באר משה (דנשבסקי) ב רנד

והוכיח מדברי רבינו ירוחם במישרים (נתיב א' חלק ח') שכתב מי שחייב שבועה משום דבר מדבריהם כגון מציאת חשו"ק דיש בה גזל מפני דרכי שלום ואינו רוצה לשבע אין מוציאין בדיינים ואין יורדין לנכסיו אלא מנדים שלשים יום ומלקין לאחר ל' יום ע"כ, ולענ"ד הדבר תמוה שעיקר הדין שבשבועת היסת לא נחתינן לניכסיה דאיתא בגמ' לא הביא רבינו ירוחם, רק כתב להאי דינא על שבועת גזל מציאת חשו"ק שאפילו בממון ברור שאין בהם הכחשה אין בזה רק לנדות שלשים יום ולא נחתינן לנכסיה, ועוד שרבינו ירוחם סיים ע"ז (שבועות פ"ו) ואלו בשבועות לא הוזכר שבועה שעל מציאת חשו"ק וכדומה, ע"כ נראה לענ"ד שקצת ט"ס בחילוף הדברים וכן צ"ל מי שנתחייב שבועה משום דבר מדבריהם [פירושו כל שבועה דרבנן] ואין רוצה לשבע כגון מציאת חשו"ק שיש בהם גזל מפני דרכי שלום, [פירושו שדין זה של אינו רוצה לשבע בשבועה דרבנן הוא כגון מציאת חשו"ק פי' שדין אחד הוא כמו במציאת חשו"ק] שאין מוציאין בדיינים ואין יורדין לנכסיו כו', וזהו דאיתא בגמ' בשבועות פ"ו דמדמינן הא להא, אבל אם יש הכחשה במציאת חשו"ק גופא יש לומר שאין כאן שבועה. עוד נראה לענ"ד להביא ראיה שאין על מציאת חשו"ק שבועת היסת מהא שהביא הש"ך (סי' פ"ז ס"ק ס"ה) שפסק רבינו האי גאון שאם יש הכחשה בשבועה דאורייתא שמשביעין ע"ז היסת משום דשבועה ג"כ ממון הוא דאתיא ע"י זה ממון, ואילו בשבועת היסת גם רבינו האי גאון מודה דפטור בהכחשתו משבועה משים דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, א"כ קחזינן דעל תקנתא א"א לחייב ע"ז שבועת היסת, וה"נ מציאת חשו"ק דמדמינן בגמ' זה לזה א"א לחייבו ע"ז שבועת היסת, ואחרי שבארנו בעז"ה שכל כה"ג א"א לחייב ע"ז שבועת היסת, וכבר בארנו שהא דנ"ד האי תקנתא דמי ג"כ למציאת חשו"ק שאין בזה דין גזל גמור מדבריהם, וממילא יהיה פטור ע"ז ג"כ משבועת היסת

ז) וע"פ מש"כ בהא דמדמי הגמ' שבועת היסת להא דמציאת: חשו"ק לענין דלא נחתינן לניכסיה, נראה לענ"ד לומר בהא דאמרינן בגמ' בב"ק (קי"ג ע"א ובב"מ ק"ח ע"ב) דזבין לאנס אמצרא דישראל חבריה משמתינן ליה עד דקביל עליה היזיקא, שכתב שם הרא"ש בב"מ והא דאין ממתינים לו עד שיבוא לו היזק וינדוהו אז עד שיפרע לו, משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב שטר שיעבוד על נכסיו ויחול השיעבוד מעתה, עכ"ד הרא"ש. ולכאורה דברי הרא"ש צ"ע אחרי שדעת הרא"ש שגם בלא קבל מקודם צריך לשלם, [שלא כדעת הראב"ד והרשב"א, וההולכים בשיטתם וכמו שפסק הרמ"א בסי' קע"ה] א"כ למה אמר הרא"ש והא דאין ממתינין עד שיבוא היזק וינדוהו כו', כשיבא ההיזק למה לנדות הלא אפשר לירד לנכסיו ולגבות ממנו, וכי השתא כשקבל עליו ושיעבד נכסיו אם לא ירצה לשלם אז כשיבוא ההיזק מאי עבדינן ליה, הלא נחתינן לניכסיה ואם יבריח נכסיו או שלא יציית דינא אז ויהיה אלם, אז מנדינן לי' לשלם, ומלשון הרא"ש משמע שאותו הנדוי שמשמתינן ליה עתה מקודם אם לא היינו עושין זאת נצטרך לנדות לבסוף כשיבא ההיזק שהרי כן כתב הרא"ש והא דאין ממתינים לו כו', וגם תירוצו של הרא"ש שכתב שקנסוהו בחומר זה שיכתוב שטר שיעבוד על נכסיו ויחול השיעבוד מעתה, מה תועלת יותר להישראל שיהיה לו שיעבוד מקודם, ואם נאמר שהוא לענין לגבות גם ממשועבדים למה חששו על נזק זה יותר שיהיה גובה ממשועבדים מכל היזקות שאדם ניזק מחברו, הלא די לנו שכך יהיה עליו הדין שכל שיהיה נצרך לשלם עבור הניזקין שיגע לו מהאנס, ככל הנזקין שאדם עושה בעצמו. ע"כ נראה לענ"ד שזה יסוד הדבר של דעת הרא"ש שזה ודאי מוכח מדעשו תקנה לנדות אותו עד שיקבל עליו שיסלק כל ההיזקות, לכך הסכימו חז"ל שכל המוכר לאנס אמצרא דישראל חברו שצריך לשלם כל גרמי היזיקותיו שבאו עי"ז אמנם תקנה זו אחרי שעיקרה באה מצד שאין רשאי למכור לאנס לגרום היזק לישראל חברו וע"כ חייב בגרמי היזיקיתיו, בתקנה כזו לא נחתינן לניכסיה רק מנדין אותו עד שיקבל עליו לשלם מעצמו ונידויו יהיה שלשים יום, וכן בגמ' שאמר משמתינן ליה עד דקבל עליו כל אונסא הוא ג"כ כזה שמנדין אותו שלשים יום בכדי שיקבל עליו, וע"ז שפיר כתב הרא"ש הלא אותו הנדוי יכול להיות ג"כ אחר שבא ההיזק שישלם אז אבל לירד לנכסיו א"א כנ"ל], ע"ז כתב הרא"ש שהחמירו עליו לנדות מקודם עד שיקבל עליו בשיעבוד נכסים ואז נרד לנכסיו כשיהיה היזק, ומש"כ ויחול השיעבוד מעתה, פירושו שיהיה כשיעבוד נגמר מעתה שלא יהיה יכול לחזור בו אח"כ, וע"כ יהיה אפשר לירד לנכסיו, מיהו אם יקבל עליו הנדוי ולא יקיים תקנת חז"ל לא נוכל לירד לנכסיו, ורק עליו מוטל החוב לקיים תקנת חז"ל לשלם כשיהיה ההיזיק אבל אין יורדין לנכסיו

ויעויין בספר מחנה אפרים (הל' נזקי ממון סי' י"א) שרצה להשוות דעת הרא"ש עם דעת הנימוק"י, שכתב שאם לא קבל אין צריך לשלם, וכל יסוד דבריו ממה שהביא הנימוק"י בשם הרא"ש פ' הגוזל בתרא שאם לא קבל אין צריך לשלם, וע"כ משוה דברי הרא"ש שבב"מ עם דברי הרא"ש שבנימוק"י, ולא ראה המחנה אפרים את דברי היש"ש בב"ק שכתב שמה שהביא הנימוק"י בשם הרא"ש דב"ק שאם לא קבל אין צריך לשלם הוא ט"ס, וצריך להיות בשם הראב"ד עיי"ש, והמחוור שהראב"ד וההולכים בשיטתו דעתם שתקנת חכמים לא היה לענין תשלומין בדיעבד כלל רק שיקבל עליו, ואולי יזהר עי"ז מלמכור או יפדה את השדה, ואם רצונו לקבל עליו הניזקין ממילא יתחייב, אבל להתחייב בעצמותן של הניזקין לא היה תקנה כלל, והרא"ש סובר כמש"כ למעלה שיש עליו חיוב תשלומין וכמו שנתבאר בדברינו. היוצא מכל האמור שנלפע"ד שאין לחייבו היסת מטעם הא' שנראה שאין זה תביעת ממון רק תביעת איסור, והממון הוא רק להנצל מן האיסור, ע"פ מה דמשמע מדברי הח"ס, וסתמא דמלתא גם תקנת הגאונים של חכמי מדינת פוילין היה ג"כ באופן זה, ועוד שנית לסניף שגם אם יש כאן דין ממון ג"כ יכול להיות שאין בזה שבועת היסת וכמו שהראתי בע"ה יסוד ומקור מסוגיא דשבועות הנ"ל: סימן ח תרכ"ה לפ"ק סוויר

בענין מי שמכר לחברו סחורה וקבל מעות עבור סחורתו במקום שעדיין הקנין לא נגמר בקבלת המעות מה"ת או מדרבנן אם מותר המוכר להשתמש באותן המעות ואם הוא חייב על המעות באונסין

ראשונה אמרתי לבאר את כוונת התוס' בפ' המפקיד (מ"ג ע"א) ד"ה מאי בסוף דבריהם, שכתבו דלר' יוחנן ולרב הונא דאית, להו דבר תורה מעות קונות מותר להשתמש בהן, ולריש לקיש אסור להשתמש בהן וכו', מהו הדין לענין חיוב אונסין אליבא דמ"ד מעות קונות מה"ת, לפי מאי דקיי"ל כרב נחמן דהיתר תשמיש בהמעות אין מחייבו רק כשומר שכר. ולענ"ד נראה משמעות דברי התוס' דלר' יוחנן דאית ליה מעות מה"ת קונה חייב גם באונסין שהרי כתבו בלשונם דלר' יוחנן ולרב הונא כו' לא הפקיעו כחו שיש לו למוכר במעות דיכול להשתמש בהם כיון דקונות