באר משה (דנשבסקי) ב רסד

משתעבד לשמעון מצד שהוציא מעותיו שלא בשליחותו, זהו הנלע"ד סברת דבריו של הר"י בן מג"ש, ומעתה שפיר יש לומר שדין אפוטרופוס או סנטר ישראל במעותיו של א"י דאיתא (בסי' קס"ט סעי' ק"ג, ק"ד) גם לדעת הר"י בן מג"ש יהיה מותר כיון שלכך נמסר שיהיה בידו ע"מ להלוות לאחרים וחשוב כאלו בעצמו הלוה להם וכמש"כ מקודם שהרי כאן לא נחית השליח שיהיה חשוב המעות בבואן ברשות השליח עבור הלוים כמובן, ומתחלה ברשות בעל המעות עומדים המעות, וכמו שהביא השיטה מקובצת בשם הרמב"ן ז"ל הכא במעות הנמסרים ליד האפוטרופוס או ביד הנפקד, וז"ל שם "אע"פ שאין שליחות לא"י מעות דא"י הם ולכך מותר" הרי מבואר מדברי הרמב"ן ג"כ כמש"כ מקודם שכל שנעשה עבור מעותיו הגם שאין השליחות חלה, מ"מ חל הדבר ונעשה הריבית שלו, וה"נ כל שבא החפץ ליד הקונה בשליחות של המקנה בעל החפץ הגם שאין חלה השליחות, מ"מ חל הדבר ונעשה של הקונה אותו. והנה אף שיש לחלק הא דהלואה בריבית מזה כי יש לומר דבהלואה בריבית הגם שאין כאן שליחות, מ"מ כשבא המעות ליד הלואה והלוה רוצה להתחייב בריבית עבור ההלואה כיון שבין כך ובין כך הוציא המעות הרי זכות לו מה שהתחייב בריבית כיון שרצונו בכך, אבל בקניית חפץ יש לומר כל שלא חל השליחות שפיר יכול בעל החפץ לחזור מהקנין ולקח החפץ בחזרה שהרי הזכות אין ברור כי שמא טוב יותר להמוכר אם לא היה נקנה להקונה, ורק מחמת אמירתו אנו באים לקיים הדבר לכן שפיר יש לומר שכל שהשליחות בטלה הקנין ג"כ בטל. אך באמת מ"מ אין סברא זו נכונה לחלק מהא דא"י המלוה מעותיו של ישראל בפקודתו שחשבינן זה לריבית קצוצה כל שמתחייב הלוה מיד הא"י מעותיו של ישראל, הגם שאין כאן זכות כי בודאי לא זכות הוא לו שעושה איסור דאורייתא של הלואה בריבית, ואפ"ה מועיל גילוי דעתו שמסר המעות בשביל זה ליד האפוטרופוס הא"י שיחשב זה הלואה של ריבית קצוצה, כש"כ בקניה ומכירה שדרך המסחר בכך וכל שגילה דעתו דניחא לו בזה ודאי שמחשבינן רצונו בכך וכאילו הוא מקנה לו. הפוסקים הסוברים היכא שהרשה אחד לשלוחו למכור בכך וכך שיוכל לעכב גם לעצמו בסך שצוה למכור והמקח קיים, עיין בש"ך (סי' קפ"ה ס"ק ג') ועיין במחנה אפרים בהל' שלוחין סי' כ') שהאריך בזה וחיזק דעת הסוברים כך (וכבר כתבתי בענין זה בארוכה בתשובה אחרת) ויסוד סברתם שכל שגילה דעתו שרצונו למכור במקח זה חשבינן כאלו הוא בעצמו מקנה לזה, א"כ מלתא דמסתברא הוא שמועיל הקנאתו של הא"י שעמדה הפרה אצלו שמכר להאיש שמשך מאת הנפקד הפרה במחיר שקצב לו בעל הפרה, ולכן מכל הלין טעמי נראה ברור שאין ביכולת להוציא מהמוחזק הוא הקונה שקנה מהנפקד ברשותו גם אם אין שליחות לא"י מא"י. כל זה העליתי ביום ה' י"א מרחשון תרל"ט לפ"ק פה סוויר

ודברי המחנה אפרים (בהל' שלוחין סי' ט"ו) שהבאתי לעיל הואיל ואתא לידן אכתוב בזה אשר דבריו צ"ע לענ"ד, שכתב שם על הדבר שנסתפק בא"י ששלח לישראל שישכור לו בית מישראל, וזה לשונו אבל כד דייקינן נראה דלא צריך בזה שליחות וזכות, ואמינא לה מהא דאמר רבא בקידושין (פ"ק דף ז') הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמר רבא וכן לענין ממונא, ובעבד כנעני קאמר רבא בפירקין (לקמן כ"ג) דכסף קבלת רבו גרמה לו ואפילו שלא מדעתו, הרי אנו רואין שכל שזה נותן הכסף למוכר כדי שיקנה לאחרים קנה אותם האחרים ולא משום שליחות וזכיה, וא"כ בנ"ד גם דאין שליחות וזכיה לא"י קנה כדאמרן עכ"ד. ולענ"ד דבריו הק' נפלאו ממני דפתח בדבר אחר שאין סיום דבריו מתאימים עם זה, דהא משמעות דבריו שגוף המעות המה של הא"י המשלח וכן מוכח בסוף דבריו בתשובתו הנ"ל שכתב שם בד"ה וכל זה "שאע"פ שאין הישראל נעשה שליח הא"י, מעותיו של משלח קונות לו". וכיון שכן הוא מה ענין זה לדין עבד כנעני, דהא ודאי אם אחד יגביה מעות מהפקירא ואמר שעבור זה מקנה חפץ שלו לפלוני דלא מהני ולא מידי, ובעינן שאחד יתן מעות ובזה אנו אומרים שכמו שהמקבל יכול להקנות בהמעות לנותן המעות בעצמו כן יכול המקבל להקנות בזה לאחר ע"פ פקודת נותן המעות, וא"כ הכא בנ"ד שהמעות של הא"י המשלח ממ"נ אם אנו חושבים זה כמו שהמשלח בעצמו נתן המעות ליד המשכיר ומה שהגיעו לידו ע"י השליח הישראל חשבינן כמעשה קוף בעלמא, א"כ אין אנו צריכים בזה לדין עבד כנעני כלל, שהרי הוא כמו שהמשלח בעצמו נתן המעות, ואם נסתפק שמא מ"מ בעינן בזה שליחות ובלעדי זאת לא יקנו המעות להמשכיר א"כ אין כאן מקום מדין עבד כנעני, שהרי שם יש שנותן המעות הוא מקנה לבעל העבד והוא עבור זה מקנה העבד אבל הכא אין כאן נתינת מעות כלל

אמנם כד מעיינינן בדברי המחנה אפרים אשכחינן טעמא שדבריו נכונים ומכוונים לעומק סברת הענין, והוא ששני אופנים אפשר לומר בענין המוסר ממונו לשלוחו שילך וימסרם לאחר לקנות איזה דבר, א' מטעם שליחות שחשוב שלוחו וכאלו הוא בעצמו עושה הדבר הזה והממון שנמסר לשלוחו חשוב כאלו הם ברשות המשלח וכאילו הוא נותן אותם ליד מי שנשלח לתן לו, וכן יש לומר בא"י המוסר מעות לשלוחו ישראל לקנות עבורו אם שזה חשוב מעשה קוף בעלמא ודמי כאלו הוליכן הא"י המשלח בעצמו ומסרן ליד האיש שנדרש לקנות ממנו בהמעות האלו, ולזה לא היה צריך המחנה אפרים להביא מדין עבד כנעני. אך יש אופן שני באם שנאמר שכל שניתן מיד אחר שלא מבעל המעות, וכל שאין חל בזה שליחות ע"פ דין תורה לא חשוב כאלו הוא המשלח נתנן ליד האיש שנצרך לקנות ממנו, מ"מ זאת הוא פשוט להמחנה אפרים מצד הסברא הישרה שאם הא"י ישלח ע"י שלוחו לאחר המעות הגם שאין כאן שליחות, מ"מ יכול להקנות המעות להמקבל ע"י שלוחו מפני שבמה שנותן המעות לשלוחו הרי הוא קונה המעות לענין זה שיעשה בהם הדבר שנמסר לידו המעות לצורך זה והוא כענין קני על מנת להקנות, ואך זאת יש לחקור אם יהיה יכולת ע"י זה לקנות הדבר שרצונו לקח בהמעות ועל זה שפיר בא המחנה אפרים לדון מדין עבד כנעני כמו שמצינו שם דאמרינן קבלת רבו גרמה גם שלא בתורת שליחות, והכי נמי יכול שלוחו של הא"י בנתינת המעות הנמצאים בידו להמשכיר להקנות בהם להא"י עבור זה הגם שאין לו דין שליח כמובן. וע"כ בתר הכי כדשקיל וטרי המחנה אפרים היכא שמסר המעות להמשכיר ולא הגיד לו שעבור הא"י הוא נותן לו, ובזה א"א לבא מדין עבד כנעני וגם לא מדין שליח שהרי אין שליחות לא"י, וע"כ כתב בזה הסברא כמו שכתבנו באופן הראשון לפי שאנו דנין כאלו המעות המה של המשלח ודעתו להקנות לבעל המעות, וע"ז כתב המחנה אפרים מקור לדין זה מהא דאמרינן במעילה בשלח ביד חשו"ק שהיכא שלא שינה בשליחותו מעל המשלח מפני שהוא כמו שנתנו לקוף והוליכו ודיינינן כאלו הוא בעצמו עושה הדבר הזה, ודו"ק בזה היטב כי הוא נכון לענ"ד בביאור דברי המח"א

עוד ראיתי בתשובה הנ"ל של המח"א שמביא דברי הטור בסי' ק"צ שכתב וכן אם אדם אחר אומר למוכר כסף השדה קח ממני ומכור שדך לפלוני ואותו פלוני עשהו לשליח אלא שהנותן נתן מעות משלו או אפילו לא עשהו שליח ואמר הוא למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן לך פלוני קנה, ותמה המחנה אפרים בשני דברים, חדא דאמאי בעינן שעשאו שליח אפי' כי לא עשהו לשליח נמי הרי זה קונה דזכין לאדם שלא בפניו, עוד דמדין עבד כנעני ילפינן לה וגבי עבד כנעני