באר משה (דנשבסקי) ב רלא

לעיין בדין זה בדברי הרמב"ן בחידושיו למס' כתובות הנקראים בשם חי' הרשב"א (בדף מ"ט ע"ב) שכתב אהא דהכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונות מהם לפי הס"ד, דפריך שם הגמ' גדולה מזו אמרו וכו' אלמנתו ניזונת מנכסיו כו' וכתב הרמב"ן למסקנת דבריו וז"ל, ונראה דמעיקרא לטעמיה אקשי ליה והכי קאמר כיון דאמרת דאומדן דעתא הוא שלא נתן לו אלא ע"מ שיזון מנכסיו, וכיורש משווית ליה שלא היה דעתו אלא שיקנה גופא מהיום ופירות לאחר מיתה במאי דמשייר על מזונותיו שלא יקנו אחרים אבל הוא ניזון מן הגוף א"כ אלמנתו נמי תיזון מהם והיכי אמרת אשתו, עכ"ל יעו"ש, הרי דעת הרמב"ן דס"ד דהגמ' לפי מה דאמרינן שמשייר לעצמו לכל הצטרכותיו לכל ימי חייו ואין מקנה רק מה שמשייר אחר ימי חייו בכהאי גוונא אלמנתו נמי נזונת מהם, הגם שמתנה זו חלה מחיים ומה ששייר נתברר שקנה למפרע, וה"נ במהיום אם לא אחזור נמי הדין כן שהרי משייר הכל לעצמו לעשות כל הצטרכותיו. אמנם מ"מ נראה לענ"ד שאין מזה כל כך ראיה שיש לומר דאין הכי נמי אם נותן מתנה בפירוש מהיום אם לא אחזור, כל זמן שלא חזר בו וחלה המתנה למפרע אין מלוה ע"פ גובה הימנה, רק התם הוא נתן מתנה סתם רק שאמדינן לדעתו ששייר להצטרכותיו ולא ולא נתנה רק להוציאה מיורשים אחרים וכדומה, ורק כיורש שוי', באומדנא הזאת נכנס נמי מזונות האלמנה שודאי לא עלה על דעתו שהאלמנה שלו תצטרך לשאול על הפתחים, וראיה להסברא זו בדבריו של הרמב"ן הנ"ל דהרמב"ן סיים שם ומיהו אנן לא קיי"ל הכי, דמדהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ומחיים נמי קנה גוף וקנה פירות עכ"ל, ולכאורה צ"ע מה תלי הרמב"ן בענין זה אי אמרינן שגוף ופירות הקנה או גוף בלא פירות הא גם בגופא מהיום ופירא לאחר מיתה ג"כ אין בע"ח של מע"פ גובה הימנה, וכמבואר בטוח"מ (בב"י סי' רנ"ב) וכן הסכימו כל הפוסקים, ומה תלי זה בזה, אמנם נראה שכך הוא סיגנון דברי הרמב"ן לפי שהוא נתן סתם מתנתו, רק אם אנו הולכים אחר אומדנא אמרינן שהפירות לא נתן רק הגוף בחייו וגם שייר לו ולאשתו כנ"ל, אמנם אם אין הולכים אחר אומדנא רק כפי דבריו ולשונו אמרינן שנתן במתנה גמורה וחלוטה מעכשיו גוף ופירות, היוצא מכל האמור כי סוגיא דגמ', וסיגנון דברי הרי"ף מוכיחין לנו שמתנה מהיום אם לא אחזור ומת אין בע"ח של מע"פ גובה הימנו כמו בכל מתנת בריא, ומדברי הרמב"ן אין מנגד לזה

ג) ברם הא מילתא צריכא עיונא רבא במי שנתן מתנה בתנאי אם לא יחזור עד אחר יום מותו והמתנה היה מקרקעי מדברים שבע"ח גובה מהם גם ממשעבדי, ואחרי שנתן המתנה לוה בשטר ומת, האם גובה ממתנה זו, אם אנו דנין המתנה למפרע מעת זמן נתינת המתנה והרי קדמה המתנה להחוב או שאנו דנין על הגמר שנתברר שלא חזר בו ומתנה זו קונה עם גמר מיתה, ויש ללמוד דין זה מסוגית הגמ' בב"מ (י"ט ע"ב) גבי דייתקי ומתנות, דהטעם שלא יחזיר שמא נמלך עליהם שלא לתנן אבל אמר תנו נותנין ופי' התוס' שם בהא דמוקי הגמ' בשכ"מ דבר מיהדר הוא ולכך יהבינן ליה, ה"נ במתנות מיירי בנותן מהיום אם לא אחזור בי, והקשה השיטה מקובצת ע"ז הא אכתי קשה דילמא היה, שכתב המתנה ונשא אשה ואח"כ רוצה לתן השטר מתנה זו בכדי שתוקדם להחוב יעו"ש, ותי' שם בשם תלמיד הר"ף דלפיר"י ניחא כיון שמ"מ אינה נגמרת עד לאחר מיתה כדפירש, שפיר יטרפו מינה שהרי שיעבד לו כל נכסיו שיש לו יכולת בהם, והרי יש לו יכולת בזו המתנה לחזור בה כיון שאינה נגמרת רק עד לאחר המיתה ע"כ, הרי דעת שמ"ק דמתנה כזו משועבדת גם לבע"ח שאחר זמן כתיבת המתנה הזאת של מהיום בל"א בי עד לא"מ

אמנם דעת הרשב"א שמתנה של מהיום אם לא אחזור כל ימי חיי כל זמן שלא חזר בו יש לו דין מתנה גמורה כמובא בב"י (סי' צ"ט מחו' ה'), שכתב שם אלא א"כ התנה בפירוש שיכול לחזור בו כל זמן שירצה, ומ"מ לא נשתעבדו נכסיו למלוה שהרי הבריחם ממנו וקנאם בעל המתנה עד שיחזור בו הנותן ע"כ, הרי שסובר הרשב"א שמתנה זו מתנה גמורה היא בעת הנתינה כל זמן שלא חזר בו, ובאמת כן מסתבר אחר שדין תנאי זה דאם לא אחזור הוה תנאי גמור ומעכשיו לענין קידושין שהקידושין השניים נפקעים ונבטלים, ולמה לא יועיל לדין ממון שיהיה נחשב כמתנת בריא גמורה כל זמן שלא חזר בו ובע"ח לא יגבה ממנה, אולם בסברת השמ"ק יש לומר שכוונת סברתו הוא מדין חזרה שכל זמן ששעבד עצמו בסתם אחר כתיבת מתנתו הנ"ל כשהמתנה היה בכל נכסיו דומיא דמתנת שכ"מ אמרינן כיון ששיעבד עצמו בודאי כונתו היא על נכסיו שיש לו בהם יכולת לחזור, וזה דומה כאלו אמר בפירוש שמשעבד אותם לבע"ח הנ"ל שזה היה מועיל בודאי דהא זה היה חזרה גמורה, אמנם במקום שהיה לו בשיור נכסים ודאי דלא נימא הכי דהא השיעבוד יכול לחול על הנשאר לו גם שאח"כ נשתדפו, מ"מ מן המתנה לא יגבה [ואם נשאר לו קצת נכסים והחוב שנשתעבד היה יותר מסכום שיווי הנכסים ששייר יש לעיין אולי באופן זה אין כאן חזרה מהא דקטינא דאביי] וא"כ יכול להיות דהרשב"א והשמ"ק בשם תלמיד הר"ף לא פליגי אהדדי שהשמ"ק מיירי בכתב כל נכסיו דומיא דמתנת שכ"מ, והרשב"א מיירי במקום שהיה שיור דאז השיעבוד שנשתעבד אין בזה חזרה וכמש"כ, וממילא אין גובה מהמתנה כל זמן שלא חזר בו. אמנם בהגהמ"ר דב"ב פרק יש נוחלין (אות תרס"ה) מביא שם אהא דקאמר הגמ' השתא ירושה דאורייתא כו', וז"ל הר"ר יעקב מברי"א היה רוצה להוכיח דכתובת אשה ובע"ח נגבין ממתנת שכ"מ היכא דכתיב בשטר מהיום ולאחר מיתה, כיון שאם רצה חוזר אין זה מתנה ומביא ראי' מסוגיא דב"מ שהבאנו לעיל, הרי אנו רואין שהגמ"ר לא אתי עלה מטעם חזרה, רק מטעם שכיון שאם רצה חוזר אין זה מתנה לענין זה שחל שיעבוד עליה, אמנם מ"מ נראה לענ"ד שכוונת ה"ר יעקב הנ"ל הוא לענין כתובה לגבות ממקרקעי שכל זמן שאפשר בחזרה חל שיעבוד על הנכסים וחולק בזה על הרשב"א שהבאנו לעיל] אבל לענין גביה ממטלטלים ואפי' ממקרקעי בחיוב מזונות שאין נגבה ממשועבדים, יכול להיות שגם ה"ר יעקב הנ"ל מודה למה שהוכחנו משיטת הרי"ף שכל שהדבר נגמר עם גמר מיתה שהרי מתנה זו אינה תלויה רק מטעם חשש חזרה, נפקע ממילא ממנה חיוב המזונות, כמו כל מתנת בריא שמפקעת שיעבוד מזונות, וקצת ראיה לזה שהרי ההגמ"ר קאי עלה דהגמ' דאלמנתו ניזונת מן נכסיו ולמה בהא דינא דה"ר יעקב לא זכר מדין מזונות רק נקט בדבריו אכתובה ובע"ח, מוכח מזה כמו שכתבתי שבמזונות מודה שאין גובה מפני שהמתנה מוקדמת

ד) אמנם מצאתי במרדכי פ' יש נוחלין (אות תקפ"ה) עלה דהאומר תטול אשתי כאחד מן הבנים, שמביא שם מה שפסק ר"מ באחד שנתן לבתו ולחתנו במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה לטול כאחד מן הזכרים שכתב שם לענין כתובה שיטול חלקו אחר פרעון הכתובה כו', וכתב שם ולא מצי למימר הואיל שכאן מתנתו מתנת בריא ולא מתנת כ"מ מדלא כתב בה מהיום אם לא אחזור בי וכתובה אינה גובה ממתנת בריא כמו שפיר"י בפ' נערה כו' יעו"ש הרי מוכח דעתו שאם היה שם כתוב בה מהיום אם לא אחזור בי היה מסכים שכתובה גובה ממתנה כזו, וניחזי אנן היכי מיירי אם במקרקעי וחיוב הכתובה היה אחר זמן כתיבת המתנה, זה אינו במשמע שהרי כתב כמו שפיר"י בפ' נערה ושם מיירי לענין מטלטלי דמתנת בריא שנתנן לאחר חיוב הכתובה דאלו