באר משה (דנשבסקי) ב רסג

ליה להמוכר למכור במקח זה הוה כמו שמשכו ע"פ ציוויו לקנותם, וה"נ הכא בנ"ד כל שהא"י בעל הפרה גילה בדעתו שבמחיר מעות אלו הוא רוצה שיומכר ע"י הא"י שהפרה עומדת אצלו והלוקח משך על אופן מחיר זה שקצב קנה בזה, ואין לחלק ולומר שכיון שבא ע"י שלוחו הרי בעל הפרה אמר לשלוחו שהוא יקנה להלוקח הפרה וכל שבטלה השליחות בטלה גם הגילוי דעת, ומגרע גרע זה מהא עובדא דקרי דב"ב שהובא לעיל לפי ששם מתחלה בא בדבר ע"י הגילוי דעת, ועוד דהתם בפניו הוה אבל כאן שבא ע"י השליחות של שלוחו וא"כ אפשר שכל שהשליחות נתבטל גם הגילוי דעת בטל, נראה לענ"ד דזה אינו וראיה לזה מהא שהתוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב) ד"ה כגון הביאו הירושלמי דאיתא התם, ישראל שמינה אותו א"י אפוטרופס או סנטר מותר ללות הימני בריבית, א"י שמינה אותו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו בריבית, והנה לכאורה יש לדקדק בשני הבבות הנ"ל, הנה ברישא על היתירא באפוטרופוס ישראל ללוות ממנו בריבית מעות הא"י שתחת ידו כיון דאין שליחות לא"י והרי השליחות בטלה ונמצא שלוה מישראל בריבית, ובאמת שם גופא הביאו התוס' שמעות של א"י המופקדים ביד ישראל אסור ללות ממנו בריבית, וע"כ צריך לחלק ולומר משום דשם הוה שלא ברשות בעל המעות והרי הוא על אחריות הישראל הנפקד, וא"כ הכי נמי נאמר ברישא בנתמנה הישראל לאפוטרופוס כו' כיון שהשליחות בטלה נעשה כשולח יד במעות הא"י, אלא מוכח מזה שאמרינן כל שבעל המעות גילה דעתו ומסר לשלוחו ע"פ אופן זה להלוות אע"פ שאין השליחות חלה, מ"מ כל שלקח הלוה המעות לידו חשבינן זה כאלו לקחם מיד בעל המעות. מיהו מרישא יש לדחות שהתם נהי ששליחותו בטל מ"מ לא חשוב שלוחו כשולח יד שלא ברשות אחרי שעשה זאת ברשותו, וע"כ אפשר לומר שאין הכי נמי שבכה"ג לא חשוב קניה ואם ירצה בעל המעות להתחרט ולקח בחזרה המעות יהיה ביכולתו לחזור מהלואתו לפי שבטלה השליחות, אבל מ"מ כיון שהמעות לא נכנסו ברשות הישראל השליח, לכן מותר ל ות ממנו בריבית ואין זה דומה לדין של מעות המופקדים ברשות ישראל, לפי ששם שולח יד שלא מדעת בעל המעות ונעשה גזלן עליהם, לכן חשוב כאלו הוא מלוה את שלו בריבית להלוה. מ"מ מסיפא שפיר יש להביא ראיה שההלואה הבאה מידו של האפוטרופוס והסנטר חשוב כאלו לוה מבעל המעות, והוא דקתני בסיפא א"י שנתמנה לישראל לאפוטרופוס אסור ללות ממנו בריבית, והנה הריב"ש כתב בתשובה (סי' ש"ה) והובאו דבריו בד"מ וש"ך וט"ז (בסי' קס"ט), דזה הוה ריבית קצוצה והוכחת הריב"ש דאם היה ריבית דרבנן לא היה איסור זה על הלוה כמו שכתב הרא"ש בפ' איזהו נשך, ואלו הכא קתני אסור ללות ממנו בריבית משמע דעל הלוה נמי אסור וע"כ מוכח דזה הוי ריבית קצוצה אע"פ שאין שליחות לא"י, ואם נאמר כיון שאין חלה השליחות ממילא בטלה מעשה המשיכה וההלואה, למה יחשב זה ריבית קצוצה ואסור מן התורה הא לא חל עליו ההתחייבות בעת הלואתו על הריבית כי ההלואה בטלה והוה כמו שהלוה שולח יד מעצמו על המעות של המלוה וא"כ כשיתן אח"כ ריבית הוה ריבית מאוחרת שאין קציצה בשעת ההלואה שהרי כח הקציצה בטלה, אלא ודאי שכל שבעל המעות גילה לשלוחו לעשות באופן זה הגם, שאין חל השליחות, מ"מ מעשה המשיכה לא בטלה והוה כאלו צוה לו למשוך המעות על אופן זה, וע"כ שפיר נחשבה ההלואה כמו שהלוה היה לוקח מישראל המעות בריבית, הגם שלקח אותם מיד האפוטרופוס וכו' הא"י כיון שעל אופן זה לקח המעות ומשך אותם לרשותו וכעין זה כתב המחנה אפרים (סי' פ"ו בהלכות שלוחין) בנעשה הישראל שליח לא"י לקנות או לשכור עבורו קרקע במעותיו של המשלח שאף שאין שליחות להא"י, מ"מ קנה הא"י את הקרקע במעותיו לפי שזה חשוב כמעשה קוף בעלמא, ומדמי זאת למה שאמרו בגמ' במעילה השולח ביד חשו"ק עשו שליחותן בעה"ב מעל, דאמרינן שם בגמרא שזה דומה כאלו נתנו על הקוף והוליכו יעו"ש במחנה אפרים שהאריך בזה בתשובה הנ"ל, עכ"פ רואין אנו שכל שהועמק מעותיו של המשלח ליד אחר בפקודתו כפי מה שאמר חשוב כאלו הוא המשלח מסרן ליד האחר, וה"נ בחפץ הנמסר לשליח שיקנהו לאחר נאמר ג"כ כסברא זו שכל שהועתק ע"פ פקודתו ליד הקונה חשוב כאלו הוא מסרו לידו וקנה

הן אמת שבנידון דידן יש קצת לחלק מהאי דינא של המחנה אפרים מפני ששם בירר המשלח למי שימסור המעות, לקנות, הקרקע או לשכור לכן שפיר חשוב זה מעשה קוף בעלמא והוה כאלו הוא בעצמו עשה זאת, ולכן לא נדרש לנו שיהיה בזה דין שליחות המועיל ע"פ חוק דין שליחות, משא"כ היכא שלא בירר המשלח למי להקנות בפרט או ממי לקנות ונתן כח זה ליד השליח לכן נחשב זה מסוג שליחות וכל מקום שאין חלה השליחות בטל כל המעשה, אלא שמסיגנון לשון דברי המחנה אפרים בתשובתו הנ"ל לא משמע שירד לחלק בכך, ובלא"ה כבר הוכחנו מדברי הריב"ש שחשוב ההלואה שהלוה הא"י האפוטרופוס מעות ישראל בריבית לריבית קצוצה, שבכה"ג נחשב כאלו הישראל בעצמו עשה ההלואה ושם משמע ג"כ שלא נתייחד בפרט מאת בעל המעות למי להלוות, רק סתם מסר הכח ביד האפוטרופוס כנהוג סתם אפוטרופסין, כי אלו היה דין זה מחולק ע"פ אופן זה, היה לרבותינו הפוסקים להזכיר חילוק זה

ודע שדין זה המובא בתוס' ושארי הראשונים דישראל מותר להיות אפוטרופוס על מעות הא"י ולהלוותם בריבית ולהיפך אם א"י יהיה אפוטרופוס על מעות ישראל יהיה זה ריבית קצוצה, אם כי בשו"ע הדין זה מוסכם בלי חולק (בסי' קס"ט סעי' כ"ג וסעי' כ"ד) יעו"ש, מ"מ ראיתי בשיטה מקובצת שם במס' ב"מ שמביא בשם תשובת שאלה לר"י בן מג"ש, וז"ל ראובן בקש משמעון שילוה את א"י אחד ק' בק"כ ונתן אותן שמעון לראובן וראובן הוליך אותם להא"י תשובה. קיי"ל שאין שליחות לא"י וא"כ אפי' שראובן לא נכנס להיות ערב בממון זה היה זה אסור, מכיון שלא יעמידנו אצל הא"י וישא ויתן ביד דכיון דקיי"ל דאין שליחות לא"י, אשתכח דישראל קא מוזיף מיניה בריביתא, ומדמי, זאת לסוגיא דב"מ (דף ע"א ע"ב) ישראל שלוה וכו' דאם לא נשא ונתן ביד אסור מצד שאין שליחות לא"י עיי"ש, ודבריו צ"ע לענ"ד שכיון שנתבאר מהאי דינא דירוש' שכל שהועתק בפקודת המשלח לרשות אחר לא אתינן בזה מסוג שליחות, וה"נ בנידון של הר"י בן מג"ש, הרי בפקודת הא"י בא לידו מעותיו של הישראל השני, ומעולם לא נכנסו המעות ברשות ראובן שיחשב שהוא הוה המלוה להא"י והלוה משמעון, ולפי דבריו צ"ל שגירסא אחרת היה לו בירושלמי כאשר מוכח בשמ"ק שגירסאות חלוקות יש בדברי הירושלמי נראה לענ"ד לדחוק לישב דבריו של הר"י בן מג"ש שיש עוד לפקפק על דבריו למה לא יחשב ראובן שלוחו של שמעון להלוות להא"י, וישראל לישראל שפיר יכול להיות שליח, וע"כ נראה לענ"ד לומר בכוונת סברתו שודאי אם היה מוסר שמעון לראובן המעות שיהיה בתורת שלוחו על ההלואה להא"י ודאי דשרי, רק העובדא הנ"ל היה שראובן בא בתורת שלוחו של הא"י ואמר שבלקיחתו המעות מיד שמעון לידו נשתעבד הא"י בקרן וריבית, ולכן כל ששליחיתו בטלה הרי המעות ברשות הישראל המקבל המעות בתורת פקדון ואינן בתורת שליחות מבעל המעות למסור לא"י הלוה שהרי לדעת שמעון כבר נחשבו נכנסים לרשות הא"י הלוה, ולכן כשמסרן אח"כ ראובן ליד הא"י הלוה הוה כאלו הוא מוסר מעצמו מעותיו של שמעון שהיה בידו והא"י משתעבד לו והוא ממילא