באר משה (דנשבסקי) ב רסא

ובקידושין (מ"א ע"ב) דייק הגמ' מהא דשחיטת הפסח ששלוחו של אדם כמותו, ובזה אין אנו אומרים שהשוחטים את הקרבן שלוחי דרחמנא נינהו מפני שאפשר ע"י הבעלים ולכן אנו באים בזה מתורת שליחות, ובזה לא יקשה מהא דא"י נודרים נדרים ונדבות כישראל וזה ודאי ששחיטת קרבנותיהם צריכה להיות ע"י ישראל דווקא דשחיטת א"י נבלה ואין שליחות לא"י, אך ע"פ מש"כ שכיון שא"א להא"י לשחוט בזה גם על השחיטה הוו שלוחי דרחמנא השוחטים להנדרים והנדבות של הא"י, וכעין זה מצאתי להפני יהושע בקידושין שם (מ"א ע"ב) בחידושיו, אמנם לענין הקרבה בבמה דאפשר להם להא"י לשחוט בעצמן למה יועיל השליחות שיצוו לאחרים, כיון שאין שליחות לא"י וא"כ לכאורה נראה מוכח מזה שאינו יהודי לא"י יש שליחות. מיהו יש לדחות דאימתי בעינן בקרבן שליחות בדבר שאפשר לו לעשות בעצמו, דווקא בקרבן. חובה המוטלת על הבעלים או בקרבן נדר שאמר הרי עלי שצריך לצאת ידי נדרו, אבל בקרבן נדבה באומר הרי זו אין על בעלים המנדבים שום יפוי כח יותר מאחר, וכל אחד ואחד יכול להקריבו, ולכן שם בזבחים מיירי בקרבן נדבה ואין כאן מקום ענין שליחות כלל. וקצת הוכחה לזה דהא אמרינן התם שמצד איסור הקרבה לחוץ אסור לסייען ולעשות שליחותן, וישראל לא"י ודאי דאין שליחות ואפ"ה משמע שלולא איסור הקרבה של שחוטי חוץ היה אפשר להיות שלוחם להקריב עבור הא"י, וא"כ מוכח מזה דע"כ צריך לומר דלא בעינן בזה שליחות, מיהו יש לדחות הוכחה זו די"ל דאין הכי נמי בא"י המקריב עבור א"י אחר הוא מטעם שליחות, ורק ישראל המקריב קרבנו כיון שבקרבנות שבמקדש שם הוי שלוחי דרחמנא דהא שם א"א להם להקריב ממילא גם בבמה לא גרע

ומדי דברי בסוגיא זו צ"ע היאך אפשר לא"י להקריב בבמה הא שחיטתן נבלה ואנן בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל, ואין לומר דפסולא של שאין מותר לישראל שילפינן מקרא הנ"ל הוא רק במקדש ולא בבמה, ז"א דא"כ למה מצרכינן בגמ' (מנחות ו' ע"א) הני תרי קראי ממשקה ישראל וקרא דכל אשר יעבור תחת השבט, הא איכא למימר דקרא דכל אשר יעבור דממעטינן טרפה הוא שגם בבמה קטנה לא יוכשר להקריב, מיהו זה יש לישב דע"כ קרא דכל אשר יעבור ג"כ לא קאי אבמה קטנה, דמעשר בהמה אין קרב בבמה קטנה רק בנוב וגבעון, כדאיתא בזבחים (קי"ט ע"א) עיי"ש, אך מ"מ א"א לומר דקרא דממשקה ישראל לא קאי אבמה קטנה וטריפה יהיה כשר בבמה ג"כ דכיון דהני שני הפסוקים לא קאי אבמה, דא"כ ליחשוב זאת בדברים המחולקים בין במה קטנה לבמה גדולה דחשיב בזבחים (דף ק"כ ע"א) עיי"ש, ולכן נראה לענ"ד לישב דקרא דממשקה ישראל דדרשינן מן המותר לישראל לא קאי רק כשישראלים מקריבים אבל כשא"י מקריבים לא נאמר עליהם דין זה כלל כיון שהמה מקריבים כל שמותר להם יכולים להקריב לגבוה. ובזה נראה לענ"ד לישב קושית התוס' (בזבחים קט"ז) אהא דאמר רב אסי לסייען ולעשות שליחותן, שהקשו שם בתוס' לר' יוסי דאמר קדשי א"י השוחטן בחוץ חייב לא הוה ליה לומר לשון אסור, ולמש"כ אתי שפיר דודאי כשהישראל שוחטן איכא חיובא כששחיטתן בחוץ כיון דראוי להקרבה בפתח אהל מועד, אבל כשא"י שוחטן והישראל מסייע לו דאפי' כששניהם ביחד שוחטין הלא בכה"ג הוה שחיטתן נבלה ואין ראוי שחיטה כזו להקרבה בפתח אהל מועד, ובזה ודאי דפטור משום חיוב ולכך נקט לשון אסור. ובאמת לשון הגמ' אסור לסייען ולעשות שליחותן, תמוה לענ"ד כיון דאמר שאסור אפי' לסייען כש"כ שאסור לו לבדו לעשות שליחותן עבור הא"י להקריב הקרבן, ולכאורה רציתי לומר דתרי גוונא יש בהקרבת הקרבן של הא"י, א') שעושה בעצמו הקרבת הקרבן של הא"י שלא בתורת שליחותו של הא"י ובזה קאמר דאסור לסייען דלהקריב לבדו בכה"ג שלא בתורת שליחותו של הא"י ודאי דאסור דהא בכה"ג איכא חיובא דזהו הקרבה גמורה, וע"ז אמר דאסור לסייען דהוה שחיטה פסולה שאין ראוי לפתח אהל מועד ואפ"ה אסור. ב') להיות בא במקום הא"י ולהיות עושה בשליחותו והייתי אומר דזה כיון דאיהו מותר לו להקריב בחוץ לשם שמים, מותר לישראל ג"כ שיהיה שלוחו להקריב בעדו שיחשב זה כאילו הוא עושה בעצמו ההקרבה דשלוחו של אדם כמותו, רק מצד שאין שליחותו לא"י ג"כ אסור בזה ולכן מסיים אח"כ שגם אסור לעשות שליחותן. אך באמת זה דחוק מתרי טעמי, חדא דזה מלתא דפשיטא שאין ישראל נעשה שליח לא"י שיחול ע"ז דין שליחות ולא הוה ליה להשמיענו כאן, ועוד דא"כ משמע דבאמת בתורת שליחות לולא הדין שאין שליחות לא"י היה מותר לעשות במקום הא"י שהיה נחשב כאלו הוא עושה ההקרבה, שלדידיה שרי להקריב בחוץ, וא"כ מאי קמ"ל רבה דלאורינהו שרי, הא זהו מלתא דפשיטא שמותר שמוכח מדברי רב אסי גופיה שהרי כשמורה הא"י עושה בעצמו הקרבת הקרבן. ולולא דמסתפינא לחדש דבר שלא מצינו בראשונים ז"ל, הייתי אומר לפרש דהאי ולעשות שליחותן הכוונה לעשות שליחותן לצוות לא"י אחרים שיהי' המה שלוחים של הבעלים להקריב הקרבן דזה ג"כ אסור, שהוא העושה שליח להקריב עבור בעל הקרבן בשליחותו חשוב זה כעוסק במעשה ההקרבה ומסייע לו, ונאמר בזה הגם שאין ישראל נעשה לשליח לא"י מ"מ ע"ז שהוא אומר בפקודתו לא"י אחר שהוא עושה אותו ע"י הישראל לשליח מהני, ולזה מועיל אמירתו שבא באמצעית הישראל להא"י לעשות אותו לשליח, ודוגמא לזה מצינו בשליח שלא ניתן לגירושין עיין בגיטין (כ"ט ע"ב ובתוס' כ"ד ע"א ד"ה וכי) שגם שהוא בעצמו אין יכולת בידו לגרשה ולכן אין יכול לעשות שליח אחר לגרשה, מ"מ לעשות כמו שאמר לעשות שליח יכול לעשותו וכמש"כ התוס' הנ"ל, ואמנם ע"פ שיטת התוס' אין דמיון לכאן דשם הוא בר שליחות ונתן לו הבעל כח זה לעשות שליח אחר ולענין זה הוה כמו הבעל, אבל לשנות מן כפי מה שצוה אין לו רשות אבל בנ"ד שהישראל אינו בר שליחות להא"י היאך יכול לעשות להא"י לשליח אף שנאמר שע"פ דין א"י לא"י יש לו דין שליח, אך מה שאני מדמה הוא ע"פ שיטת הריטב"א בחידושיו וכעין זה הוא דעת התשב"ץ חלק א' (סי' כ"ה) שמפרש הא עובדא דאבא בר מניומי בגיטין (כ"ט ע"ב) שכל שמיחד אותו האדם שאתה תלך ותמסור לפלוני שיהיה שלוחי מיקרי שהוא עושה אותו לשליח ולא השליח עושהו לשליח, וכל הריעותא הוא שם משום דכה"ג לא מיקרי שליח ואין יכול לומר בפני נכתב עיי"ש בדברי הריטב"א בחידושיו בשם הר"ר פנחס, ובדברי התשב"ץ בסי' כ"ה בארוכה, ועפ"ז אומר גם בביאור כוונת הגמ' שאסור לעשות שליחותן, היינו למנות עבורו של בעל הקרבן את הא"י שיהיה שלוחו ואומר בפירוש שהוא ממנה אותו לשליח ע"י הודעה של היהודי שיודיעו, ולכן כיון שכח הקרבת הקרבן נעשה בשליחות של בעל הקרבן והשליחות נעשה ע"י הודעת הישראל חשוב זה כמו שסייע לו בעת העשיה והקרבה של הקרבן, ואל תשיבני מהא דאיתא בגמ' שם בזבחים דאמר רבא לרב ספרא ולרב אחא בר הונא זילו ודברו תרי עולמי גולאי כו' ואסקוה לשם שמים הרי גם שעשו ע"י ציווי של הנך אמוראי, ומקרי זה רק לאורינהו, דנראה לענ"ד לומר שתרי גוונא יש באופן הקרבת קרבן של אחר, א' שעושה זאת מעצמו וכמו שבארתי למעלה, שכל שהקרבן הוא נדבה שאמר עליו הרי זה קרבן יכול גם אחר להקריב, ומצוות הקרבה נחשב על המקריב רק מצות נדבת הקרבן הוא על המנדב, משא"כ במקום שאותו בעל הקרבן רוצה שההקרבה תחשב עליו בזה הוא בא ע"ז מטעם שעושה שליח והוא עושה בשליחותו, וע"ז האופן אם יהיה הדין שא"י לא"י יכול להיות שליח היינו