באר משה (דנשבסקי) ב רסה

קיי"ל בכסף ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו של עבד ונשאר בצ"ע. ולענ"ד נראה לישב דברי הטור, וראשונה אישב קושיא השניה שאין דומה לעבד בזה דבעבד באמת יכול לשחררו גם בלא דעתו כמו שמשחררו בע"כ, רק בשטר בעינן שיהיה אתא לידו או ליד שלוחו, ושלוחו א"א להיות בלתי דעתו ולכן בכסף כיון שעל עצם נתינת הכסף אין אנו צריכים שיהיה העבד נותן הכסף ולכן השיחרור שקונה העבד עצמו יכול להיות בלא דעתו, אבל בשדה וכדומה שגם עצם הקניה אין יכולים להקנות לו בע"כ אם אין רוצה לקנות לכן בעינן דעת הקונה, והקושיא הראשונה שהקשה המח"א למה בעינן שיהיה שלוחו הא זכין לאדם, נראה לענ"ד דאין הכי נמי אם נותן המעות כוונתו להקנות להאחר בלא מעות ומה שנותן עבורו יהיה זה מתנה ודאי דיכול לזכות עבורו שלא בפניו, אך הטור מיירי בסתמא דמלתא שכוונת נותן המעות לקבל אח"כ מאת המוכר דהא סתמא המהנה את חברו יכול לתבוע ממנו כדאי' בסי' רמ"ו ולכן לא נחשב זה לזכות ובעינן דעתו ודו"ק: סימן י אייר תרל"ה

נשאלתי בדבר אחד שמכר בית שלו ונכתב בהשטר מכירה שכתב להקונה בזה"ל והמותר סך קכ"ה רו"כ זמן הפרעון לבתר חיי שלי המוכר ויסלק ליורשו של המוכר או למי שיצוה. והמוכר צוה לפני מותו לפני עדים שיתן לפלוני כך ולפלוני כך

ונסתפקתי בזה אם יש לדון בזה דין מתנת שכ"מ ומצוה מחמת מיתה, משום שלא אמר החוב שלי שעל הקונה שייך כך ממנו לפלוני וכך לפלוני רק אמר שיתנו כך לפלוני, והמעות שיוגבה אח"כ מהחוב אינם בעין שיחול עליהם מתנת שכ"מ והוה זה כמו שאמרו בגיטין (ס"ו ע"א) חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר, מחמרא קאמר, והקשו שם בתוס' ד"ה דמי חמרא הא אפילו אמר דמי חמרא הוה דבר שלא בא לעולם, ותירצו שם שני תירוצים ע"ש ולתירוץ הא' נמי שכתבו כיון שהזכיר דמי חמרא הוה כאלו אמר חמרא לדמיו, מ"מ בנ"ד כיון שלא אמר חוב שלי יהיה מזה לפלוני כך שיתן מעות לפלוני רק אמר סתם שיתן לפלוני כך מעות ולע"ע אין המעות בעין שיקנה אותם מי שאמר השכ"מ שיותן לו במתנת שכ"מ, ובעת שישלם הקונה הבית עבור חובו שנאמר שיקנה המקבל מתנה בדין מתנת כ"מ הוה דבר שלא בא לעולם, וזה ודאי אם היה אומר המעות שיוגבה מהחוב הזה יהיה לפלוני אז היה הדין תלוי בתירוצים של התוס', שלפי התירוץ הא' של התוס' שכתב שכיון שאמר דמי חמרא הוה כאלו אמר חמרא לדמיו וה"נ כאן היה זה נחשב כאלו אמר שנותן חוב זה לדמיו, אבל בנידון זה לא אמר דמי החוב יהיה לפלוני רק אמר שיתן הבע"ח לפלוני וא"כ אין על מה שיחול המתנה. ולכאורה יש לדון ולומר שכל שאומר שבע"ח שלו יסלק לפלוני כך וכך הוה כאלו נותן לו החוב מעכשיו ודווקא בדמי חמרא שכוונתו על הדמים שיהיה כשיומכר היין אותם הוא נותן ולכן הוה כדבר שלא בא לעולם לסברת קושית התוס' ולתירוצם הב', משא"כ בנ"ד שאמר שבעל חובו ישלם לפלוני כך וכך, וא"כ אותם המעות מעולם לא נכנסו ברשות הנותן אנו דנין בזה כאלו אמר בפירוש שנותן החוב שיש לו מעכשיו לפלוני, מ"מ לדינא נראה לענ"ד לדחות חילוק זה דהא זה הוה כאומר פלוני ידור בבית זה או יאכל פלוני פירות דקל זה דאמרינן בגמ' ב"ב (דף קמ"ז ע"ב) שלא אמר כלום כל זמן שלא אמר תנו דקל לפלוני ויאכל פירותיו, וה"נ בנ"ד להא דמי שכל זמן שלא אמר שעצמות החוב יהיה לפלוני רק שאמר שישלם לו, היאך יחול עליו חיוב תשלומין אחרי שלא קנה גוף החוב, אמנם יש עוד לדון בדבר זה דבאמת יש לדקדק לתירוץ הראשון של התוס' בגיטין הנז' לעיל שתירצו שכל שאומר דמי חמרא הוה כאלו אמר חמרא לדמיו נתונים לו, מאי שנא מהא דאומר יאכל פלוני פירות דקל זה אף שהזכיר הדקל בדבריו מ"מ לא אמרינן בזה שיהיה חשוב כאלו אמר שנותן לו הדקל לפירותיו. ולכאורה יש לחלק דשם באומר יאכל פלוני פירות דקל זה, אין בלשונו נתינה כלל רק שנותן לו זכות אכילה, לכן לא נוכל לומר שכיון שאמר פירות דקל יחשב כמו דקל לפירותיו דלשון אכילה אין מונח רק על הפירות ולכן לא נוכל לומר בזה שהוא כמו דקל לפירותיו שעל עצם הדקל צריך להיות מונח ע"ז שם נתינה, וכן בידור פלוני בבית זה לא הוזכר ע"ז שם נתינה רק ידור ולכן לא נוכל לומר שיחשב כאומר בית לדירה כיון שלא הוזכר לשון נתינה רק ידור, אבל כאן בחמרא שאומר הבו לו דמי חמרא כיון שאמר לשון נתינה והזכיר חמרא אמרינן שזה כאלו אמר חמרא לדמיו, אך מ"מ אין זה במשמע דא"כ לפ"ז אם היה אומר פירות דקל זה לפלוני היה מועיל דהוה זה כדמי חמרא לתירוץ הא' של התוס' בגיטין הנ"ל שבאומר דמי חמרא הוה זה כאלו אמר חמרא לדמיו, א"כ למה מסיים שם הגמ' בב"ב עד שיאמר תנו דקל לפלוני ויאכל פירותיו משמע שדווקא באופן זה הוה לשון המועיל, אבל כשאומר תנו פירות דקל לו ויאכלם לא הוה לשון המועיל, ועוד שמצינו סתמא דגמ' בכמה דוכתי דמקנה פירות דקל הוה דבר שלא בא לעולם כל זמן שלא אמר דקל לפירותיו, (עיין ב"מ ל"ג ע"ב וגיטין מ"ב ע"ב) וא"כ מוכח שבלשון פירות דקל לא אמרינן דהוה כדקל לפירותיו וא"כ יש לעיין לתירוץ הא' של התוס' בגיטין ס"ו בדמי חמרא שסתמא אמרינן דהוה כאלו אמר חמרא לדמיו (ודוחק לחלק שזה הדבר אמרינן רק גבי שכ"מ או יוצא בקולר)

והנראה לענ"ד לחלק לפי תירוץ הא' של התוס' בגיטין הנ"ל בין פירות דקל לדמי חמרא, דבפירות דקל כיון שגוף הדקל לא מכר ולא נתן לו ונשאר הוא להמוכר או להנותן או ליורשיו, לכן לא אמרינן בזה מסתמא דמלתא דהוה כדקל לפירותיו עד שיאמר בפירוש כן, מה שאין כן בדמי חמרא שלפי מטרת כוונת הנותן שנותן לו הדמי חמרא, הוה נתינה בהחלט שלא ישאר זכות להנותן ויורשיו בהחמרא של סך הנתינה שדמיו נתונים להמקבל מתנה, ולכן אמרינן בזה הוה כאלו נתן כל החמרא לדמיו. ומעתה יש מקום לחלק ולומר גם בענין נ"ד כיון שכל החוב יהיה שייך לפלוני המקבל המתנה כאשר נאמר שהבע"ח ישלם לו כפי מטרת כוונת הנותן, וא"כ כל שאומר שיתן הבע"ח לפלוני כך וכך נחשב זה כאלו אומר שעצם החוב שייך לפלוני לכך, אחרי שלא נשאר בזה זכות לעצמו וליורשיו. מ"מ אין לנו להחליט חילוק זה לומר שסתמא יהיה נחשב כאלו אומר חוב זה לפלוני ושפיר יש לומר שכל שלא הזכיר שנותן לו החוב גופו, רק שאומר שיתנו לו הפרעון שהבע"ח ישלם יהיה לו, ומעות הפרעון המה דבר שלא בא לעולם וכי וכש"כ לשיטת התוס' בתירוצם השני שאפילו אמר דמי חמרא כל שלא נמצא לו אז בעת אמירתו דמי חמרא מוכנים אין מועיל זה שהוה דבר שלא בא לעולם

ולכאורה יש לדקדק מלשון הרשב"ם בב"ב (קמ"ח ע"א) גבי הא דאמר הגמ' התם שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני וכתב שם הרשב"ם על הלואתי לפלוני ממון שחייב לי פלוני במלוה ע"פ אני נותן לפלוני ויפרעם לו הלוה במקומי נתקיימו הדברים עכ"ל, והנה ממה שהוצרך הרשב"ם להוסיף אני נותן לפלוני ויפרעם לו, ולא כתב