באר משה (דנשבסקי) ב רנח

ימשוך ממנו את החפץ יקח התשלום מהפקדון שיש אצלו הכי נאמר בזה שיש לו ע"ז קנין מעות אחרי שלא ניתן המעות לקנין, וה"נ בנידון זה כיון שהפעולה עושה התחייבות על תשלום שיווי של החפץ שמבטיח לו לתן, הגם שאומר שכאשר יתן לו החפץ יופטר בזה מהתחייבות תשלום פעולתו, מ"מ אין כאן נתינת דמים על קנית החפץ, שהפעולה שנחשב כנתינת דמים הוא נעשה על התחייבות התשלום עבור הפעולה ממילא אין כאן קנין תורה כלל אחרי שרצונו עתה בהתחייבות מפני שעל הקנין הרי יכול לחזור ע"פ תקנת חז"ל, ונצרך שיעשה התחייבות וכיון שעושה התחייבות ממילא אין כאן קנין כלל

ח) וכיון שישבנו בעז"ה שמסוגיא דע"ז אין כאן קושיא לענין הדין שמעות קונות מה"ת, נבוא לבאר שיטת הרמב"ם בענין זה והוא שהרמב"ם פסק (בפ"ו מהל' מעילה הל' י') קנה בה חפץ ולא משך אם מישראל לא מעל, והנה הכ"מ כתב יש לתמוה דהתם אליבא דר"ל קאמר דאמר משיכה קונה מה"ת, ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, ונשאר בתימא ובאמת גם הראב"ד לא השיג כלל על הרמב"ם וראוי למשכוני נפשין לבאר שיטת הרמב"ם איך יפרנס הסוגיא. והנראה לענ"ד לומר בשיטת הרמב"ם לישב דבריו והוא דיסוד דעתו שמדאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש ולא קאמר דמתניתא הוה תיובתא לר' יוחנן, משמע ליה דגם לר' יוחנן יש לישב באמת את הברייתא, רק דלריש לקיש מרווח יותר, אבל באמת גם לר' יוחנן יהיה מיושב דינא דברייתא, שנית, קצת ראיה יש שגם למ"ד מעות קונות מה"ת יש לישב האי דינא דברייתא דהא מרא דשמעתא דאמר דווקא בלן כו' הוא רב, וזה דחוק לומר דרב יסבור מעות אין קונות מה"ת כיון דרב הונא תלמידיה אית ליה בפירוש מעות קונות מה"ת כדאיתא (ב"מ דף מ"ז), ובשבת קכ"ח, ובביצה מ' ע"א פריך הגמ' מרב הונא אדרב משום דרב הונא תלמיד דרב הוה, ולכן מזה הוכיח הרמב"ם שהוא רק מסייע לריש לקיש אבל באמת גם לר' יוחנן ניחא דין זה דבמקום שצריך משיכה לא מעל עד דמשך, רק דרבא אמר דסברא הפשוטה נוטה לומר כיון שאנו אומרים מעות קונות מה"ת מסתבר לומר שהקנין חל למפרע, וכמש"כ מקודם ולכן מוכרח הוא להקנות המעות להמוכר בעת קניתו בהמעות מהמוכר ונותן לו המעות ע"ז, וכן הוא אליבא דר"ש באמת, וגם הוא מתחייב באונסין ולכן מסתבר ליה לרבא דלשיטה זו שמעות קונות מה"ת צריך להיות דין מעילה תומ"י גם קודם משיכה, מ"מ באמת יסבור ר' יוחנן וכן רב דליכא מעילה קודם המשיכה אף אם מעות קונות מה"ת, משום כיון שאפשר בחזרה והקנאת המעות מתלא, תלי וקאי וכל שיחזור מהמקח יחזור ג"כ מקנין המעות, ואם המעות בעין צריכים המה להיות חוזרים להלוקח נותן המעות, לכן א"א לחייבו ע"ז עתה במעילה

והנה הרמב"ם (פ"ז, מהל' מעילה הל' ט') פסק במפקיד מעות אצל שולחני מעות מותרין, שניהם לא מעלו אפי' כשהוציאן השולחני, וכתב ע"ז הכ"מ בשם הר"י קורקוס משום דהנך ברייתות, דקתני דווקא בלן והא דקתני נתנה לספר לא מעל פליגי אהך דלעיל בפ' המפקיד וס"ל דבהיתר תשמיש אין מתחייב במעילה, ולכאורה הוא קשה לענ"ד מנ"ל לעשות פלוגתא בין הברייתות ולדחות ברייתא דאיתא בפ' המפקיד מהלכה, הא איכא למימר דהא דקתני הכא דווקא בלו היינו דבזה הוא מעל מיד, ובהנך לא מעל עד דמשך, היינו בלא הוציאן המוכר, דאילו משום היתר תשמיש אין מתחייב משום מעילה עד שהוציאן המקבל המעות וכדאיתא לעיל (בפ' המפקיד דף מ"ג) אליבא דרב נחמן דהלכתא כוותיה, ועוד קשה לענ"ד אם נאמר שגם לריש לקיש מותר להשתמש במעות ורק שבהיתר תשמיש אין מועל הנותן גם כשהוציאן המקבל כפי שיטת הרמב"ם הנ"ל, א"כ יקשה האיך קתני באידך ברייתא נתנה לספר וכו' לא מעל עד דמשך משמע דבמשך מעל בודאי הא גם זה לאו מלתא פסיקא הוא דהא אם הוציאן המקבל טרם המשיכה של הקונה נותן המעות אז שניהם לא מעלו לפי שיטת הרמב"ם, וא"כ למה ימעול בשעת המשיכה כיון שהמעות אז אין בעין אצלו, ומה מוציא אז מרשות הקדש, ואין לומר דמעילתו יהיה מצד שנהנה בקנייתו את החפץ תמורת המעות של הקדש, זה א"א לומר כן כיון שהמעות אז אין בעין ליכא למימר ע"ז דשקיל חליפי ההקדש כי אין להלוקח עליו רק חוב, וכי היכא דאיתא בגמרא (ע"ז ס"ב ע"ב) גבי חליפי שביעית, ושם (ס"ג ע"א) גבי אתנן בבא עליה ואח"כ נתן לה לא הוה אתנן גם שנתחייב לתת לה בעת המעשה, והוא נותן עבור החוב שנתחייב עבור הנאת הביאה ואפ"ה לא הוה אתנן, וה"נ בנ"ד בהקדש מה שלוקח החפץ עבור המעות שהוציא אין זה עבור המעות גופא כשאינם בעין, כ"א רק עבור חוב של המעות שהוציאן ואין לו במה שיחול עליו דין מעילה

ט) ולכן נראה לענ"ד לומר בשיטת הרמב"ם דלר' יוחנן מותר להמוכר להשתמש במעות וגם חייב באונסין כשיטת הרי"ף, אבל לריש לקיש אסור לו להשתמש במעות, ולכן לריש לקיש ניחא הברייתא דקתני גבי ספר לא מעל עד דמשך וכשמשך מעל בודאי, משום דמסתמא הוו המעות בעין כיון דאסור להמוכר להשתמש במעות, ולכן אליבא דריש לקיש אין כאן שום ראיה לדחות הברייתא דהמפקיד, רק הראיה היא אליבא דר' יוחנן דהא למש"כ לדעת הרמב"ם הנך ברייתות אתיין גם אליבא דר' יוחנן, ואיהו סובר דמותר להשתמש בהן וכדעת הרי"ף והגאונים, וא"כ איך אתיין אליביה הא דקתני לא מעל עד דמשך, הלא לכל הפחות כשהוציאן המוכר היה לו למעול, ולכן הכריח מזה הרמב"ם לדינו דלא קיי"ל כברייתא דהמפקיד משום דמשמע ליה דסתמא קתני לא מעל עד דמשך גם כשהוציא המוכר את המעות, דלא משכחת לדין מעילה אלא כשמשך, וגם קושיא השניה שהקשינו האיך פסקה בברייתא דכשמשך מעל, גם אם הוציא המוכר המעות מקודם ואינם בעין, יהיה ניחא לשיטת ר' יוחנן וכמש"כ לעיל שאליבא דר' יוחנן שהמעות ניתנו לקנין, ובאמת הקנס להמוכר בעת שנתן אותם לידו, רק בעת מעשה א"א לו למעול שמא יחזור בו אח"כ ויתבטל הקנין למפרע מהמעות ולכן גם ע"י שהוציאן לא ימעול כשיטת הרמב"ם הנ"ל, אבל כשמשך נתברר שנגמר הקנין בהמעות למפרע, וחייב במעילה על מה שנתן המעות לידו. והנה מדברי הכ"מ משמע שגם לפי דעת הרמב"ם אם הדין כרב הונא דהיתר תשמיש מחייבו באונסין היה דין מעילה שכן כתב (פרק ז' הל' י') שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לרב נחמן דהלכתא כוותיה שאין חייב באונסין ע"כ, וא"כ קשיא האיך פטור ממעילה לדידן דקיי"ל כר' יוחנן למש"כ שאליביה מחייבינן להמוכר באונסין, וביותר קשה לפי מש"כ שדיוקו של הרמב"ם הוא ממלתיה דרב שמסתמא לא פליג עליה רב הונא תלמידיה דסבר מעות קונות ומותר להשתמש במעות, ולרב הונא היתר תשמיש מחייב באונסין והיה ראוי להיות דין מעילה גם בספר ובכ"ד הצריך משיכה. אבל באמת אין זה קשה דלמש"כ התוס' בב"מ (דף כ"ט ע"א ד"ה והוה) דלמ"ד דהיתר תשמיש מחייבי באונסין גם אם היה המעות בעין אין מחויב להחזירן והוה לוה עלייהו ולכן מחייבינן במעילה גם טרם שהוציאן כו' יעו"ש, ולכן יש לומר דוקא התם בהמפקיד שהיתר תשמיש בא ע"י הטובה שעושה המפקיד להנפקד, ולכן סבר רב הונא דהוה כהלואה גביה ממש ואין מחויב להחזיר אותן המעות, מה שא"כ במעות שניתנים על המכר שלכך ניתן לו רשות להוציאן ומתחייב גם באונסין, משום שעומדים לקנין, אבל כשחוזר בו אח"כ ונתבטל הקנאת המעות למפרע מחוייב אז להחזיר המעות בעצמן אם הן בעין, וכן מוכח משמעתא דשומשמי ומדברי הרי"ף שם, שלאחר שקבל מ"ש