באר משה (דנשבסקי) ב רלב

במתנת בריא שקודם הכתובה לזה לא היה צריך ראיה, וא"כ דמיירי לענין מטלטלין ואפ"ה טורף מהם כתובת אשה לאחר מיתה הרי מוכח דעת רבינו מאיר שמתנה שנ מהיום אם לא אחזור היא נידון כמתנת שכ"מ ממש. ובכדי לישב דברי הר"מ אשר באמת הוא פלא למה יהיה לה דין מתנת שכ"מ גמורה אחרי שהיא חלה מחיים במתנת בריא מדין תורה, וכמש"כ לעיל, ע"כ נראה לענ"ד דהר"מ לשיטתו אזיל שפסק שגם בריא יכול לחלק נכסיו לאחר מיתה, וחלה מדין מתנת שכ"מ יעו"ש במרדכי שהביא זה בשם ר"מ (אות תקצ"א ותקצ"ב) והביא ראיה מהא דמהיום אם לא אחזור עד לאחר מיתה וסיים וכש"כ היכא דלא אמר מהיום יעו"ש, ונראה לומר שבודאי כוונת הרמב"ן כן הוא היכא שבריא נותן כל נכסיו לאחר מיתה דין מתנת שכ"מ יש בזה אבל לא בנותן מקצת נכסיו, וכן בכותב מהיום אם לא אחזור בו נמי יהיה כן הדין, שהיכא שהוא מקצת נכסיו יש לזה דין מתנת בריא גמורה בתנאי וכמו שכ' לעיל שהרי קידושין ג"כ חלין בכה"ג ומפקיעין קידושי שני, אבל בנותן כל נכסיו מהיום אם לא אחזור האומדנא שאין אדם רוצה לתן כל נכסיו מחיים, היא מחזקת לנו שמעולם לא היה כונתו שתגמר מחיים רק תתחיל מחיים ותגמור לאחר מיתה, וע"כ לא חלה מה"ת ומדין מתנת שכ"מ אתינן עלה גם בבריא זהו הנראה בדעת מהר"מ, ולכן גם שם בעובדא שבאות תקפ"ה בנותן לחתנו ובתו כאחד מן הבנים דמיא כמו כותב כל נכסיו שהרי כלל כעת על הנכסים שיש לו בשלימות אותו וכל בניו, זהו הנראה לענ"ד בביאור דברי מהר"מ, ועיין בתשובות מהר"ם פאדווא שהאריך בביאור דברי מהר"מ בסי' נ"ב יעו"ש

ה) ועתה נחקור לדינא בנ"ד לאחר שמת הנותן. הנה לדעת הרשב"א ולדעת הרי"ף שהוכחנו מדבריו מלתא דפשיטא שאין גובה מזונות מן מתנה זו וכמש"כ, ולדעת השמ"ק וה"ר יעקב מברי"א שבהגמ"ר הראנו פנים שיודו בזה לדעת הרי"ף, ואף דעת הר"מ גם כן ישבתי שיודה בזה בנ"ד שלא היו כל נכסיו שהרי נתן סך מסוים, ומי יודע שמא היה לו עוד וכמו דאמרינן בב"ב (קמ"ט ע"ב) שכ"מ שכתב כל נכסיו מתנתו קיימת חיישינן שמא יש לו עוד נכסים במדינת הים, ומי יודע ג"כ בנ"ד שמא יש לו עוד ממון ביד אחר. ולו גם אם נאמר שלדעת הר"מ שגם במתנה במקצת במהיום אם לא אחזור יגבה מזונות מהם שנחשב כמתנת שכ"מ לכל מילי, מ"מ הא במתנת שכ"מ ממש במטלטלין מביא רמ"א באה"ע (סי' צ"ג סעיף כ') שיש אומרים שאין ניזונת מהם, והבית מאיר שם כתב והאריך לחזק דעת זה ופסק שאין מוציאין מיד המוחזק, ובפרט בנ"ד שלדעת הרשב"א והרי"ף פשיטא שאין גובה מהם למזונות דהוה כמתנת בריא גמורה לענין זה, ודאי שאין להוציא מחזקת הצדקה שהיא מוחזקת, בהממון. אמנם בעודנו בחיים לדעת הרשב"א ודאי שאין מוציאין למזונות ממתנה כזו כל שלא חזר בו, אך לדעת ה"ר יעקב מברי"א ורבינו מאיר אפשר שמוציאין למזונות, אם נאמר דאינהו לא מיירי דוקא בכתב כל נכסיו, ודעת השמ"ק שכתבנו לעיל שמטעם חזרה אתינן עלה בודאי במזונות אין כאן סברת חזרה שהרי קדם חוב של המזונות להמתנה ולכן בזה יודה השמ"ק לדברי הרשב"א שאין מוציאין לחוב ממנו, וכיון שדעת הרשב"א מבוררת לנו שכן הוא שנחשב, כמתנה גמורה כל זמן שלא חזר בו ודעת החולקים עליו לא ברירא לן כל כך אם הם חולקים על הרשב"א בזה ודאי שאין להוציא מיד המוחזק נגד הרשב"א

ובלא"ה נראה לענ"ד שגם אם נאמר להלכה כדעת החולקים על הרשב"א ובעודנו בחיים נגבה למזונות ושארי חובות מן מתנה כזו, מ"מ כבר בררנו בעז"ה שלאחר מיתה ראוי לפסוק הדין שלא לגבות מן המתנה הלזו, ובנ"ד ששמעו בו שמת בקול וגם מכתב מטשארנאביל (עיין בס' עין יצחק השני סי' ע' והיא עובדא זו) רק שלא היה מקוים בקיום ב"ד שמצאו הרוג (ולא הכירוהו) שלא נשאר ממנו רק גולגלתו ומקצת מאבריו עם תרמילו שהיה מונח שם חפציו הידועים לו היינו הפאס שלו והשט"ח שהיה לו ת"י על סך חמשים רו"כ בכ"י ות"י השליש ממעותיו זו"ז גם הקויט שלו ומאז נאבד זכרו שדרכו היה לבוא בכל שנה לקח פאס מעיר מולדתו (וגם היה תמיד דרכו לבוא למקום של השליש הנ"ל שהניח המעות ת"י לעשות חשבון עם השליש על הריוח) שהוא רגלים לדבר שמת, וא"כ היאך נוציא מן הצדקה המוחזקת, למזונות שמא מת, ואם כי שמא מת לא חיישינן מ"מ הכא שאיתרע חזקתו ודאי דחיישינן, וזה דמי לספינה המטורפת ועיר שכבשוה כרכום שנותנים חומרי חיים וחומרי מתים ובפרט שחזקת ממון היא חזקה אלימתא שהרי גם ברוב אין מוציאין, וכאן היה תפיסה ברשות ע"פ הסכם ב"ד שיהיה מונח בהצדקה שנכתב במתנתו שהקרן קיימת, ויעויין בספר מעיל צדקה (סי' מ"ח) בעובדא דידיה שהיה שם, שחושש שמא מתה האשה מחמת שנישבית ושייכים המעות לצדקה הגם שמגיע נזק להבעל מן הפירות שמגיע לו מצד הדין, אמנם שם לדינא העלה שאין להוציא מחזקת הבעל ששם היה המעות ביד הבעל משום שמא לא מתה, ומשמע מדבריו אילו היה בחזקת הצדקה ודאי שלא היה בכח להבעל להוציא משום שמא מתה מחמת שנישבית, וכמש"כ התוס' ב"מ (ל"ט ע"ב) ד"ה דילמא שכיבא סבתא, וק"ו בנ"ד דעדיפא מחששא שנישבית ונכון להיות שאלו היו חוקרים שם היה גב"ע כד"ת שהיה נידון בחזקת מת ברור ודאי שאין להוציא מחזקת הצדקה משום שמא לא מת, ובפרט שלדעת הרשב"א אינו גובה גם אם הוא עודנו בחיים וכמו שנתבאר ודו"ק: סימן ג מנ"א תרנ"א באלטרומאנץ. ע"ד עובדא דאתא לקדמאי

ראובן ואשתו יוכבד קנו בית משמעון וכתבו בהשטר קנין שהיה בח"י המוכר שמעון בזה הלשון שהמוכר הקנה "להזוג הנ"ל במכירה גמורה להם ולב"כ ויו"א עד עולם" ובסוף השטר אחרי שנתבארו אופני ופרטי המכירה נכתב כך, ומפורש הותנה שיהיה כך שכל ימי חייהם של הזוג הנ"ל שייך להם בשותפות ומה שמבואר מעל"ד ליורשים אחריהם היינו שהם יורשי שניהם ולא ליורשי ר' ראובן הנ"ל שיש לו מאשה אחרת ולא ליורשי האשה הנ"ל שיש לה מבעלה הראשון, אבל אם ירצו הזוג הנ"ל למכור הבית שלהם יש להם רשות למכור בשותפות ונעשה הכל בקגא"ס באופן היו"מ כו' ומעכשיו בבד"ח, וע"ז חתם המוכר הבית להזוג הנ"ל וקיימו זאת הרב הגאב"ד המנוח זצ"ל דפה בצירוף הרב הד"צ נ"י. והנה הזוג הנ"ל שבקו חיים לכ"ח האשה קודם ואח"כ בעלה ונשארו שלשה בנים מהזוג הנ"ל שנים מהם שנולדו קודם כתיבת השטר ואחד שנולד אחרי כתיבת השטר מכירה הנ"ל וגם העיבור היה אח"כ, ולבד השלשה בנים שמן הזוג הנ"ל יש לו לאביהם המנוח עוד בן גדול מאשה אחרת הקודמת. והנה נשאלנו ע"ז אם הבית שייך רק להשלשה בנים שמשניהם כפי הכתב הנ"ל, והנה מצד שכתב בהסכם אביהם שהבן שמאשתו הראשונה לא יירש, זה בודאי אין מועיל דהא שלא יירש בני אין זה מועיל כדאיתא בב"ב (במשנה קכ"ו ע"ב) וגם אם נאמר שזה הלשון חשוב כאומר שאותם הבנים יירשו אותו וכמו דקי"ל כר"י בן ברוקה שאם אמר פלוני בני יירש