באר משה (דנשבסקי) ב רלו

הנותן ולא על היורש שיהיה בעת מיתת הסבתא מפני ששם ירתאי הונח על שעת מותו, אבל אם קודם מותו אחרי אמירתו נשתנה הדבר שנעשו יורשים אחרים כעובדא דהרמ"א שנולדו לו בנים אח"כ ונתבטל ירושת הבת והבנים המה יורשיו, יש לומר שבכה"ג לא חל עליה שם יורש כלל, כי אימתי בא שם יורש על האדם בעת שמורישו מת, וכל שבעת מיתתו של האומר ובתרה לירתאי נעשו אז יורשים אחרים לא יועיל לו מה שבעת האמירה היה הוא היורש לפי שבחייו של המוריש לא נקרא עליו שם יורש כלל, אבל בהא דנכסי לסבתא ובתרא לירתאי שפיר מצינן למיזל בתר שעת של האמירה לפי שהוא היה בעת מיתתו וחל שפיר עליו שם יורש שאז נעשה יורש בעת מותו, מ"מ אף שיש שפיר לחלק בזה, אכן באמת אין לנו לחלק כיון שלגירסת הגאונים והרבה מהראשונים ובתרה לירתה של הסבתא ג"כ אזלינן בתר שעת האמירה כמו שבארנו לעיל אף ששם היה הסבתא בחיים, ואפ"ה קרינן לה ירתה אז בעת האמירה לפי שהיא מוכנת להיות יורשת של הסבתא הגם שבעת מיתה של הסבתא שהוא העת להיות יורשי הסבתא אז היא בקבר ואין ראויה להיות יורשתה כלל, אפ"ה אזלינן בתר שעת האמירה וא"כ ה"ה בנידון של הרמ"א שאזלינן בתר עת האמירה, גם שעדיין מורישה בחיים אז בעת האמירה ובעת מותו שהגיע לעת הירושה נעשו אז יורשים אחרים, וממילא גם לפי גירסא דילן נכסי לסבתא ובתרה לירתאי ג"כ לא מחלקינן בכך שזה הוא רק חילוק חדש מצד הסברא שלא מצינו לראיה בזה, ולכן כיון שלגירסת הראשונים ובתרה לירתה א"א לומר חילוק זה לא נעשה בזו הסברא פלוגתא חדשה. וא"כ כש"כ בנ"ד ששם יורשים עליהם נשאר גם אח"כ בעת מיתת מורישיהם ודאי דאזלינן בתר אמירה שאז לא היה רק המה היורשים של שניהם והניתוסף אח"כ לא חל עליו אז אמירתו וע"כ צריכים אנו למיזל בתר אמירה: ע

ובעיקר דינו של הרמ"א הוא מובא בב"י על הטור (בסי' רמ"ח) שמביא שם הדין באומר נכסי לך ואחריך ליורשי ולא היה לו בשעת המתנה רק בת ואח"כ נולדו לו בנים מי נוטל הנכסים הבת או הבנים, עיין במרדכי פ' י"נ, ע"כ, וכתב ע"ז הד"מ שם סק"ו ויגעתי ולא מצאתי שם ולקמן סי' זה נראה מדברי רבינו שאין כוונתו אלא ליורשים שהיו לו בעת המתנה כו', ובאמת נפלאתי בזה על הרמ"א שבפירוש נמצא דין זה והוא במרדכי דילן פ' יש נוחלין לאחר סימן (תקע"ט ובדפוס וויליא הוא סי' תקע"ח) אילו הוה ברא לברתא ירית, ספר החכמה קבלתי ממורי הר"י ממגנצא דאפילו אם יהיה לו בנים זכרים אח"כ אחרי שאמר נכסי לסבתא שלא יהיו יורשים כ"א הבת יורשת מאחר שבשעה שאמר נכסי לירתי לא היה לו שום יורש כ"א אותה בת דאין אדם מקנה דבר למי שלא בא לעולם כו', ע"כ. ומזה מבואר שמה שאנו אומרים שכונתו להיורשים שבעת האמירה הגם שבעת אמירה הוא בחיי המוריש ובעת שיבא לדין ירושה היינו בעת מיתתו של האומר אז יהיו יורשים אחרים, מ"מ כיון שלאותו שיולד לא חל אמירתו ע"כ ממילא אמרינן שלאותו שהוא עתה בעולם עליו הוה אמירתו, וכל שאפשר לנו שלא לבטל אמירתו לא מבטלינן ליה, וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שלאותו שיולד אח"כ לא חל אמירתו עליו אמרינן שאמירתו הוא לאותן הבנים שנולדו לו אז ולא לאותן שיולדו אח"כ, וכיון שהמרדכי כתב כן מפורש לדינא ומשארי הראשונים ג"כ מוכח כן וכמו שבארנו מקודם הגם שמשיטת רשב"ם לא משמע הכי הכי נקטינן, ובפרט לפי מה שכתבנו והארכנו לעיל שיש לישב שגם שיטת רשב"ם לא יהיה נגד דין זה

וראיתי בנתיבות (שם ס"ת י"ד) וז"ל, והעיקר שכוונתו על יורשים של שעת מיתה ואף שבד"מ ג"כ תמה עליו, אפשר לומר שהיינו דוקא באחריך ליורשיי שהכוונה על היורשים שיש לו עכשיו ולא על היורשים שיהיה לו בשעת מיתה, משום דאמרינן אילו היה כוונתו על היורשים של שעת מיתה הוה ליה למימר ואחריך לי משא"כ באחריך ליורשיך מהיכי תיתי לא נאמר כוונתו על היורשים של שעת המיתה כו', וראיה דכל הפוסקים חתרו למצוא נפקא מינה באומר ואחריך ליורשיך כו' ואם נאמר שליורשיו בעת האמירה כוונתו, הא נ"מ לענין אם יהיה לו בנים אח"כ, אלא ודאי שסתם יורשים הוא על יורשים שבעת מיתה כו' עכ"ד, וא"כ לפי דבריו בנ"ד שאין כאן הוכחה במה שאמר שיהיו ליורשי שניהם דהא הוציא בזה את יורשי הבעל מאשתו ראשונה, ושנית דזה הוה כאומר ואחריך ליורשיך ויהיה בזה גם הנולד אח"כ בכלל דהא ליורשי של שעת מיתה כיון. ולענ"ד תמוהין דבריו חדא בהוכחתו שכתב באומר ואחריך ליורשיי דאמרינן אילו היה כוונתו על שעת מיתה היה לו לומר ואחריך לי מאי ראיה הוא מזה הא כתבו הראשונים הנ"מ לענין בע"ח שלא יגבה מהם ולכך אמר ואחריך ליורשיך יעוי' בנימוק"י, וא"כ יש לומר שאם היה אומר ואחריך לי היו בעלי חובותיו נוטלים מהם ועכשיו כשאומר אחריך ליורשיי הלא לא יגבה הבע"ח מזה, ועוד נ"מ שלא יהיה יכולת בידו לתן במתנת שכ"מ לאחרים, וכיון שנסתר ההוכחה מה שלא אמר לי הדרה קושיא לדוכתא למה לא נאמר שליורשים של שעת מיתה כיון, ובאמת זה גרם שבמכתה"ר לא ראה כאן את דברי המרדכי שכתב הטעם שלכך אמרינן שנכסיו להבת באומר אחריך ליורשיי בהיה לו בת ונולד לו אח"כ בנים משום דאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, ומשמע שפיר שאם היה הדין שאדם מקנה לדבר שלא בא לעולם היינו אומרים שהבנים שיולדו אח"כ בכלל הלשון הם דליורשו בשעת מיתה כיון, אך מטעם שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם לא מבטלין לשונו, ואנו דנין שכיון למי שהוא עתה מעותד ליורשו, וא"כ בנ"ד ג"כ לפ"ז לא חשבינן שהקנה אחריו למי שלא בא לעולם וצריכים אנו לקיים לשון דיבורו ולא לבטלו. ומעתה צריכים אנו לישב קושית הנתיבות למה לא כתבו הפוסקים לתרץ הקושיא בהא דאמר נכסיי לסבתא ובתרה לירתה שהנ"מ לבנים שיולדו אח"כ שלא יטלו, ונראה לענ"ד לתרץ בדרך פשוט שלכך לא אמרו תירוץ זה משום דסתמא דמלתא הסבתא לא היתה בת בנים ולכן אין לחוש שמא יולדו עוד בנים לה, וע"כ הקושיא נשארה למה אמר ובתרה לירתה הא בלא"ה הוה היא ירית לה, וע"כ תירצו תירוצים אחרים שבאמת כולם נכונים לדינא וגם לענין בע"ח שלא יגבה ולענין מתנת שכ"מ שלא תתן ולענין האיסור לכתחלה למכור שלא תהא רשאה למכור, ובמקום שיש לדון לענין בנים הניתוספים גם זה בכלל. ולענ"ד נראה לומר שמה שהוצרך הר"י ממגנצא לתת הטעם משום דאין אדם מקנה למי שלב"ל הוא לענין הוספה על היורשים של עתה אז שיהיה אח"כ בנים והבת לא תהיה אז יורשת שלכך עומד הדבר להיות בנים נולדים, אבל לענין החשש שמא תמות הבת בחיי הסבתא ואז יהיו יורשים אחרים שנאמר שליורשים של שעת מיתה כיון, דלכאורה י"ל כיון שכאן אין הטעם שאין אדם מקנה למי שלב"ל יש לומר שליורשו של שעת מיתה נתכוין מ"מ יש לומר שלכך אמרינן בזה ששארי יורשים שאינם יוצאי חלציה של הבת אין לוקחים בתורת יורשי הסבתא משום שאמר בתרה לירתאי, והטעם דסתמא דמלתא לא חייש למיתה גם לשמא ימות, ולכך אנו מעמידים לשון אמירתו ובתרה לירתאי לאותה שהיה אז, כן נלענ"ד

ז) ומדי דברי בענין זה אעיר על דברי הרמ"א שכתב באומר נכסיי לך ואחריך לי או ליורשי שאם מכר המקבל המתנה שהוא או יורשיו מוציאין מיד הלקוחות, ובתר הכי הביא הרמ"א לדינא שאם אמר ואחריך ליורשיי והיה לו בת שאין שאר יורשים עומדים במקומה, ובאמת הוא תמוה