באר משה (דנשבסקי) ב רל

מדאורייתא, נמצא שכוונת רבא בקושיתו על רב אדא בר אהבה שגירעון מתנת שכ"מ שהיא מדרבנן לגבי ירושה דאורייתא הוא יותר ממעלתה שיש עליה שם מתנה, וא"כ ממילא לענין מתנה מעכשיו אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה שהוא מתנה מה"ת, גם רבא יודה לסברת רב אדא שהיא עדיפא מירושה מפני שיש עליה שם מתנה וגם היא מה"ת וממילא לא תגבה ממנה האלמנה את מזונותיה. ואף שהתוס' בכתובות (מ"ט ע"ב ד"ה הוא) כתבו לענין מתנה אם האשה ניזונת ממקבל מתנה שאפשר לומר בהא דאמרינן בב"ב (קל"ג הנ"ל) מתנת שכ"מ דרבנן לא כש"כ שלגבי מקבל מתנה שהוא מדאורייתא נהי דכש"כ לא הוה ה"ה מיהו הוה דלא אלים כח מתנה מכח יורשים, וא"כ גם לפי מסקנת דבריהם שאין בע"ח על פה גובה ממתנה, נאמר דהני מילי במתנה חלוטה בחיי הנותן, אבל מתנה אל"א נאמר ג"כ שאם אין כאן ק"ו מירושה מ"מ ה"ה מיהו הוה ויהיה כמו ירושה שבע"ח גובה מזה גם מלוה ע"פ שגובה מן היורשים, מ"מ לאמתת הדבר נראה שנקטינן הגמ' כפשטא שרק משום דמתנת שכ"מ דרבנן הוא, למדין בק"ו מירושה, אבל במקום שהוא מדאורייתא אין לנו מקום להוציא מחזקת המקבל מתנה, אחרי שלא נמצא בגמ' בפירוש, וכן מסיגנון דברי התוס' לפי שסוברים מתחלה הטעם שממקבל מתנה אין גובה מפני שהוא מדאורייתא, ממילא יהיה דין זה גם במתנה אם לא אחזור כיון שהוא מדאורייתא אין חוב ע"פ גובה הימנה, ממילא גם לפי המסקנא של התוס' שהביאו ממקום אחר ראיה שבע"ח ע"פ אין גובה ממקבל מתנה, אף שאין משם ראיה לענין מתנה אל"א, מ"מ מסתברא שהכל דין אחד אחרי שבאמת אין גובה ממקבל מתנה ה"ה שאין גובה ממתנה אם לא אחזור, וסיגנון דברי התוס' ג"כ נוטה שלפי האמת נקטינן הגמרא כפשטא שכל שהוא מדאורייתא אין בע"ח ע"פ גובה מזה

ב) עוד נראה לענ"ד להוכיח מדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפ' יש נוחלין הטעם שגובה האלמנה מזונותיה ממתנת שכ"מ, משום דמתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה כרבא דפליג אאביי דאמר עם גמר מיתה, ומשום דמזונות אלמנה ומתנת שכ"מ תרווייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קאתו לאחר גמר מיתה הלכך לא דחייא חדא מנייהו לחברתה ותרווייהו קנו, עכ"ל הרי"ף. והנה דברי הרי"ף צריך ביאור מאי הוה גרע לו אם היה הדין כאביי דאמר מתנת שכ"מ קונה עם גמר מיתה, הא שיעבוד האלמנה למזונותיה חל מעת שנשאה שהוא מתנאי כתובה ואי משום שלא בא זמן הגביה הא גם לאח"מ לא בא עדיין זמן הגביה דהא היא גובה ממתנת שכ"מ מזונות כל ימי חייה, והיא אינה יכולה לגבות לקח המזונות רק לפי מה שהיא צריכה עכשיו כדאיתא בכתובות (צ"ז ע"א) ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום, ומכירתה הוא רק לששה חדשים. ונראה לענ"ד שדברי הרי"ף בנוים על עומק הסברא דודאי מחיים אין חל שיעבוד מלוה ע"פ על הנכסים יהיה מאיזה טעם שיהיה, אם מטעם שיעבודא לאו דאורייתא או מטעם שחז"ל עקרו השיעבוד מהנכסים במלוה ע"פ רק השיעבוד אקרקפתא דגברא הוא הבע"ח המתחייב בהדבר, שאין אנו יכולים לומר שהנכסים נשתעבדו שהרי הוא יכול להפקיען למוכרן או ליתנן, וכל שהבע"ח מוכר או נותן אין שייך לומר שמפקיעין שיעבוד החוב המגיע להאשה דהא החיוב על בעלה מונח והוא יכול להשיג עוד נכסים אחרים לכרוע מהם החיוב המוטל עליו, ולכן אם היה מתנת שכ"מ קונה עם גמר מיתה שהוא ברגע אחרונה מן ימי חייו אז לא היה נחשב עקירת התקנה דמזונות שעדיין הוא מונח אקרקפתא דגברא ולא על הנכסים משא"כ אם אינה קונה רק לאחר מיתה אז הוא עקירה לגבי תקנת מזונות שאז אין חיוב רק על הנכסים, ואז הוה שפיר הפקעה בהמתנת שכ"מ מעיקר השיעבוד של תקנת מזונות שהרי אין מקום אחר שיהיה עליו חיוב מזונות האלמנה כ"א על הנכסים, זהו הנראה לענ"ד בביאור עומק כוונת סברת הרי"ף ז"ל. ועתה נשוב להוכיח לדינא במתנה של מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה האם תגבה האשה מזונותיה לפי סיגנון לשון הרי"ף ז"ל, שכל הטעם שהיא גובה ממתנת שכ"מ הוא מפני שאינה קונה רק לאחר גמר מיתה ותרווייהו הוו דרבנן, ע"כ אין דוחה את תקנת מזונות, וא"כ בנידון של מהיום אם לא אחזור דהוה מתנה מה"ת וכמש"כ נראה ודאי דדחי את תקנת מזונות שהוא מדרבנן, ובלא זה נראה ג"כ לומר שאין גובה, דהא ודאי במהיום אם לא אחזור בי כו' נראה דהקנין הוה עם גמר מיתה ולא לאחר מיתה, שסברת ענין עם גמר מיתה כבר ביארנו פירושה שהוא רגע אחרונה שאז נתברר שאינה בחזרה שלא חזר מהמתנה, דהא זה פשיטא שגם לאביי יכול לחזור במתנת שכ"מ כל ימי חייו, וא"כ במהיום אם לא אחזור אז ברגע אחרונה נתבררה המתנה שלא חזר במתנתו וממילא חלה המתנה למפרע, הרי לנו הוכחה מדברי הרי"ף שהאשה אין גובה מזונותיה באלמנותה ממתנת בריא שנתן לה מהיום אם לא אחזור בי ומת כאשר נתבאר. ובאמת מה שהרי"ף הוסיף טעם שלא הוזכר בגמ' דהא בגמ' איתא הטעם משום דגמרינן ק"ו מירושה דאורייתא למתנת שכ"מ דרבנן, ולמה הוצרך הרי"ף להוסיף טעם משום דאינו קונה רק לאחר מיתה וע"כ דחייא תקנתא דרבנן של מזון האשה והבנות לתקנתא דמתנת שכ"מ, ובאמת נ"מ מזה לדינא לענין נידון דידן שהוא מדאורייתא רק שחלה לאחר מיתה שאז א"א לחזור בו [לבד מה שכתבנו לחלק דהתם במתנה א"ל אחזור שהוא נחשב עם גמר מיתה] ונאמר דילפינן זה בה"ה מירושה דאורייתא וכמש"כ התוס' בכתובות. ואיך שיהיה למה הוצרך להוסיף ולא כתב בפשיטות כמה דאיתא בגמ'. ונראה לענ"ד לומר שבאמת יש לדקדק בלשון הגמ' דקאמר רבא לרב אדא ב"א השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכ"מ דרבנן מיבעיא, ומלשון "אמרת" משמע שכל קושית רבא לרב אדא הוא מדבריו בעצמו שאמר אם ראוי ליורשו אלמנתי ניזונת מנכסיו, ולולא זה לא הוה קשיא ליה על מה שאמר שבמתנת שכ"מ אין אלמנתו ניזונת מנכסיו וכי היינו אומרים שגם מירושה דאורייתא אין אלמנתו ניזונת מהנכסים, הלא משניות שלימות שהאלמנה והבנות ניזונות מיורשים ולא משכחת דין מזון האשה והבנות אלא מיורשים, והכי הו"ל לרבא למימר השתא ירושה דאורייתא אלמנתי ניזונת מהנכסים. ע"כ נראה לענ"ד לומר דודאי לולא דברי רב אדא דאמר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו לא הוה קשיא לן גם אם היינו אומרים דאין אלמנה ניזונית ממתנת שכ"מ מדוע ניזונת מירושה, שהיינו יכולים לומר דשאני מתנת שכ"מ משום שהבעל הפקיע החוב של מזון האשה והבנות מן המתנה שנתן להמקבל מתנה וזה יכולת בידו להפקיע לעשות את הנכסים משועבדים שלא יוגבה מהם חובות ע"פ, משא"כ ירושה ממילא וע"כ אין יורש מה שנשתעבד למזון האשה והבנות, ויורש את הנכסים ואת החוב המוטל עליהם, אלא דכל קושית רבא מהא דאמר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו הגם שמורישו נתן לו בפירוש שדה זו בתורת ירושה שזה יכולת בידו להנחיל לבניו לכל מי שירצה כר"י ב"ב מה"ת וא"כ יכול לומר זאת הנחיל אותי מורישי ואת החוב לא ירשתי על הנכסים, שזה לא הנחיל אותי, מ"מ לא אמרינן הכי רק שאלמנתו ניזונת מהירושה גם מה שהנחיל לו בפירוש הנכסים אלו וע"ז פריך רבא השתא ירושה דאורייתא "אמרת" שאתה אומר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו, והיינו טעמיה שחכמים תקנו לקח מיורשים והפקעה לא מהני, וכש"כ שלא מהני הפקעה בדרבנן, ולכן ביאר הרי"ף הטעם משום דחשיב רק נתינה לאחר מיתה ולכן לא מהני הפקעה משום דרבנן אין יכולים להפקיע תקנה הקדומה משום דאתיין בהדי הדדי, אבל אם היה חל מקודם שפיר היה מועיל ההפקעה זהו הנראה לענ"ד בביאור דברי הרי"ף ויש