באר משה (דנשבסקי) ב רנז

שיוקנה לו עבור זה התמורה, ולשיטת רש"י הקנין בעת מעשה ולשיטת התוס' הקנין יהיה אח"כ מ"מ המעות לקנין ניתנו שיוקנה לו עבור זה התמורה, ולכן המעות קונים לו מעכשיו והתמורה נקנה לו עבור זה לשיטת רש"י מעכשיו אם לא יחזור עד המשיכה, ולשיטת התוס' הקנין ע"י מעות אלו יחול בעת המשיכה [ואל תשיבני ע"ז אימתי נדרש לומר שבכסף זה יקנה אח"כ, במקום שאח"כ אז נדרש להקנין כסף שניתן עכשיו כמו בקידושין שבלעדי זה א"א שיחול הקידושין או בקניית קרקעות, אבל הכא במטלטלין כיון שהמשיכה לבדה תקנה אז ולא נצרך צירוף המעות, וא"כ למה לנו לומר שניתן לקנין של מעות בעת המשיכה כיון שהמשיכה לבד קונה, יש לומר שסברינן שאדם רוצה שיהיה הקנין חל גם מה"ת ע"י המעות, ויש לזה סמוכין מהא דאמרינן בגמ' (ב"ק דף ק"ב) דעתו של אדם להקנות לבעל המעות], ולכן כיון שהמעות נקנו לו קיימי ברשותיה כל כמה דלא הדר ביה שנתבטל אז הקנין למפרע, וזה אזלא אליבא דר' יוחנן שהמעות עושין פעולת קנין ולכן דקדק הרי"ף לכתוב מאן דיהיב זוזי אזבינא פי' שהזוזי עושים זביני, אבל לריש לקיש לא נתברר לנו לדעת הרי"ף אליביה, דאפשר לומר כיון שהקנין הוא רק המשיכה והמעות לא ניתנו לשום קנין במטלטלין המה רק בתורת פקדון בידו עד עת הגמר שיהיה אז הקנין ע"י המשיכה, ולפ"ז שפיר כתב מרן הרב"י שדעת הרי"ף הוא כתי' הב' של התוס'

ו) ובדעת הרמב"ם יש לחקור איך שסובר בענין זה הא דמעות קונות מה"ת, הנה (בפ"ט מהל' תרומות הל' י') כתב נראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים ועדיין לא משך הלוקח הרי זה אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות כו', ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שתמשוך עכ"ל, והנה יראה דעתו שלענין הנוגע לאיסור דאורייתא חוששין לקנין מעות וצריך להתבונן בטעמו, ועוד שלשיטת הרמב"ם שבמקום שנוגע לענין דאורייתא אין לנו להקל ע"פ קניני דרבנן, א"כ היה להרמב"ם גם לכתוב דין זה שאם ישראל מכר פרה לכהן ומשך הפרה, אך שעדיין לא נתן דמים שאין להכהן להאכילה תרומה עד שיתן דמים לפי שמדאורייתא עדיין אינה שלו. מיהו זה יש לתרץ, די"ל דבמקום שבעינן שיהיה שלו ממש אין מועיל מה שמדרבנן הוא שלו כיון שמה"ת אין שלו, אמנם בענין תרומה קיי"ל שכהן ששם פרה מישראל, היינו שקבל עליו אחריות אונסא וזולא וכן יוקרא הכל הוא שייך לכהן אף שאין שלו באמת והישראל יכול לקח גוף הפרה בחזרה כשירצה, מ"מ כיון שלענין השומא הוא ברשות הכהן יכול להאכילה כרשיני תרומה כדאיתא ביבמות (ס"ו ע"ב), וא"כ הקונה במשיכה הגם שמדאורייתא אין שלו מ"מ כיון דמדרבנן הוא שלו וממילא כל האחריות עליו הוא מצד תקנת החכמים, א"כ ממילא הוא מותר להאכילה תרומה שהרי האחריות ממנה עליו, ולא גרע זו המשיכה מאלו קבל עליו אחריות אונסא וזולא. משא"כ בהא דקנה בכסף הלא לא קבל עליו אחריות המוכר שאם לא ירצה לקבל מ"ש אינה על אחריותו, ולכן אין יכול הכהן המוכר להאכילה תרומה מפני שמדאורייתא אין שלו ואינה באחריותו, אך מ"מ יש לעיין על סברא זו אם הרמב"ם יסבור להאי כללא שלענין דאורייתא אין מועיל מה שמדרבנן הוא שלו, והנה הרבה מרבותינו האחרונים הביאו מדברי הרמב"ם אלו שדעתו שבמקום דאורייתא אין מועיל קנין דרבנן, ולענין הנוגע לדאורייתא אנו חוששים איך שהוא הממון ע"פ ד"ת, וכן הביא המחנה אפרים דעת הרמב"ם בהל' לולב שביום ראשון אין לתן לקטן מפני שאין מקנה מה"ת, ומשמע דמיירי שהגיע לעונת הפעוטות שמדרבנן יכול להקנות ואפ"ה כיון שמה"ת אין יכול להקנות, אין יוצא בזה

ובאמת מהא דגבי תרומה חושש לאסור להאכיל הפרה שמכר הכהן לישראל בכסף קודם המשיכה משום שדבר תורה מעות קונות אין להביא ראיה לזה, די"ל דסבר כמש"כ לדעת רש"י שחוששין שמא לא יחזור בהמקח ונמצא המכירה חלה מעיקרא מעת נתינת המעות שקנה אז מה"ת, והקנין ישאר בתוקפו ונמצא בהמת ישראל אוכלת תרומה.. אך איך שנאמר בדעת הרמב"ם אם שמטעם שבמקום שנוגע לאיסור תורה אנו דנים כמו שהוא מה"ת דין הממון, או שנאמר שבקנין מעות הוה הקנין מעיקרא כשלא חזר בו והיה משיכה לבסוף, קשה טובא מהא דאתנן בבא עליה ואח"כ נתן לה גם בהבעלי לי בטלה זה שפסק הרמב"ם כדאיתא בגמ' (ע"ז ס"ג) דבזונה ישראל אין אסור משום אתנן רק בדקיימא בחצירה משום דמיחסרא משיכה, והא מה"ת מעות קונות וזו ההנאה חשובה כמעות, וא"כ מדאורייתא הוה אתנן ואם משום שיכול לחזור בנתינת הטלה ולתן דמים תחת הטלה, מ"מ כשלא חזר בו ונתן לה הטלה למה לא תחול האתנן למפרע, וגם אם נאמר ששיטת הרמב"ם הוא כשיטת התוס' שהקנין הוא לבסוף, מ"מ כיון שהוא סובר שלענין איסור תורה דנין כפי מה שהוא מה"ת באמת, א"כ כיון שמה"ת קניה להטלה בביאה והוה אתנן, ולמה פסק הרמב"ם (פ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה י"ג) דאין אסור רק או בזונה כותית או בזונה ישראלית וקיימא הטלה בחצרה, אבל בזונה ישראלית ולא קיימא בחצרה אין איסור משום אתנן הא אתנן איסור תורה הוא והיה צריך לחוש למה שמה"ת מעות קונות והוה אתנן

ז) והנראה לענ"ד לומר בזה, דענין אתנן שאני מכל הני דאמרינן בהו שהיו בקנין מעות לבד, והוא דהרא"ש והר"ן כתבו שמהא שמעינן שהשוכר פועל והבטיח לתן בשכר פעולתו חפץ זה בשכרו שיכול לתן דמי החפץ בשכרו שודאי נתחייב לו החפץ או הדמים, אבל גוף החפץ א"א לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת המלאכה, ומסתימת לשון הרא"ש יראה שאין צריך לקבל מ"ש על זה רק קאמר שיכול לתן לו דמי החפץ בשכרו, ועיין בקצה"ח (סי' של"ב ס"ק ז') ועיין בספר ראשי בשמים להגאון מוה"ר מ"י זצ"ל הגאב"ד דק"ק אניקסט בסי' פ"ד שהאריך בענין זה הרבה בענין דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף שדבר בזה הקצה"ח. ולענ"ד נ' לומר בזה דאימתי אמרינן שקנין מעות הגם שעקרו אותו חז"ל בתקנתם שדווקא משיכה קונה מ"מ יש עליו דין מש"פ וכן יש עליו לתא דקנין מה"ת, או ע"פ מש"כ לדעת רש"י שהקנין יחול אח"כ בעת משיכה למפרע מן עת נתינת המעות, דוקא במקום שנותן המעות לשם קנין, ושום תועלת אחר לא יצא לנותן המעות ע"י נתינתו הנ"ל, שהרי אם יתבטל הקנין כגון אם חוזר בו מה יהיה לו על נתינת מעותיו ליד המוכר, לכן אמרינן דהוה זה קנין לענין מש"פ או שהקנין יחול למפרע כשלא יחזור ויהא אח"כ משיכה, משא"כ בנידון זה של שוכר פועל ועבור הפעולה הבטיח לו לתן חפץ פלוני, שאמרינן ע"ז כיון שמעות אין קונות, ע"כ יכול לתן דמי החפץ בשכר פעולתו, וא"כ נשאר פעולתו, לעשות ממנו התחייבות על תשלום הדמים, ולכן אמרינן ששתי פעולות לא יעשו העשיות של הפועל להשוכרו, שיעשו התחייבות על תשלום דמים, וגם יעשה קנין למש"פ או שיעשה קנין לכשימשוך אח"כ את החפץ שיקנה למפרע זה אין אנו עושים ע"י דבר פעולתו, בשלמא אם היה מעות קונות לגמרי או כגון בזונה כותית שאצלה מעות קונות לגמרי שפיר אמרינן שהפעולה עושה לקנות הדבר, ובזה נגמר הקנין ואין כאן התחייבות כלל, אבל במקום שאין כאן קנין שיוגמר לגמרי לפי שמעות אין קונות, ורק הוא בא לעשות התחייבות על שילום הפעולה בהחפץ או בדמיו, כיון שעושה התחייבות אין עושה קנין כלל, הגע בעצמך אם היה להקונה פקדון שהיה ביד המוכר וקנה ממנו חפץ ואמר לו שכאשר