באר משה (דנשבסקי) ב רסח

שכיח, ואין לומר שס"ל להאגודה כדברי הר"מ המובא במרדכי פרק השוכר את הפועלים שבהלך עבורו בחנם נעשה שואל על גופו, וכמובא ברמ"א (סי' קע"ו סעי' מ"ח) דאם היו מחייבין מתורת שואל א"כ גם באונסא דלא שכיח יתחייב דהא בשואל לא חילקה התורה בין אונסא דשכיח לאונסא דלא שכיח ורק במתה מחמת מלאכה פטרה התורה. ובאמת בעיקר דינו של הר"מ הנ"ל שמחויב מתורת שואל על גופו להנך דסברי שאדם חשוב כקרקע אפילו בן חורין וכהכרעת הש"ך (בסי' צ"ה ס"ק י"ח) כשיטת רש"י בקידושין (דף ז' ע"א) ושיטת הראב"ד המובא שם א"כ אין לחייבו מטעם שואל על גופו, וא"כ נאמר שהר"מ שבמרדכי הנ"ל יסבור כשיטת התוס' בקידושין ועוד מהראשונים דס"ל שבן חורין לא הוקש כקרקע רק עבד

אמנם עוד יש להעיר בדברי המהר"מ מרוטנבורג הנ"ל שבמרדכי פ' הפועלים הנ"ל שמעיקרא כתב מתרי טעמי, א') מהא שאב מחויב לפדות בנו כדאמר הגמ' בקידושין כופין לבני משפחה שכאן אין שייך הטעם דאזיל ומזבין נפשיה כיון שנתפס בע"כ, ב') כתב דהוה שואל על גופו, ואח"כ כתב שאם אית ליה לבן צ"ע, והנה כבר עמד ע"ז החתם סופר (סי' נ"ב בחלק חו"מ) שמתחלה כתב מצד הדין ששואל הוא על גופו וזה לא גרע מבהמתו ומחויב לפדותו בכדי דמיו (אבל יתר על כדי דמיו אין לכופו משום שאין פודין השבוין כו') ואח"כ כתב שאם אית ליה לבן צ"ע, וכי פשרה הוא כיון שע"פ הדין מחויב הוא לו הלא גם אם יש לו למה לא יפדה אותו, ועיין שם בח"ס הנ"ל שכתב הטעם שבדאית ליה כל העלילה הוא מתחלה רק על הממון ועל אונס ממונו לא נתחייב מטעם שואל, ולענ"ד נראה לומר כעין דבריו ובאופן אחר קצת ויתבאר זה היטב. הנה ידוע שכל אשר יש לו יתן האדם בעד נפשו וא"כ מתחלה כשנשבה ואפשר לפדותו זה דמי לזורק חץ וסמנין בידו שנחשב שהוא לא הרגו בהחץ שזרק עליו כיון שבידו להתרפא בעת מעשה ולזה הוא עומד, ולכן פטור בעבד סמוך לו כיון שבידו לברוח, וכן בהניח גחלת על לב עבדו, וה"נ בשיש לו להבן מעות משלו כיון שבודאי לא יעמוד עצמו מלפדות עצמו בממון שלו, ומעיקרא נחשב כפדוי והאונס הוא מתחלה רק על הממון, וחשוב זה מתחלה רק ניזוק בממונו בגרם השליחות וא"א למיתי עלה מדין שואל שאין שייך זה לגופו שנשאל לו, משא"כ במקום שאין לו לבן דלאו בירור הוא שאחרים יפדוהו ובפרט במקום שמצד מצות הצדקה ג"כ האב קודם, וא"כ מתחלה האונס על גופו בא לולא שהאב יפדה אותו וממילא מחויב הוא על פי הדין, כי אם לא יפדה אותו האב ממילא ישאר מוחלט בשביה. ומעתה אתי שפיר מה שרבינו מאיר פתח בתחלה בחיוב צדקה שמוטל על האב, ואח"כ סיים מצד שהוא שואל על גופו, ולכאורה להיפך היה להר"מ לסדר דבריו בתחלה בחיוב מצד הדין מדין שואל, ואח"כ היה לו להוסיף שגם לולא הדין יש לחייבו מצות צדקה ולזאת נראה לענ"ד שאפשר לומר שגם בזה הר"מ מסופק אולי כיון שבני ישראל מחוייבים לפדות השבוים א"כ מתחלה האונס נחשב רק על הממון וממילא אין מחויב המשלח לפדות, וע"ז כתב הר"מ שכאן אין חיוב מצד הצדקה על הציבור רק על האב וממילא הדר דינא שמחויב הוא מצד הדין מדין שואל, ובאית ליה להבן נכסים בזה מסופק ג"כ הר"מ אם נחשב האונס בגופו ובממון מתקן זה, או שמתחלה נחשב האונס רק על הממון וכמש"כ. ועכ"פ מוכח מדברי הר"מ שבמקום שהאונס הוא על הממון אין לחייבו, וא"כ צ"ע על האגודה שחייב לשלם מצד תנאו, במה התחייב בתנאו לבד בלא קנין

ונראה לענ"ד לומר בטעם דינו של האגודה שזה ודאי סובר כיון שיש לו ממון לפדות עצמו בודאי נחשב זה אונס בממון, ואפשר שגם באין לו, באחר שלא בבן גם אין לו כיון שהציבור מחויבים לפדותו מספיקא אין לחייבו מטעם שואל כפי מש"כ בדעת הר"מ רק האגודה מתורת תנאי אתי עלה, ולכן באונסא דלא שכיח פוטר רק הכא מועיל תנאו, משום כיון שעשה עמו בחנם ועל ידו עשה מעשה בדין הוא אשר יתחייב בדיבור על כל מה שיגרום לו ע"י נסיעתו, ויש לדמות לדין זה דאיתא בחו"מ (בסי' קל"א סעי' ז') שכל הערב ביד ישראל חברו לא"י אלם שמחויב הישראל חברו להערב אפילו אם העליל הא"י על הערב מצד הערבות, וכתבו שם הטעם משום דא"י אלם דרכו להעליל ומתחלה נכנסו ג"כ על דבר זה שלא יהיה לו היזק מזה, וא"כ חזינן כל שעשה אחד לטובת חברו יכול חברו להתחייב בדבורו על כל מה שיהיה לו הפסד בסיבת דבר זה, ובערב סתמא הוה כאלו התנה שיפצה לו שלא יהיה נזק מצדו ומשום שהנזק שכיח הוא שיבא כאשר דרכו להעליל, ולכן בנידון זה שבקש שחברו יבוא אצלו וקבל עליו הפסדו מתחייב בכך בדבורו עבור הנאתו שציית לו, משום שכיון שמצד היושר והצדק ראוי להיות כן, ואין זה דומה לאסמכתא כלל כי כבר כתבנו שאין מועיל התחייבות בדבורו וגם לא עבור הנאה במקום שאין מחויב בשמירה משום שדמי זה קצת לאסמכתא, אך כל שראוי להיות כן אין בזה משום אסמכתא זהו הנראה לענ"ד לומר בדין זה של האגודה

עוד יש לי לבאר בדינו של רבינו מאיר שכתב שחייב לפדותו עד כדי דמיו, אבל יותר מכדי דמיו אין מחויב לפדותו שאין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן ע"כ, ולכאורה יש לעיין הא תינח אם פדיון האב את בנו יהיה מתורת צדקה אתי שפיר דינו וכדאיתא בגיטין (מ"ה ע"א), אבל אם ההתחייבות הוא מדין שואל וא"כ שלו הוא ומשלו יכול לפדות גם ביתר על כדי דמיהם, ונראה לענ"ד ששני גדרים יש בנזקי אדם, עצם הדבר שהוא נזק ששמין אותו כעבד, שנית רפוי ושבת וזה יעלה כמה פעמים יתר מכדי שוויו של העבד רק כל שאפשר לרפאותו מחויב לרפאותו, והנה בנזקי שומרים שבאים שלא ע"י מעשיו של גופו לא מצינו חיוב רק על הקרן כפי שיוויו, וכמו שואל על בהמתו וכדומה ששם אין משלם רק קרן כפי השיווי ולא יותר, וא"כ השואל את האדם לפי סברת ר"מ הנ"ל אין לשלם רק החיוב של כדי דמיו שהוא שוה למוכרו לעבד, וזה מחויב לפדותו כמו שומר שיכול לקדם ברועים ומקלות שמחויב להצילו, ואם א"א לפדותו ישלם ג"כ שוויו של האיש שנתפס שהוא שיווי של עבד שבזה הזיקו שהוא נחשב עתה עבד של השבאים, אבל יתר על כדי דמיו אין בזה חיוב מצד השאלה שאין זה קרן, ואם שבשבת וריפוי מצינו גם על יתר מן כדי דמיו, התם בנזקי חבלה שהתורה חייבתו בחמשה דברים, משא"כ במקום שאין עליו רק מתורת שואל אין לחייבו רק קרן ולא יותר, כן נראה לענ"ד

עוד נראה לענ"ד בדינו של הר"מ המובא ברמ"א (סי' קע"ו) אחרי שבארנו שאין לחייבו מתורת שואל בסתמא בלא התנה בפירוש רק בנזקי גופו ולא בנזקי ממונו, ולכן מסתברא לפי ענ"ד שדין זה לא יהיה רק בנתפס גופו כמו בימים הקדמונים שהשבאים היו מוכרים בעבד או שהיו הורגים אותו ובזה מחויב לקדם ברועים ומקלות להצילו הצלת גופו שכבר כתבנו לעיל שגופו הוא שאול לו, ולכן מחויב בו שיהיה חפשי כמקדם שיהיה שייך לו לעצמו בלי רשות אחרים עליו וכשהוא בשביה מקרי עבד של השבאים, משא"כ אם נתפס רק לשבת איזה משך זמן בבית, למרק עוונו וכדומה בזה אין מחויב המשלח לפדותו דהא זהו רק שבת כמו הדקיה באינדרוניא ובחיוב של שבת אין לחייב מטעם שואל, ואם שאין טוב להיות מאוסר וכלוא בבית הסוהר, ויתרצה להוציא ממון למען השיג את חפשיותו כאשר היה טרם נתפס, זהו רק נזק בממונו ולא נזק איבוד גופו, ולבד זה בעיקר הדבר יש, לדון דהא בשומרים אומרים לו הרי שלך לפניך וכאן אותו האיש הוא בעצמיותו כמו שהיה טרם אירע