באר משה (דנשבסקי) ב רמט

לזה דין ערב שתוכל היא להתקדש בזה ולא הכריע, וא"כ יש לומר בדברי הר"ן שבב"מ המובא בשמ"ק או שדבריו סובבים רק לשיטת הסוברים שזרוק מנה לים יש על זה דין ערב ורוצה ליישב הסוגיא דב"מ כוותייהו ג"כ, אבל לדעת הסוברים שאין על זה דין ערב יסבור ג"כ כהרשב"א שגם באומר שכרך עלי בשל הפקר בהבטה אין עליו חיוב תשלומין, או שיהיה חולק בזה על דברי הרשב"א שגם למאן דסבר שבזרוק מנה לים אין עליו חיוב תשלומין מדין ערב, מ"מ זה עדיפא שיתחשב כאילו שוכר פועל לעשות לתועלתו לפי שמצפה לזכות בזה אח"כ. ומ"מ איך שיהיה, לא היה להנתיבות להקשות בפשיטות על דברי הרא"ש מאי שנא משכרו בשל הפקר ואמר שכרך עלי, אחרי שמפורש לא נאמר זה בטור וברא"ש, ודלמא יסבור הרא"ש ג"כ כהרשב"א דהא בזרוק מנה לים ואתחייב לשלם לך סובר הרא"ש כהרשב"א, וא"כ לא יקשה עליו מה שהוצרך הרא"ש לבוא בזה מדין גרמי. ובעיקר הדבר שהרמב"ן והר"ן מפרשים להסוגיא דב"מ שהא דשכרו לעשות בשל הפקר היינו לשמור דלא קנה עבורו], בידע שהוא של הפקר ולא אמר שכרך עלי וע"כ שכרו מוטל על מה שעשה ולא עליו וכמו ששכרו לעשות בשל חברו, יש לענ"ד לדון בזה ע"פ הסברא הישרה, בשלמא בשכרו בשל חברו ולא אמר שכרך עלי יש לומר שסובר הפועל שבעל הדבר בקשו לשכור עבורו, או שסובר שהוא מכירו ואוהבו וכל שיעשה עבורו וישכור למענו ימלא הבעה"ב דבר זה וישלם, ולכן יש מקום למעשיו ששוכרו וקוצב שכרו, אמנם בשכרו לשמור בשל הפקר גם שידע שהיא של הפקר וגם ששכרו סתם ולא אמר לו שכרך עלי, הלא ראוי לומר שהוא כאומר שכרך עלי, דאם שהוא אין מתכוין להתחייב בתשלומין למה בא לשוכרו ולקצוב לו שכר על האופן שיזכה בשל הפקר לטול מה שיעשה בשכרו, מה לו להפועל לשכור עצמו ולדבר עמו ע"ד קצבה להשכר ומה לו להשוכר להיות אדון ושוכר על ההפקר, הלא כמוהו של השוכרו כן הוא בעצמו, וגם בלעדו יכולת בידו לזכות בההפקר ולקבל את את שכרו מזה, והא אין זה אלא עצה טובה ומראה לו מקום שיש כאן דבר שיש כאן דבר הפקר שיוכל לזכות ולהרויח בזה שכר פעולת שמירתו ולא לשון שכירות, וא"כ ראוי לומר בזה שגם בסתם שכוונת השוכר להפועל שהוא ישלם שכרו עבור פעולת שמירתו לפי שיחשוב לזכות אח"כ בזה

ונראה לענ"ד לומר שודאי כוונתו של השוכר להפועל להבטה בשל הפקר שהוא יזכה אח"כ את הדבר הנשמר וישלם לו שכר הפעולה כפי הקצבה שקצב לו, ומ"מ לא חשוב זה כשכרך עלי אחרי שנודע להפועל שלע"ע אין הדבר של השוכרו ולע"ע לא זכה עדיין, אין עליו חיוב תשלום פעולתו רק אח"כ כשיזכה בזה אז יתחייב בתשלום פעולתו, וביותר הסבר יש לומר שכל כה"ג אין מתחייב השוכר להפועל עכשיו בתשלומין רק כשיזכה אח"כ, דהא הפועל בעצמו יש ביכולתו לזכות בהדבר ששמרו וא"כ איך יחליט להתחייב לו בזה עבור שמירתו, ולכן כל כה"ג אין מתחייב בשכר פעולתו מעכשיו רק כשיזכה את דבר המופקר ויהיה לו תועלת מפעולת שמירתו של הפועל, רק אם יאמר בפירוש שכרך עלי שהוא מתחייב בעצמו מעכשיו בין אם יזכה או לא יזכה, בזה יהיה תלוי במחלוקת של הרשב"א והחולקים עליו

ו) ומעתה על פי מה שכתבתי גם אם נאמר שהרא"ש לא יסבור כהרשב"א, רק יסבור שגם בשל הפקר אם שכרו לעשות בשלו והראהו בזה ולא אמר לו שהוא של הפקר או שאמר בפירוש שכרך עלי מעתה שיתחייב לשלם עבור פעולת הפועל וכפי שכתבנו למעלה כשיטת הר"ן, מ"מ בזה העלינו מן הסוגיא דב"מ שכל ששוכר לעשות דבר עבורו שיבוא אח"כ לרשותו אין עליו חיוב תשלומין עבור הפעולה קודם שיזכה ויבוא לרשותו, כל שלא אמר בפירוש ששכרו עליו מעתה, וא"כ ה"נ בדברי הרא"ש בדינו של האומר עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, כיון שגוף החומר שיהא נעשה מזה הדבר שאמר להאומן הוא של האומן, וכל הפעולה של האומן הוא, רק אח"כ כוונתו שיבוא לרשותו ויהיה פעולתו לו, וא"כ כל זמן שלא בא פעולתו ליד המצוה הלא הפעולה נעשה בשל האומן ולא עדיף זה מאלו שכרו לעשות בשל הפקר שאין עליו חיוב תשלומין כל זמן דלא אתא לידו בשכרו סתם וידע שהוא של הפקר, וכמש"כ מקודם בהסבר הדבר, בשכרו בשל הפקר שלפי שהפועל יכול לזכות בעצמו אם ירצה, אין כאן חיוב תשלומין בהחלט כל זמן שלא זכה השוכר להדבר הנעשה ע"י הפועל, א"כ ה"נ בעובדא דהרא"ש אחרי שגוף הנפעל הוא שלו, וא"כ ממילא הדבר הנעשה לא נקנה להמצוה לעשות, ואם יזדמן להאומן קונה אחר שיתן לו ביוקר עבור דבר הנפעל, הלא ביכולתו של האומן לחזור מזה ולא יהיה עליו רק לתא דמחוסר אמנה כי אין בזה שום קנין לא מעות ולא משיכה, וגם אם ירצה האומן למכור זה שעשה במחשבתו עבור המצוה ולעשות לו אחר שישלימו לזמן הנדרש להמצוה ג"כ יהיה רשות בידו ולא יהיה אפילו מחוסר אמנה, וזה עדיף מכל אומן קונה בשבח כלי, דהתם מ"מ אם ירצה האומן אח"כ כשהשבח נעשה בהכלי למכור השבח לאחר או שיעכב זה לעצמו ודאי שאין רשאי, ומחויב למסור להבעה"ב את הדבר הנעשה ואין יכול לדרוש יותר עבור שבחו גם שיתייקר וישוה שכרו ביותר, ולזה יש להביא ראיה מגמ' מפורשת ב"מ (ע"ו ב') שרו לעשות בב' סלעים כו', דאל"ה יקשה מזה למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי, וע"כ צריך לומר שנהי שיש לו קנין בזה להאומן בשבח הדבר שעשה, מ"מ יש עליו לענין התחייבות גמורה בשיעבוד גמור על הדבר הנפעל שכל שישלם לו כפי מה שקצב מחויב למסור לו את הדבר, ומעתה דברי הרא"ש נכונים מאוד בטעמם שאין לבוא מצד שכר אומן מדין תשלום פעולה גם באומר אקחנו ממך, גם שכוונתו לשלם עבור חומר שיעשה מזה הכל כפי השיווי ועבור פעולתו כפי הקצבה, מ"מ אין בזה עליו חיוב תשלום כל זמן דלא אתא לידו שהרי הוא כשוכר לעשות בשל חברו או בשל הפקר, וזה עדיף משם שהרי שוכרו לעשות בשלו רק אח"כ כשיבוא לידו אז יהיה מגיע לו שכר פעולתו, ויכול לו טול מה שעשית בשכרך, רק מדין גרמי אפשר לבוא ע"ז מצד שמתחרט ואין רוצה לקח מאתו, ודו"ק בכל זה: **(הגה"ה ומדי דברי בענין זה אכתוב מה שקשיא לי לכאורה אחרי שגם למ"ד אומן קונה בשבח כלי מ"מ מחויב הוא למסור לבעל החפץ את השבח במקח שקצץ עמו, א"כ למה אמרו בב"ק שכששבר אין משלם רק דמי עצים ולא את שבחו ששוה השבח יותר מדמי שכרו של האומן, הלא לא גרע זה ממזיק שיעבודו של חברו אשר מחויב לשלם מדינא דגרמי, והתם קאמר בגמ' אהא דהקדיחתו יורה דמי צמרו אין ולא דמי צמרו ושבחו משום דאומן קונה בשבח כלי, והתם משמע דר"מ מודה בהא ג"כ שהרי איירי בהא מתניתין בסיכא, ור"מ אית ליה מזיק שיעבודו של חברו חייב דהא אית ליה דינא דגרמי, ונראה לי לתרץ שכאן אין לבוא מצד דינא דגרמי משום דאפשר לקנות עצים אחרים ולהן לאומן לעשות כלי וישיג ריוח שבח כזה, רק במקום שמדינא מחויב בתשלומין אין יכול לומר כן, אבל במקום שמדינא אין כאן חיוב תשלום השבח לפי שאין שלו רק מצד דינא דגרמי, כל כה"ג אין בזה תשלומין מדינא דגרמי. עד כאן

)** ז) וע"פ הצעת דברינו בענין שכרו בשל הפקר, נראה לענ"ד לבאר דברי רש"י ולישב מה שהקשה הרמב"ן והר"ן על דברי רש"י במש"כ שם (ב"מ דף קי"ו) דלא דמי לשכרו בשל חברו דהתם א"א לומר זכי בו אתה, והקשו על זה דהיכא שאמר שכרך עלי אפילו אם היה יכול לומר בו זכי בו אתה מאי הוה. ונראה לענ"ד ע"פ שכ' שלכאורה כל