באר משה (דנשבסקי) ב רלה

כלל, ובאמת בטעם זה השני לחוד סגי שא"א לו לקח הנכסים מפני שאינו יורשו של הנותן אז, אך זה ג"כ הוא מטעם שבאמת הדין שאין נוטל בראוי כבמוחזק ולכן אין ראוי לירש את אבי אשתו אחרי מותה וכמש"כ לעיל (באות ב') ולכן לא נקרא לירתאי כלל, ופריך הגמ' מכלל דרב הונא סבר דבעל נוטל בראוי כבמוחזק ומשני הגמ' דאחריך כאומר מעכשיו דמי ולא מיקרי ראוי, וממילא אמרינן שמטעם זה נתקיים מאמרו לירתאי (אף שהבעל לא נחשב אז ליורשו) לפי שכיון שהוא כאומר מעכשיו הוא ונגמר חלות המתנה אז בעת אמירתו של אביה ואז היא נקראת ירתאי, שהיתה אז בתו בעולם לכן לא חיישינן אם אח"כ בעת מיתת הזקנה הוה ירתי ירתי ולא יורשו כמו הבעל של בתו, ורבה אמר מסתברא טעמא דבני מערבא כיון דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני לא נוכל לומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, וממילא בעינן שיהיה נקרא יורשו אח"כ גם כן ודו"ק

ובזה שכתבתי אתי שפיר דסתים הגמ' אליבא דבני מערבא דאלו הוה לה ברא לברתא הוה ירית משמע דבכל גוונא גם שהברא נולד אחר אמירתו של אביה שאמר נכסי לסבתא ובתרא לירתאי, ואמאי נהי שנקרא יורשו הא הוה לדבר שאינו בא לעולם, אלא למש"כ אתי שפיר כיון שנקרא ירתאי ולא נתבטל דבורו ממילא תוכל בתו להוריש לו זכותה ויורש את זכות אמו דבעינן רק שיתקיים לשונו, ונמצא לפי מה שבארנו בעז"ה היטב שיטת הרשב"ם, א"כ בנידון הדין שהביא הרמ"א באומר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי די"א שזכתה בהן הבת, לפי שיטת הרשב"ם שבעינן שיתכן לשון לירתאי גם בעת חלות המתנה וגם בעת האמירה, וא"כ נהי שבעת האמירה עליה כיון, מכל מקום אחרי שבעת חלות הנתינה אינה נחשבת ליורשו שהרי היא אז בת בין הבנים, וא"כ איך תוכל לזכות בהמתנה וא"כ דברי הגר"א ז"ל שהשיג על הרמ"א מדברי הרשב"ם נכון ומדוקדק לפי מה שבארנו דברי הרשב"ם ושיטתו, אמנם לפ"ז לענין נ"ד גם לפי השגת הגר"א ז"ל על הרמ"א מ"מ שפיר אזלינן רק בתר האמירה בעת הקנין שהיה אז גם לפי שיטת רשב"ם, דהא הכא גם בעת חלות הקנין נקראים המה יורשיו ולא נתבטל מהם השם במה שניתוסף להם האח, לכן לכו"ע שייך המתנה רק להם

ומ"מ נראה לענ"ד שגם לשיטת רשב"ם יש מקום לישב דינו של הרמ"א, והוא אחרי שכבר הוכחנו בע"ה דלשיטת רשב"ם ג"כ מוכרחים לומר שלשעת אמירה ג"כ אנו הולכים אותו שהיה אז יורשו, רק דבעינן שאח"כ בעת שהיא איננה ואחר בא במקומה בעינן שיהיה עליו שם ירתאי, ולכן נאמר לפי שיטת רשב"ם שגם אחי אביה או אבי אביה יורשים במקום בתו כשמתה בחיי הסבתא, ואחרי כן כשהסבתא מתה המה באים לירש ג"כ מפני שהמה יורשי הבת וגם יורשי האב הנותן ולכן נכללים בשם ירתאי, ע"כ נראה שאימתי אנו נצרכים לזה דוקא כשהיא איננה בעולם בעת מיתת הסבתא בעת שבא מיעד חלות של המתנה שבא זמן האחריך שאמר בנתינתו להסבתא, וכמו שבנכסי לפלוני ואחריו לפלוני שאם מת השני בחיי ראשון אין נוטל יורשי של השני, וע"כ כאן באומר נכסי לירתאי מה שנוטל יורשה אח"כ משום שנכללים ג"כ באמירתו לירתאי, וזה מועיל גם כשמתה רק שנשאר בא מכחה שיש לו שם ירתאי וכמש"כ מה שאין כן במקום שהיא בעצמה בעולם אז סגי לן מה שבעת האמירה היתה נקראת ירתאי ועליה כיון האומר, וכיון שהיא בעצמה יש כאן לא גרעה היא מנכסי לפלוני ואחריו לפלוני שכל זמן שהשני בעולם לוקח הנכסים, וה"נ האי בתו שהיה עליה שם יורש בעת האמירה ולכן לוקחת את הנכסים אח"כ בעת שהקנין חל, כיון שזה היסוד באמירתו שהוא כיין על היורש שבעת האמירה ולא כיון על מי שיולדו אח"כ לכן הבת שהיתה יורשת בעת אמירתו והיא חיה אח"כ נוטלת הנכסים, כן נראה לענ"ד להצדיק דינו של הרמ"א להצילו מקושית הגר"א ז"ל

ה) והנה כל מה שכתבנו הוצרכנו לדקדק לפי שיטת רשב"ם הנ"ל, אך לפי מה שביארו הראשונים המובא בספר שיטה מקו' שם, שלכולם מבואר שבין רב הונא בין רב ענן תרווייהו סברי דלירתי הוא אותם שהיו בעת אמירתו, והוא שהביא שם, בשם הרשב"א בסברת רב הונא משום שאחריך כאומר מעכשיו דמי, ובטעמיה של רב ענן דאמר לירתי ולא לירתי ירתי ואפילו בנה וכן שארי היורשים אותה רק ישארו הנכסים בחזקת יורשי הסבתא ולא ליורשי הנותן, וכתב שם וס"ל לרב ענן דהוה כנכסי לך ואחריך לפלוני שקיי"ל אם מת שני בחיי ראשון שנשאר בחזקת יורשי הראשון, וה"נ כל האומר נכסי לפלוני ובתרה לירתי חשוב כאומר נכסי לך ואחריך לבתי שבזה היה הדין שאם מתה בחיי ראשון היא הסבתא שנשארים הנכסים בחזקת יורשי הראשון היא הסבתא, ה"נ לירתי מתפרש שהיא אותה שהיא עתה בעת האמירה ירתי וממילא אם מתה בחיי הסבתא מתבטל המתנה, ולגירסת הגאונים "ובתרה לירתה" ג"כ מפרש הרשב"א שהמחלוקת בין רב הונא ורב ענן הוא שרב הונא סובר לירתה וה"ה לירתי ירתה, היינו משום שנאמר כאומר מעכשיו והוא למי שהיא עתה מעותדת להיות יורשה היא בתה וממילא יורש לה בעלה הגם שבעת שיגיע עת מיתת הסבתא אז לא תהיה הבת יורשת אותה שהרי אין הבת יורשת לאמה בקבר להנחיל לבעלה ולא לשאר קרוביה, מ"מ כיון שעכשיו היא בחזקת עומדת להיות יורשת לאמה לה כיון הנותן, ולרב ענן הטעם משום דאמרינן דהוה כאלו מת השני בחיי ראשון, ולפ"ז נאמר שהדין שיחזרו ליורשי הראשון ולכן סובר דאפילו הוה לה ברא לברתא לא ירית משום דכל כה"ג שמת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי הראשון ומתבטל נתינת האחריך עיי"ש, ואנן קיי"ל דאלו הוה לה ברא לברתא ירית ומפורש שם בשם הרשב"א דאפילו הברא נולד אחרי מיתת הנותן שנחשב כאלו אומר שאני נותן להבת ויורשיה, הגם שאין הוא יורש של הסבתא אז בעת מיתת הסבתא מ"מ הוא בא מכח הבת. וכן הביא שם בשם הר"ן שהאריך הרבה בסוגיא זו והוא הולך ג"כ בשיטה זו שלפי הגי' ובתרה לירתה, דלרב הונא שאין חשוב זה ראוי יורש אותה גם הבעל, ולדידן דפליגי ארב הונא לא מפקינן אלא בעל שאין נוטל בראוי אבל אחיה ממשפחת אביה יורשים אותה הגם שאינם יורשים של הסבתא, וא"כ קיי"ל לדינא דהוא מכוון לתן לאותה היורשת לה עתה בעת האמירה, הגם שבעת מיתת הסבתא אינה יורשת אותה שהרי היא בקבר ואין האשה יורשת אמה בקבר כשאין לה בנים ואז יורשים אחרים יש לה, הרי שאין אנו הולכים רק כפי מה שהוא בעת האמירה, וכן הביא אח"כ בשם ר"ח, וז"ל נכסי לסבתא ובתרה לירתה פי' ליורשה שיש לה עכשיו כו' וא"א לומר ליורש שיהא לסבתא בשעת מיתתה דא"כ היכי אמר רב הונא לירתה ואפי' לירתי ירתה ובעל נמי ירית, נהי דאחריך כאומר מעכשיו דמי מ"מ יורשים שהם ראוים לירש בשעת מיתתה כו' קנו מעכשיו הנכסים, אלא ודאי זה ובתרה לירתה היינו ליורש שיש לה עכשיו, ע"כ. ועוד משארי דברי הראשונים שהובאו בשמ"ק שם מכולם מוכח שמפרשים שסתם בכוונת הלשון לירתה או לירתאי הוא רק מי שהוא עכשיו היורש וא"כ דינו של הרמ"א אמת וצדק לכל השיטות המובאים בשמ"ק שכל שעכשיו יש לו בת ואחר אמירתו נולדו לו בנים שהיא הוה היורשת מצד אמירתו ובתרה לירתאי

ובאמת לפי גירסת הגמ' ובתרה לירתאי יש עדיין לכאורה לחלק לענין דינו של הרמ"א, דיש לומר דהני מילי דאמרינן דאזלינן בתר אמירה הוא על שעת מיתתו של האומר