עבד של אחרים ורק הוא ברשות שלו, ורק חפשיותו ניטל ממנו בזה אין לבוא מצד חיוב דין שואל שלא מיקרי נזק גופו, רק חיובו הוא מצד חמשה דברים שאין לבוא בזה מצד דין שואל ודו"ק: סימן יב יום ג' כ"ג אדר א' תרכ"ד סוויר

עובדא בא לפני, אדון אחד שהיה רצונו לעקור דירתו למקום אחר ועשה מכירה בפומבי (ליציטאציע) על חפציו, ובא ראובן ונתן זייגער שלו להאיש הא"י אשר העמיד האדון שיהיה מכריז ומוכר, שימכור גם את הזייגער שלו בתוך כל החפצים הנמכרים, והזייגער הנ"ל של ראובן קנאהו שמעון ושילם עבורו ואח"כ כשקבל שמעון הקונה אותו לידו וראה אותו היטב, נתודע לו שנתאנה בו יותר משתות וגם שהוא של ראובן והמעות המה עדיין ביד האדון בעל הליציטאציע, ובאו ראובן ושמעון שניהם לדין, וטענת שמעון הקונה משום שנתאנה בו יותר משתות וגם אומר לראובן שהיה לו לשמור שלא יתאנה חברו... וראובן טוען מה לך שהוא שלי, אם היה של האדון לא היה ביכולתך לחזור מטענת אונאה, וזה אשר העליתי בענין זה הנראה לענ"ד בעזר ד', ויש לחקור בענין דין זה כמה פרטים כאשר יבוא בע"ה

א) מצד האונאה יתר משתות, והנה טענת ראובן הוא שע"ד כן קנה שלא יהיה לו טענת אונאה באשר כן הנהוג בזה, ובאמת כן הדבר שאין בהקונים בליציטאציע שום טענת אונאה אף יותר מכפלים כאשר נודע לי בבירור ואך לכאורה יש לומר דהאי סתמא דמלתא שקונה על דעת שאין כאן טענת אונאה, לא יהיה עדיף ממה שהתנה מפורש ע"מ שאין לך עלי אונאה והלוקח נתרצה ע"ז, דאמרינן דקיי"ל כרב שדווקא במפרש יודע אני וכו' אבל בסתם יש לו אונאה משום דלא ידע, דאיתיה אונאה דמחיל, כדאמר הגמ' ב"מ (נ"א ע"ב) והכי נמי נהי שנתרצה על אופן שלא יהיה לו טענת אונאה, מ"מ הא לא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה

אך יש לעיין בזה משום דהא מצינו בקונה מבעה"ב שידוע שבעה"ב אין מוכר בזול דיקירי עליה מאני תשמישתיה אין שם טענת אונאה, הגם שהקונה לא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, וביותר קשה מנושא ונותן באמנה שאין לו אונאה הגם שלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, ובאמת מקונה מבעה"ב אין קשה כל כך דהא כתב הרא"ש שזהו כמפרש יודע אני שיש בזה אונאה יעו"ש, אבל מנושא ונותן באמנה קשה למה אין זה דומה למתנה בפירוש ע"מ שאין לך עלי אונאה, וכאשר יתבאר לנו החילוק שבין זה לזה אז נדון בנ"ד למה הוא דומה. והנה הנתיבות (סי' רכ"ז ס"ק י"ט) הביא בשם מהרי"ט (חחו"מ סי' י"ט) שהקשה אהא דנושא ונותן באמנה מהא דע"מ שאין לך עלי אונאה וכן בהא דקונה מבעה"ב, ויסוד תירוצו של הנתיבות הוא משום כיון דלא ידע דמחיל ממילא המאנה עובר בבל תונו וחייב בהשבה דהוה לאו הניתק לעשה, משא"כ בהא דקונה מבעה"ב דלא נחית אדעתא דשיווי כלל וכן בהא דהנו"נ באמנה דלא נחתי אדעתא דשיווי כלל, וא"כ ממילא אין המאנה עובר בבל תונו ולכן אין לו אונאה, ובהא דמכור לי באלו מיירי שהמוכר יש לו אומדנא כמה חפן זת"ד בקצרה, ויעו"ש מה שהאריך הנתיבות שם בדברים אלו

והנה יסוד דעת הנתיבות שעיקרו של חיוב תשלומין באונאה הוא מפני שהמאנה עבר בבל תונו ולכן ממילא חייב להחזיר האונאה לתקן הלאו, ולענ"ד זה צריך עיון א"כ מאי קאמר רבא (דף ס"ז ע"א) לענין מחילה בטעות בעיא לאותביה אונאה דמחילה בטעות הוא ולא הוה מחילה, ואח"כ קאמר רבא דאונאה לא הוה תיובתיה משום דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, הא בלא"ה לא הוה אונאה תיובתא כלל משום כיון דאזהריה רחמנא בבל תונו ממילא מחויב להחזיר האונאה לתקן הלאו, ואין לומר דראייתו מהא דאזהריה רחמנא בבל תונו, ז"א, חדא מצד הסברא דאטו אם מחילה בטעות הוי מחילה יהיה מותר להטעות את חברו, ועוד קשה מאי ראיה ממה שאסרה תורה הא מצינו שאסרה תורה ריבית גם דידע דמחיל ואפ"ה אסרה תורה, וא"כ שפיר יש לומר שגם להונות במקח אסרה תורה גם שמחילה בטעות יהיה מחילה, איברא שיש לפרש שזוהי כוונת הגמ' דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, פירושו כיון שבעת מכירתו לא ידע שיש אונאה זהו שאסרתו תורה וממילא מחויב להחזיר המעות שנתאנה מצד תיקון הלאו של בל תונו, ומעיקרא ס"ד הגמ' החזרת האונאה הוא מצד הדין שיש ת"י מעות אחרים שלקח שלא כדין בטעות, ומזה דקדק רבא דמחילה בטעות לא הוי מחילה, ולבסוף מסיק רבא דאונאה לא הוה תיובתיה שהטעם הוא משום דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, ועבור זה עבר בבל תונו ולכן מחויב הוא המאנה לתקן הלאו. ולפ"ז היה מיושב לנו דברי התוס' ב"ב (מ"א ע"א) ד"ה אמר ליה מחילה בטעות הוא שהקשו מהא דרב נחמן סבר בב"מ (ס"ו ע"ב) מחילה בטעות הוי מחילה גבי הא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, ודברי התוס' מוקשים דהא התם קאמר רבא דבמקום דלא ידע דמחיל גם רב נחמן מודה דמחילה בטעות לא הוי מחילה כהא דאונאה, ולמש"כ יבואר לנכון דבאמת סברא דלא ידע דאיכא אונאה דאמר רבא אין כוונת רבא שבסוג טעות כזה הוא חלוק משארי מחילה בטעות שבאמת קשה הוא גדר החילוק בענין טעות דמה לי טעות זה או טעות אחר, רק למש"כ יהיה זה כוונת רבא שע"י האי דלא ידע דאיתיה אונאה עבר המאנה בבל תונו, וממילא מחויב להחזיר אונאתו. אבל באמת שם בב"ב כתב הרמב"ן בחידושיו לתרץ קושית התוס' משום דמחילה בטעות הוא דלא ידע דמחיל דומיא דאונאה, וא"כ לפי דברי הרמב"ן א"א לפרש כמש"כ, ורק כפשטא מפרש דעל כן הוא דלא הוה מחילה ומחויב להחזיר האונאה, הוא משום דלא ידע דמחיל וא"כ ההכרח לומר דחזרת אונאה אינו בא משום תיקון לאו של בל תונו, רק ממונא אית ליה גביה משום דבטעות איתא ממונא דאחרונה גביה. ועוד יש לי לעיין בזה לפמש"כ הרא"ש בפרקין דאונאה פחות משתות נמי אזהר רחמנא בבל תונו ואונאה הוא והא דפטור מלהחזיר האונאה משום דהקונה מחל הרי שאין מחויב להחזיר גם שעבר הלאו ואין מחויב להחזיר למען קיום העשה לתקן הלאו, ומהא דשהה בכדי שיראה לתגר לא קשיא לן אהא דצריך לתקן הלאו, שיש לומר דהא גופא חשוב תיקון הלאו מה שמחל לו האונאה וכמו שקיים חזרת האונאה כיון שהמתאנה מחל לו אח"כ וע"כ