באר משה (דנשבסקי) ב רנה

מה"ת והוה שואל עלייהו, ומדכתבו התוס' סתמא והוה שואל עלייהו, ולא כתבו דלרב הונא הוה שואל עלייהו משמע דס"ל דלכו"ע הוה שואל עלייהו כיון דאית לן מעות קונות מה"ת ולכך לקחן שיהיה המעות שלו, עדיפא זה מהיתר תשמיש דהכא בפקדון, וכמו שנבאר עוד בזה. ומצאתי הוכחה לזה בשיטה מקובצת ד"ה ומה טעם, שהעתיקו דברי התוס' שאנץ והרואה בעינא פקיחא יראה שהן הן הדברים של התוס' בפ' המפקיד, שכתבו מפורש אחר שכתבו התירוץ דלר"ל אין יכול להוציאן ולר' יוחנן אלים טפי שיכול להוציאן, וכתבו דהא דאמר הגמ' בעובדא דשומשמי לא מיבעיא דלא הוה שומר שכר לאו דווקא אלא דכשואל ממש הוא לחייבו באונסין רק כלוה לא חשיב יעו"ש היטב, ואמנם יש לדקדק בהא דרבא בהא עובדא דשומשמי דקרי ליה שומר שכר ואמאי קשיא להו בזה הא רבא סובר כריש לקיש דאמר שם (בדף מ"ט) קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש, ויש לומר דהתוס' שהובא שם בשיטה מקובצת סוברים כשיטת הסוברים דרבא באמת סבר כר' יוחנן, אמנם דברי הרא"ש לכאורה נוטה שגם אליבא דר' יוחנן אין לו רק תורת שומר שכר על המעות שהרי כתב הרא"ש (פ"ד דב"מ סי' י"ג) שלדידן אין נפקא מינה בזה לפי מה שפסק כר"ת שאנו חשובין כשולחני, ואם נאמר שלדעת ר' יוחנן אליבא דשיטת התוס' חייב באונסין הרי יש חילוק בדבר, מ"מ אין זה מכריח לעשות מחלוקת בזה, שיש לומר בכוונת הרא"ש שאין נ"מ בפסק זה הייני בענין אם מותר להשתמש במעות, אבל מ"מ לענין אונסין יש נ"מ. וכן מוכרח לומר בדברי התוס' שאנץ המובא בשמ"ק שהבאנו לעיל שבסוף דבריהם כתבו ז"ל, ובמה שפירשתי אם יכול להוציא המעות אע"פ שלא נגמר הקנין לא נ"מ מידי לדידן לפי מה שפוסק ר"ת שאנו חשובין כשולחני דתנן בפ' המפקיד מותרין ישתמש בהן, ע"כ מתוס' שאנץ, והרי הם כתבו בעצמם שחייב גם באונסין כדין שואל וא"כ הרי יש נ"מ, וע"כ צריך לומר בכוונתם שאין נ"מ לענין אם מותר להשתמש, ולכן כן נאמר גם בכוונת הרא"ש שכל זה הוא מדברי התוס' [אך ההגהת אשר"י כתב בהדיא בפ' המפקיד דלא הוה רק שומר שכר]

ב) ובשיטת הרי"ף ורב האי גאון שהובא בדברי הרי"ף, נראה לענ"ד ג"כ שהוא מחוור לומר שהוא כשיטת התוס' בתירוץ השני הנ"ל כמו שבארנו לעיל דהוה שואל אך בכדי לבאר היטב דבריהם נקדים לחקור באיזה דינים בזה ונבאר שיטת רש"י בעז"ה

והנה יש להסתפק בהא דקיי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ורק רבנן תיקנו קנין משיכה מהו הדין אם קנה במעות ואח"כ גמר ועשה משיכה, אם הקנין חל למפרע מעת קבלת המעות שאז חל הקנין מה"ת, כי רק חכמים נתנו לו כח שיכול לחזור כל זמן שלא נגמר ע"י משיכה אבל אם לא חזר נקנה למפרע, או שאחרי תקנת חכמים כל הקנין הוא רק בהמשיכה ומקודם אין שום דבר, ונ"מ בזה אם קודם המשיכה הקנה לאחר הלוקח, במעות או בק"ס או הקדיש אם חל הקנין וההקדש, דאם הקנין למפרע חל אחרי שמשך ממילא חל הקנאתו והקדישו למפרע, כי היכי דאמר הגמ' בפסחים (ל"א ע"א) דלמ"ד למפרע הוא גובה אי אקדיש וזבין מלוה שפיר אקדיש וזבין כשנתברר בסוף שגבה, וה"נ יהיה הדין כן אם נאמר שהקנין חל למפרע, גם שהיה ביד המוכר לחזור. ונראה לענ"ד לומר שזה יהיה דעת רש"י (בדף מ"ל ע"א) שכתב דנ"מ לענין איסורא אם קידש בו את האשה דלר' יוחנן הוה קידושין דמדאורייתא קניה ודידיה הוא ולר"ל לא הוה קידושין ע"כ, ולכאורה נראה דעת רש"י דהוה קידושין לפי שמה"ת הוא שלו הגם שמדרבנן אין זה שלו מ"מ אין כח תקנת חז"ל להפקיע קידושי תורה, ובאמת הוא דבר פלא מה בכך הא מ"מ לא הוה ממון שלו, כיון שחכמים הפקיעו ממנו הממון אין נתינתו כלום, ובפרט בממון שיש כח לחז"ל להפקיע דהפקר ב"ד הפקר, וכמו דדריש הגמ' מקרא דמה ענין ראשים אצל אבות מה אבות כו' אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו כדאיתא יבמות (פ"ט ע"ב), וכבר הקשה כן הריטב"א ז"ל על רש"י, והנה באמת על כוונת רש"י אם דקאי על הלוקח, אם קידש בו את האשה, לכאורה יש לעיין כיון שקידש בו הלא יש משיכה ג"כ, מיהו יש לישב זה כגון שהקנה לה החפץ בק"ס ובעבור זה מקדשה, אך זה תלוי ברבוותא, עיין באה"ע (סי' כ"ט בב"ש ס"ק כ') שמביא בזה שתי דעות שהרש"ך כתב שבכה"ג הוה קידושין ובשם הש"ג כתב דלא הוה קידושין ויש לעיין בזה ואין כאן מקומו, ואם נאמר כן בד' רש"י יהיה ראיה מכאן לשיטה אחת, מיהו יש לומר באנפא אחרינא, דהיה לקיחת החפץ שלקח הלוקח שלא בפני הבעלים וא"כ אין כאן משיכה שמשיכה צריך לומר לו לך משוך וקני, או שיהיה זה בפני המוכר

אך זה קצת דוחק שלקח חפץ שלא מדעת חברו שלא בפני בעלים, מיהו יש לומר שמכר לו כור בשלשים והוא לקח סאה אחת וקדשה בו שמצד משיכה כיון שלא משך בשלימות אין כאן משיכה, וכי היכא דאמר בגמ' ב"מ (מ"ז ע"א) באמר לו חמורך בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך את הטלה דלא הוה משיכה מעליא, ובכה"ג יהיה תלוי הקידושין רק על הקנין מעות שיש לו ע"י שקנה מהמוכר. אמנם הריטב"א מביא בשם רש"י אם קידש בהן את האשה ומפרש זה שהמוכר קידש בהמעות את האשה, ובזה חלוק הדין בין ר"י לר"ל, דלר"י המעות המה שלו היינו של המוכר כיון דמדאורייתא קניה ולר"ל לא הוה קידושין, וע"ז כתב הריטב"א ואינו מחוור דכיון דמדרבנן מעות אין קונות הפקר ב"ד הפקר ואף לר"י אינה מקודשת למ"ד דלית ליה למוכר רשות לאפוקינן ע"כ ל' הריטב"א המובא בשיטה מקובצת, ובאמת אם היה כוונת רש"י בהמעות היינו יכולים לומר שבזה גופא הדבר תלוי שאם מדאורייתא קונה מותר להשתמש במעות וממילא הוה קידושין ולר"ל אסור להשתמש במעות, אך להריטב"א אין זה במשמע, דאל"כ לא הו"ל לרש"י לומר הואיל ומדאורייתא קניה כו' אך לפי הגירסא שלפנינו ברש"י אם קידש בו את האשה נראה מלשון בו דקאי על החפץ, וצריך להבין איך תהיה חלין הקידושין אחרי שמדרבנן נעקר הקנין לכן נראה לענ"ד שדעת רש"י ז"ל שלמ"ד מעות קונות מה"ת גם שעקרו הקנין מדבריהם, מ"מ הדבר תלוי ועומד וכל זמן שלא חזר בו ונגמר אח"כ הדבר ע"י משיכה חל למפרע, וא"כ הקידושין חלין ג"כ למפרע שנעשה שלו מן אז שקנה בכסף להמטלטלין, אבל לריש לקיש דמשיכה קונה מה"ת ואז הוה הקנין ומקודם אין חל שום דבר לכן אין הקידושין כלום, וא"כ לפ"ז באמת גם לרש"י אם המוכר החפץ חזר בו קודם שמשך הקונה נתבטלו הקידושין מלמפרע, אבל כל זמן שלא חזר תלוין הם ועומדים שיחולו הקידושין דמסתמא בודאי לא יחזור המוכר כי קרוב הדבר שמסתמא לא ירצה לקבל עליו עונש מ"ש

ג) אמנם דין זה במחלוקת שנויה ולדעת התוס' (בע"ז ס"ג ע"א) מוכח דלא ס"ל הכי, דאיתא שם בגמ' גבי אתנן דפריך הגמ' אהא דבא עליה ואח"כ נתן לה תני חדא אתננה מותר ותני חדא אתננה אסור, דמשני הגמ' הא דאמר הבעלי לי בטלה זה, והא בטלה סתם, ופריך שם בגמ' טלה זה נמי הא מחסרא משיכה, ולכאורה למש"כ אין קשה כלל דגם כשמחסרא משיכה מ"מ אח"כ כשנגמרה המשיכה חל הקנין למפרע בעת שבא עליה שזהו הכסף שעבור הטלה ולכן הוה אתנן. אמנם הגמ' יש ליישב דבעי הגמ' לשנויי שלא יקשה גם אליבא דריש לקיש מברייתא דקתני אתננה אסור, ובזה יהי' מדוקדק מה דמשני הגמ' בזונה כותית וכו' דלא אתי זה אליבא דר' יוחנן וכמו שכתבו התוס' שם