באר משה (דנשבסקי) ב רנו

דלר' יוחנן לא מתרצא מידי, ולמש"כ לפי שיטת רש"י אתי שפיר דכל הקושיא אינה רק אליבא דריש לקיש וכנ"ל. אך התוס' שם כתבו דהקושיא גם אליבא דר' יוחנן, ונדחקו שם לומר דלר' יוחנן קאי התירוץ האחרון כגון שקאי בחצרה, וא"כ מוכח דעת התוס' שהקנין אין חל למפרע גם אליבא דר' יוחנן, רק מעת המשיכה, רק מקודם יש עליו עונש מי שפרע לפי שנתן מעות כמו לריש לקיש, ועתה ניחזי אנן לשיטת רש"י דהקנין חל למפרע בעת נתינת הכסף וא"כ כיון דהמעות אהני שיקנה עבורו החפץ א"כ מוכרח לומר שהמעות המה קנוין להמוכר לגמרי בעת שנתן אותם הקונה להמוכר, דאם לא נקנו במה יקנה התמורה להקונה כיון שאין כאן נתינת מעות כלל אחרי שהמה רק בתורת פקדון ביד המוכר עד המשיכה שיוגמר אז המקח, דהא כל קנין מעות כך הוא שעבור המעות שקנה המוכר הקנה התמורה לבעל המעות, וא"כ בודאי קנה המוכר את המעות קנין גמור וע"כ נתחייב גם באונסין

ומ"מ גם לדעת רש"י נראה לומר שאם חזרו בהם וקבל החוזר בו מי שפרע שנתבטל הקנין למפרע, והמעות אם המה עדיין בעין שלא הוציאן המוכר המה בתורת פקדון, כי הוא גילוי מלתא למפרע שאין קנוין לו להמוכר שלא נעשה בהם קנין ובזה מדוקדק לשון רש"י ז"ל (דף מ"ט ע"א) גבי והא בעי לקבולי מי שפרע "ודלמא לא הוה מקבל ואשתכח דזוזי דידיה הוא" ונמצא לפ"ז כן הוא לשיטת רש"י ענין נתינת המעות שמתחלה בעת נתינתן לקנות את המטלטלין סתם ניתן שלא יהיה חזרה ויש כאן קנין המעות להמוכר והמקח להלוקח, וע"כ יש רשות להמוכר להשתמש בהם ואין צריך לחוש לכתחלה לחזרה שיתבטל הקנין למפרע ויהיה המעות פקדון, ואם חוזר אח"כ החזרה מגלה למפרע שנתבטל הקנין מהמעות, ומ"מ נתינת רשות להשתמש במעות עד החזרה נשאר שהרי היה רשות לו לקח המעות בחזקת שהקניה תשאר, וגם כשהמוכר חזר בו, אם בעת שלקח המעות להשתמש בהם אז היה דעתו לחזור ודאי דיהיה נחשב ההשתמשות בהמעות גזל ושליחות יד, אבל אם אז לא היה בדעתו לחזור רק שאחר כן נשתנה דעתו יהיה מאיזה סיבה שיהיה אם בפשיעה או שלא בפשיעה, מ"מ בעת הלקיחה נחשב שלקח ברשות, ולכן שפיר כתב רש"י גבי הא עובדא דשומשמי אם שהיה האונס אחרי חזרתו מהמכירה, ואז בודאי דאסור לו להשתמש אחרי שעומד לחזור ויהיה המקח בטל מתחלתו והמעות יהיה פקדון מתחלתו, אך זאת הקשה הגמ' דילמא לא ירצה לקבל מי שפרע ואז תשאר הקניה מתחלה ויהיה המעות של המוכר מתחלה כי הקניה תתבררה למפרע והמעות המה של המוכר מן עת הקניה

ד) ובזה נראה לענ"ד לומר בביאור דברי הגמ' (דף מ"ז ע"ב) דקאמר הגמ' בשלמא לריש לקיש היינו דאיכא בין ר"ש לרבנן אלא לר' יוחנן מאי איכא בין ר"ש לרבנן ומשני הגמ' איכא בינייהו דרב חסדא דאמר ר"ח כדרך שתיקנו משיכה כו' רבנן אית להו דרב חסדא ור"ש לית ליה דר"ח ודברי הגמ' מוקשים ע"פ דרך הבנה הישרה, דהא ניחזי אנן הגמ' גם מעיקרא ידע דפליגי רבנן ור"ש דרבנן סברי דלוקח יכול לחזור ג"כ, ור"ש סובר דלוקח אין יכול לחזור, רק דהגמ' פריך מאי איכא פירוש באיזה סברא הוא טעם פלוגתתן, ומשני הגמ' בדרב חסדא קמיפלגי ובמה יצאנו חובת התירוץ על השאלה באיזה טעם פליגי דהא זה ידע הגמ' גם מעיקרא דלרבנן יש תקנת חכמים גם על הלקוחות וביותר קשה לפי מה שכתבו התוס' לקמן וכן הוא מוכרח לומר שגם אליבא דר"ש יש תקנת חכמים בלוקח לחזור א תרע וכדאיתא לקמן (ע"ד ע"ב) וא"כ הקושיא היא רק במה פליגי בחד תרעא ר"ש ורבנן ובאיזה סברא הוא, ומה תירץ לנו דפליגי בדרב חסדא, ועוד דלפי מה שנראה מסוגיא דלקמן (מ"ט ע"ב) דרב חסדא אמרה גם אליבא דר"ש גבי הא דפרזק רופילא ששם גם ר"ש מודה וכמו שכתבו התוס' לכן נראה לענ"ד לומר בביאור דברי הגמ', והוא דניחזי אנן גדר קנין מעות של קנין וכן בקידושין הוא כן, שנותן המעות מקנה המעות להמקבל שיהיה שלו ועבור זה שנהנה שמקבל מעותיו הוא מקנה לו הדבר או האשה מתקדשת לו עבור ההנאה שנתן לה המעות, וא"כ כיון שהקונה מקנה לו להמוכר המעות ועבור זה מקנה לו החפץ ולכן סברת ר"ש הוא נהי דתקינו רבנן שיכול לחזור מקניית החפץ מ"מ מהקנאת המעות אין יכול לחזור שהרי הקנה לו מקודם המעות ונהי שקנין החפץ נתבטל מ"מ בחד תרעא שהחפץ לא הוזל יכול לשלם לו עבור המעות בהחפץ הנ"ל דהא הוא לא התחייב לו לתן לו מעות בתשלומין זהו סברת ר"ש, ורבנן סברי כיון שנתבטל הקנין ע"י חזרתו מן החפץ נתבטל הקנין ג"כ ממה שהקנה לו המעות והרי הוא נעשה ככל בע"ח שאם יש לו מעות אין יכול לסלקו בשוה כסף, וכן אם אותן המעות המה בעין מחויב להחזיר אותן המעות דווקא, וזהו כוונת הגמ' דמעיקרא ס"ד להגמ' בסברא הפשוטה שתקנת חכמים הוא שיכול לחזור בדבר הקנין היינו בהדבר שקונה, אבל במעות תשלומי המכר לא היה תקנת חכמים בחזרה, ולכן כיון שהמעות נקנה לו מקודם המה שלו ואין מחויב להחזירם, ולכן פריך הגמ' מאי איכא בין ר"ש לרבנן פי' מ"ט דרבנן, ולבסוף מסיק הגמ' דרב חסדא איכא בינייהו, וזהו פירושו במלתא דרב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים פי' בדבר של המוכרים היינו הדבר שקונה תיקנו בו משיכה שכל זמן שלא משך ישנו בדין חזרה, כן תיקנו בלקוחות היינו במידי דלקוחות היינו המעות שנותנים הלקוחות גם בהם תיקנו החזרה, רבנן אית להו דרב חסדא ור"ש לית ליה דרב חסדא, וכן הכוונה (בדף מ"ט ע"ב) גבי הא דפרזק רופילא דאמר רב חסדא כדרך שתיקנו משיכה במוכרים כו' היינו ששם אמר הלוקח הב לי זוזי לא בעינא חמרא, וע"ז אמר רב חסדא שני דברים א' בעיקר הדין שיכול לחזור בקניית היין, ושנית שיכול לתבוע מעותיו בחזרה ושפיר טען הב לי זוזי, זהו הנראה לענ"ד לומר בביאור הגמ' (ויעויין בשיטה מקובצת בדף מ"ז ע"ב אהא דמאי איכא בין ר"ש לרבנן בשם תלמיד הר"פ בשם מהר"פ וקרוב הוא לדברינו יעו"ש)

ח) והנה גם לשיטת התוס' הגם שלדעתם הוא שהקנין נגמר בעת המשיכה, מ"מ כיון שיש כאן קנין מה"ת שמעות קונות מה"ת, נראה לומר שמתחיל אז והמעות לשם קנין ניתנו ועבור זה מחייבינן במי שפרע, דסברת דברים ואיכא בהדייהו מעות הוא רק לריש לקיש, אבל לר' יוחנן המי שפרע הוא עבור הקנין מה"ת, ולכן מוכרח לומר שהמעות מקנה לו ועבור זה יהיה החפץ הנקנה קנוי לגמרי בעת המשיכה ע"פ תקנת חכמים שכל זמן שלא נמשך לא חל עליו הקנין מעות, ומצינו קנין כזה במעות, בקידושין ד' נ"ט האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דמקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דהני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמי, רק לשם הקנין ניתנו שבשביל זה הוא מקנה לו את המעות שיקנה לו התמורה לאחר ל' יום וכדומה לאחר שיהא כן, (גם אפשר לפרש כמש"כ לעיל בהא דאיתא בגמ' כדרך שתיקנו משיכה במוכרים כו' ונאמר כן, גם לפי שיטת התוס' ודו"ק), ולכן כל זמן שלא חזר בו המעות קנוין לו לגמרי ומותר להשתמש בהם וע"כ חייב באונסין עליהן כל זמן שלא קבל מ"ש, ולא נתבטל הקנין מהמעות שניתנו לו ע"ז שיקנה לו אח"כ בעת המשיכה להחפץ. וזהו הנראה לענ"ד ג"כ כוונת דברי הרי"ף ז"ל דקאמר מאן דיהיב זוזי אזבינא אדעתא דלית ליה גבי חבריה אלא ההיא זבינא בלחוד הלכך קיימו הנהו זוזי ברשותא דמזבנה כו', הוא ג"כ ע"פ מה שכתבתי דכיון דקיי"ל מעות קונות מה"ת א"כ המעות ניתנו לקנין