באר משה (דנשבסקי) ב רמז

והנה כת"ר כתב לתרץ קושית הנתיבות, והוא שעל חומר הכלי שנפסד ע"ז אין לבוא מצד פעולה רק מצד דינא דגרמי, ועל טורחו ועשייתו בזה נבוא מצד פעולה, והרא"ש שהצריך לומר מצד גרמי הוא על הפסד החומר שנעשה מזה הכלי. והנה בתחלת ראותי את דבריו, עלה ברעיוני שבזה יתורץ דברי רבינו הגר"א ז"ל ששני המקורות והטעמים שניהם נצרכו, שטעם גרמי יהיה על הפסד חומר של הכלי, וטעם השני שהביא מהא דתפוחים מב"ק קט"ז יהיה על שכר הפעולה, אמנם אחרי שנתישבתי ראיתי אשר מוכח מגמ' שא"א לומר כן, ובאמת גם הפסד החומר שנעשה מזה הפעולה נכלל ג"כ בשכר פעולה, והוא דאיתא שם (קט"ז) בבעיא דירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו ופריך הגמ' מהא דהשוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקין כו' ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם, וא"כ לפי הקושיא בעיא הגמ' למימר שישלם עבור הפסדו ג"כ שהפסיד את חמורו או ששפך יינו ומדמי זה הגמ' להא שהביא כרוב ודורמסקין שמשלם עבור מה שעשה עבורו גם שלא הגיע לו תועלת, ומאי דמיון הוא הא ההיזק שנעשה לו אין זה נכנס בפעולה רק שמזיק דבר שלו בפקודתו וצריך לשלם מצד שגרם נזק לו בפקודתו, ואפ"ה חשיב זה הגמ' כפעולה ורק משום דלא עביד שליח שליחותו נפטר עבור זה ורק טרחתו משלם לו, וה"נ בנדון של העושה כלי עבור המצוה גם הפסד החומר שעשה מזה הכלי נכנס ג"כ בשכר הפעולה וכיון דעביד שליח שליחותו יתחייב לשלם כל הנעשה עבורו, וזאת דוחק לחלק בין היכא שהנזק בפני עצמו הוא לצורך שיהיה לו יכולת לעשות הפעולה, ובין הפסד של גוף החפץ שקנה ממנו לצורך הפעולה רק שלא נגמר קנין שנאמר שזה לא יוכנס בשכר הפעולה

ג) והנה במה שכתבתי לחלק הא דתשובת הרא"ש מהא דשכרו להביא תפוחים או הא דכרוב וכו' לחולה מפני ששם מיירי שקנה עבורו וחשוב עושה בשלו, ובהא דהרא"ש הוא משל בעל המלאכה, יש לעיין דהא הברייתא סתמא נקט שכרו להביא כרוב ודורמסקין, ומשמע שזה הדין גם אם היה שוכרו להביא משלו שיש לו במקום שהוא נמצא שם ואפ"ה אמרינן שנותן לו שכרו משלם משום דעביד שליחותו, וא"כ מה יש לחלק הא דהאומר לאומן עשה לי דבר פלוני מזה עד שאנו צריכין בזה לבוא רק משום דינא דגרמי. לכן נראה לענ"ד לומר בביאור הדבר שגדר פעולה מיקרי כל שעושה דבר לתועלת חברו הן שהשביח ממונו או שעשה רצונו לתועלת איזה ענין ודבר כמו שאדבר עליך לשלטון, או שחוק לפני רקוד לפני כדאיתא בקידושין (ס"ג ע"ב) וא"כ לכאורה צריך להבין מדוע באומר לו לשמור דבר של הפקר לא מיקרי זה פעולתו, הלא עשה לו בזה את רצונו ובקשתו, ולכן נראה לענ"ד לומר שגדר החילוק הוא כך, כל שהוא תועלת לממון שראוי הוא בין לו ובין לאחר) ע"כ הדין כל שהממון לא נעשה שלו לא מיקרי זה עשיית פעולתו, ולכן בשכרו לשמור דבר הפקר זה לא מיקרי פעולתו שהרי שמירה זו היא תועלת להממון שראוי בין להמצוה בין לאחר, משא"כ בהא דכרוב ודורמסקין, וכן בהא שירד להציל שאין בזה שום תועלת רק להמצוה בזה יש לבוא מדין פעולה שפועל לתועלת המצוה, ולכן בהא דהרא"ש באומר לעשות דבר פלוני שאותו דבר ראוי גם לאחר לקנותו בזה לא מיקרי פעולתו כל שלא זכה בו וזה דמי כמו שכרו לשמור דבר של הפקר

והנה בהא דאיתא בגמ' בשכרו לשמור בשל הפקר שיכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך ומוכח מדברי הרשב"א המובא בשמ"ק שם שאין על השוכר להפועל שום חיוב לשלם כלל, ומשמע שגם אם מה שעשה אין שוה, כפי מה ששכרו אין עליו חיוב לשלם אחרי שלא עשה לו מאומה בעבורו, ונראה לענ"ד שזה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים הראשונים אם אחד אומר לחברו השלך חפצך לים ואשלם לך אם חייב מדין ערב על זה, ומובא זה בר"ן (בפ"ק דקידושין) גבי תנם ע"ג הסלע שלדעת הרמב"ן ז"ל כשאומר לו מפורש זרוק מנה לים ואתחייב לך מתחייב מדין ערב, אמנם שיטת הרשב"א ודעת קצת חכמי צרפתים שחיוב דין ערב הוא רק כשבא לרשות בין דעת יעו"ש וכן הוא שיטת הרא"ש (בקידושין פרק א' סי' י"ג), ומעתה נאמר שלדעת הרמב"ן יש לומר גם בשכרו בהבטה בהפקר ואומר שהוא ישלם לו שמחויב לשלם מדין ערב גם דלא אתא לידו דלא גרע זה מאומר השלך לאיבוד, ולפי שיטה זו של הרמב"ן וסיעתו נצטרך לפרש שם בסוגיא הנ"ל (בב"מ קי"ח) שבאמת יש חיוב עליו לשלם על השוכר לשמור בשל הפקר אם לא ישוה מה שעשה כדי חיוב שכירותו שקצב עמו רק שיכול לומר לו טול מה שעשית על חשבון התשלום שכרך כיון שלא נעשה הפעולה לעצמו, אמנם לשיטת הרשב"א והרא"ש ושארי הראשונים הסוברים שעל זה אין עליו חיוב ערבות כל שלא קבל בר דעת ע"י אמירתו בזה הוא פטור לגמרי, וכיון שכתבנו לעיל שענינו של תשובת הרא"ש באומר לו עשה לי ואקחנו ממך דמי כשכרו לשמור בהפקר, ולדעת הפוסקים הנ"ל והרא"ש בכללם כל שלא אתי לידי בן דעת אין כאן התחייבות עליו, ולכן בזה אין עליו חיוב תשלומין על מה שאמר לו לעשות רק מצד דינא דגרמי שגרם לו היזק במה שחזר ולא לקחו ממנו, אמנם לשיטת הרמב"ן דלעיל שכל שאומר עשה דבר זה גם שהולך לאיבוד מתחייב מדין ערב אפשר שיש לומר גם בזה שציוה לו לעשות גם דלא אתא לידו מתחייב מדין ערב על כל מה שהבטיח לו שעל פיו עשה את פעולתו, ומעתה נראה לענ"ד שאפשר לומר ששני המקורות שציין רבינו הגר"א ז"ל בשני הטעמים מטעם גרמי, ומטעם ההיא דב"ק בשכרו להביא לחולה כו' יהיה טעם האחד לשיטת הרא"ש הנ"ל והשני יהיה לפי שיטת הרמב"ן

ודברי הרא"ש בתשובתו הנ"ל הואיל ואתא לידן אעיר מה שצ"ע לענ"ד דבריו הק' שכתב שחייב מצד גרמי ומייתי ראיה מהא דהלכו חמרים ולא מצאו תבואה, וקשה לי בזה דהא בהלכו החמרים משמע מדברי התוס' (ב"מ ע"ו ע"ב) שכל החיוב מצד גרמי הוא, שגרם להם נזק שנתבטלו על פעולת היום, ולפ"ז אם גם אתמול בעת ששכרם לא היה להם מקום אחר להרויח להשכיר היה פטור, או אם שארי פועלים מתגרי בתלתא ואיהו שכר בארבעה אין צריך לשלם רק שלשה שלא גרם להם יותר היזק, אמנם הרא"ש בעצמו כתב בפ' האומנין שהלכו חמרים מתחייב בשכר פעולת היום גם אם אתמול לא היו מוצאים להשכיר עצמם וכן אם פועלים נשכרים בג' ואיהו שכרן בו' והמה ימצאו להשתכר בג' שמשלים להם עד ו', וא"כ לדעת הרא"ש מוכח שהא דהלכו חמרים חשיב כהתחילו במלאכה שמתחייב בכל שכרן גם לולא דינא דגרמי, וא"כ לדינא של הרא"ש בתשובה דלא אתא עלה רק מצד גרמי אין להביא ראיה, מהא דהלכו חמרים,, ששם יש התחלה שחייב מדינא גם לולא טעמא דגרמי, ונראה לענ"ד לתרץ מצד ההכרח שהרא"ש מייתי מקור לדינא מן דעת הסוברים שבהלכו חמרים החיוב הוא רק מצד גרמי, הגם שלפי שיטתו בעצמו אין ראיה משם לחייב מדינא דגרמי, רק באמת הרא"ש דן בזה מצד הסברא שיש כאן דינא דגרמי וראייתו משיטת הפוסקים הסוברים כן דהלכו חמרים החיוב הוא רק מדינא דגרמי

ד) ומה שהעיר כת"ר בשכרו לשמור של הפקר למה לא נתחייב לו לשלם מצד דינא דגרמי כמו, עובדא דהרא"ש באומר לו לעשות לו כלי מה לי אם הוציא ממונו על פיו או הוציא טרחתו על פיו (לשון הנתיבות של"ה ס"ק ב') עכ"ד. והנה לא ביאר כת"ר היטב כוונתו, אם מיירי באופן שאם לא שכרו היה נשכר לאחרים בזה ודאי שיש לחייבו מדינא דגרמי שהרי על ידו הפסיד מלעשות ולהשתכר וזה דמי ממש