באר משה (דנשבסקי) ב רסב

שימסור הוא דברי המשלח להשליח, הגם שבאמת אינו הוא העושה שליח רק באמת בעל הקרבן עושהו ע"י אמירת ומסירת הדברים של האמצעי הוא הישראל, מ"מ כיון שע"י אמירתו נגמר עשיית השליח של המשלח חשוב זה כמסייע בדבר ולא מקרי זה הוראה לבד שמורה לו איך לעשות, ובעובדא דרבא שמסר זה לרב ספרא ולרב אחא ואמר להו זילו דברו תרי עולמי כו' שם לא באו הני תרי עולמי בתורת שליחות של איפרא הורמיז רק מעצמם עשו זאת ההקרבה ע"י הוראת רב ספרא ודעימיה שיעלו לשם שמים, ואם נפרש כן יהיה מזה ראיה שא"י לא"י נעשה שליח ועושה שליח בכה"ג דאם אין זה בתורת שליחות הרי זה כעובדא דרבא, ונאמר דגמ' דילן סבר כן, אך באמת האי לישנא ממש איתא נמי בירושלמי (פ"ק דמגילה הלכה י"ב) ר' בא בשם רב יהודה אסור לישראל לסייעו ואסור להעשות לו שליח, והירושלמי הלא סובר שגם א"י לא"י אין דין שליחות וא"כ א"א לפרש כמש"כ. אך לפי מה שאכתוב לקמן ואבאר בע"ה מה שאפשר לומר שיכול להיות שגם הירושלמי יסבור שבכל התורה א"י לא"י עושה שליח, ואם נאמר כן נוכל לפרש כמש"כ, ואף לשיטת התוס' ושארי הראשונים שאינם מפרשים האי עובדא דאבא בר מניומי בגיטין שמיירי שהוא עושה בדברו לשליח רק שנמסר להשליח שהוא יעשה שליח, מ"מ יש שסוברים שלדינא מודים ג"כ שאם אומר מפורש שהוא עושה לפלוני השליח לשליח ויהיה חלות השליחות בעת שיודיעו השליח ראשון הממונה ע"ז שיכול לעשות זאת, וא"כ גם אליבייהו נוכל לפרש האי ולעשות שליחותן בכה"ג ועיין ר"ן בגיטין פ' התקבל ודו"ק

עוד נראה לענ"ד להוכיח שא"י לא"י יכול להעשות שליח לפי שיטת התוס' ב"ב (נ"ח ע"א) שהאבות קודם מ"ת אין להם דין ישראל וכן הוא שיטת חכמי צרפתים שהביא הרמב"ן בביאורו על התורה סוף פ' אמור שקודם מ"ת אין להם דין ישראל רק כבני נח, וא"כ צ"ל שבני נח יש להם דין שליחות זה לזה, שהרי הגמ' מוכיח דין שליחות מושחטו אותו כל קהל ישראל כו' וזה הוי קודם מ"ת בפסח מצרים, א"כ מוכח מזה דא"י לא"י יש להם דין שליחות רק שבעינן שיהיה מסוג אחד השליח והמשלח, הגם ששיטת הרמב"ן הוא חולק בזה עליהם וסובר דמעת שנתקדש אברהם במילה דין ישראל להם, מ"מ מסתייע לן שלשיטת התוס' מוכרח הוא שגמ' דילן. סובר שא"י לא"י יש בהם דין שליחות. ובאמת מלשון הגמ' דב"מ (ע"א ע"ב) משמע ג"כ שא"י לא"י הוה שליח דהא בירושלמי קתני תרתי מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אתם עושין שליח ואין הא"י עושה שליח, ר' ייסא סבר שאין הא"י עושה שליח להא"י חברו אבל לישראל עושה ומדייק מרישא כמו שאתם עושין שליח בישראל הוא כן ואין הא"י עושה שליח ג"כ אפילו בישראל ע"כ, ונמצא דלפי הס"ד של הירושלמי שרצה לומר שא"י עושה שליח אפ"ה בזה מודה וסבר לה להדרשא דאתם עושים שליח למעוטי לא"י הוא. ובגמרא דילן בב"מ שם כדבעי הגמ' למימר דישראל לא"י נעשה שליח דקאמר שם הגמ' בב"מ ה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו נעשה שליח, קאמר בתר הכי הגמ' דהא דרב אשי בדותא היא מאי שנא אינהו לדידן דלא דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אנן לדידהו נמי מה אתם בני ברית קאמר, ולדברי הירושלמי אין להוכיח מהא דאתם בני ברית דאנן לדידהו לא, דהא גם אם נאמר דא"י לישראל עושה שליח דרשינן ג"כ לקרא דאתם לומר שאין א"י עושה לא"י חברו, אלא שמזה נאמר דהגמ' דילן סבר שא"י לא"י פשיטא שעושה שליח, ולכן שפיר קאמר הגמרא דהא דרב אשי בדותא היא משום שכשאנו דורשים קרא דאתם מוכח דאנן לדידהו לא נעשה שליח. ומדברי הירושלמי בעצמן יש לדקדק, והוא דלפי מה דסבר ר' ייסא דאין הא"י עושה שליח לחברו אבל לישראל עושה, וא"כ גריעותא שאין נעשה שליח הוא מצד שהא"י אין לו יכולת להעשות שליח, א"כ למה לי קרא למעוטי היינו קרא דאתם שאין עושה שליח לאין יהודי חברו הא מקרא דגם אתם דדרשינן דבעינן שיהיה שלוחכם בני ברית ידעינן ליה שאין ראוי הא"י להעשות שליח מי שאין בן ברית, כיון דזה סבר הירושלמי דמה ששניהם אינן בני ברית מגרע גרע

ולכן נראה לפי ענ"ד שאפשר לומר שגם שיטת הירושלמי שלענין שליחות מגרע גרע מה שהמשלח והשליח אין שוים, ולכן ממה דאמרינן שמגם אתם דרשינן שיהיה שלוחכם בני ברית לא נוכל למילף מזה שא"י לא"י לא יעשה שליח דהמיעוט הוא רק שיהיה השליח בן ברית כמו המשלח, והטעם בהא דאיתא שם בירושלמי (פ"ו דדמאי) ר' ייסא סבר דאין הא"י עושה שליח לא"י חברו אבל לישראל עושה ולפי מה שאמרנו אדרבה הא עדיפא לענין שליחות כששניהם שוים וא"כ כש"כ הוא שלא יועיל השליחות לישראל מא"י, נראה לענ"ד לומר כוונת הירושלמי מטעם אחר הוא, דאיתא במהרי"ט (בח"א סי' קכ"ז) דהאומר לחברו הקדיש נכסיי הוה זה מילי ולא ממסרי לשליח וע"ש שהעיר לחלק מ"ש מתרומה ששם מועיל השליחות אע"ג דהוה ג"כ מילי, ולענ"ד היה נראה לומר לחלק דתרומה שאני, לפי שמחויב בעל הפירות ולכן כיון שמוטל עליו החיוב לעשות תרומה יכול ג"כ לעשות שליח ע"ז, משא"כ בהקדש וכדומה אין חל השליחות על הדברים, ומעתה א"ש מה דפשיטא להירושלמי דאין א"י יכול לעשות שליח לא"י חברו יותר מלישראל משום דאין על הא"י חיוב להפריש תרומה, אע"פ שהפירות מוטל עליהם חיוב תרומה וכמוש"כ התוספות גיטין (כ"ג ע"ב ובקידושין מ"א ע"ב), ואתיא זה אליבא דרבנן שס"ל הא"י והכותי שתרמו תרומתן תרומה, ולכן כיון שעל הא"י אין מוטל חיוב להפריש תרומה הוה לגביה כמו נדבה שהוא מנדב להפריש תרומה שהרי אין עליו איסור אכילת טבל, ולכן אין יכול לעשות לא"י חברו משום דהוה זה כמילי דלא חל ע"ז שליחות, אך זה סבור בירושלמי ר' ייסא שכשעושה הא"י לישראל לתרום כיון שלגבי השליח נאסר הטבל חשוב לגבי השליח שליחות של תרומה כמו לגבי ישראל לישראל מפני שאצלו הוא נחשב הסרת האיסור מהתבואה של הא"י ולא נחשב זה מילי, ומעתה לפי המסקנא עיקר מיעוטא דאתם ולא הא"י אתי למעט שלא יהא נעשה הישראל שלוחו של הא"י, שא"י לא"י איתמעט מצד מילי וישראל לא"י נתמעט מצד שאין דומה להמשלח ומטעם זה ילפינן לכל התורה בכללא דענין שליחות זהו הנראה לענ"ד מה שאפשר ליישב דברי הירושלמי שלא יקשה לשיטת רבותינו הסוברים שא"י לא"י יש שליחות ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואין להוציא מהמוחזק

עוד נראה לענ"ד שגם לדברי הפוסקים הסוברים שא"י לא"י ג"כ אין דין שליחות, אפ"ה בנידון דידן המכירה שמכר הא"י שהפרה אצלו עומדת מועילה, ולא יהיה כח ביד בעל הפרה לבטלה מטעם זה, כיון שהא"י בעל הפרה גילה בדעתו ונתן רשות להא"י שהפרה אצלו למכור אותה במקח זה, נהי שהשליחות לא חלה, מ"מ מצד הגילוי דעת שרוצה למוכרה באופן זה שקצב לתשלום מקח של הפרה חלה המכירה במשיכה שמשך הקונה, ונהי שקנין כסף אין כאן שהרי כיון שהשליחות לא חלה נמצא שלא נתן הכסף לבעל הפרה, שהרי ידו של הא"י שהפרה עומדת אצלו אין נחשב כיד בעל. הפרה מפני שלא נעשה שלוחו, אבל המשיכה ודאי מועילה כיון שניחא ליה בהכי וברשותו של בעל הפרה נעשה הדבר הזה, ולמ"ד משיכה קונה בא"י תועיל משיכת הקונה אע"פ שאין כאן דין שליחות, והרי זה דומה כמו שמצינו (ב"ב פ"ח ע"א) גבי ההוא דאייתא קרי דאתא כו"ע ושקול קרא קרא דאמרו שם בגמ' שכיון שקייצי דמיה הוה דבר שאינו של המוכר שקנו הלוקחים, אע"פ שלא אמר להם שמקנה להם במקח זה מ"מ אמרינן כיון שדמיו קצובים וניחא