באר משה (דנשבסקי) ב רכט

ויעוין נדרים (ל"א ע"א וע"ב) ובר"ן שם שכתב דהא דהלוקח ע"מ לבקרו אוקימנא בהמוכר את הספינה בדקיצי דמיה וכו' עד והוה ליה כשואל ומשום שכל הנאה שלו חייב באונסין, הרי שכל שלא נתברר קנייתו הגם שבידו ללקחה וע"ז לקחה, מ"מ אין לו דין לוקח בזה רק מדין שואל אתינן עליה, וא"כ ממילא בנ"ד לא קנה את המעות בהחלט כדין לוה רק דין שומר שכר להמוכרים עליהם משום דהנאת שניהם הוא, ויעויין בב"מ (פ"א ע"א וברש"י שם) ועיין בשמ"ק שם מה שדקדק על דברי רש"י והביא החולקים ע"ז, ועיין ב"ב (פ"ח ע"א וברשב"ם שם, ובתוס' שם פ"ז ע"ב ד"ה הלוקח) ודו"ק, וכיון שאין להמקבלים המעות רק דין שומר כל זמן שלא קנו את הסחורה ממילא אחרי שקנו הסחורה לשם בעל המעות ונעשה שלו כמו שבארנו א"כ נאמר שלשיטות הנ"ל מעולם לא ירדו השלוחים מקבלי המעות מוכרי הסחורה בדין חיוב אונסין על המעות וכמו שכ'. היוצא מכל האמור שאין להחליט חיוב על השלוחים המוכרים את התבואה באונסין שאירע אחרי שקנו עבורו, וגם אם מוכרים המה מ"מ אחרי שבארתי בע"ה שדעת הרבה פוסקים שנקראים שלוחים אם כיוונו בקנייתם עבור נותן המעות הלוקח מהם, וגם בארתי שדעת כמה מרבוותא קמאי שהולכים בשיטת המבי"ט, ע"כ א"א לחייב להמוכרים המוחזקים באונסין ונוסף לזה שלא נתברר בנ"ד אם המה מוכרים או שלוחים וכמוש"כ לעיל, לכן נראה לענ"ד שהאונסין על בעל המעות אחרי שישבעו שקנו עבורו, ושלו נאנס כן נראה לענ"ד ודו"ק: סימן ב

נשאלתי ע"ד אחד שמסר מעות ביד שליש ומסר ביד שליש הנ"ל שטר צוואה לצדקה לקרן קיימת תמיד מעכשיו אם לא אחזור בי עד לאחר מותי, ואח"כ הלך לדרכו ולא נודע ממנו רק נשמע עליו שמת, והשמועה עליו שמת היה באופן שלא היה בירור גמור אשר יהיה מועיל לירד עפ"ז לנחלה, ובאת אשתו לתבוע מזונות מן השליש מהמעות הנ"ל האם יכולה לקח מן המעות הנ"ל למזונותיה ע"פ שורת הדין

מקודם נחקור בזה מה היה אם היה בירור גמור שמת, האם יכולה אשתו לתבוע מזונות המגיע לאלמנה מן המעות הנ"ל, ולכאורה הדעת נוטה כיון שכבר מת ולא חזר בו מן מתנתו קודם מיתתו, וא"כ שנתקיים תנאו שלא חזר בו הרי חלה המתנה למפרע מן שעת הקנין,, וכיון שהיתה מתנת בריא מקודם וזה קיי"ל לדינא שאין האשה גובה מן מטלטלי דמתנת בריא, ואפי' כתובה אינה גובה מן מטלטלין הנ"ל, וכמבואר באה"ע (סי' צ"ג סעי' כ') והאי מתנה נמי בנ"ד שכיון שמת ונתברר שלא חזר בו, הדרא ממילא לדין מתנת בריא גמורה שחלה מחיים

א) אמנם מה שיש להסתפק בזה והוא דמתנת שכ"מ קיי"ל שאשה גובה כתובתה ומזונות מהם וכמבואר באה"ע (סי' צ"ג וחו"מ סי' רנ"ב) והאי מתנת בריא שנתונה מעכשיו אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה עלה נאמר בגמ' ב"ב (קל"ה ע"ב) איזהו מתנת בריא שהוא כמתנת שכ"מ וכפי' ר"ת שם בתוס', וא"כ לכאורה יש לומר שדינה ממש כמתנת שכ"מ לכל הדינים של מתנת שכ"מ וממילא גם בע"ח יגבו ממנה

אך כאשר נעיין במקור דין זה שגובין חובות מלוה ע"פ וכדומה ממתנת שכ"מ משם יראה להיפך לענין מתנה אל"א, והוא דהא בב"ב (קל"ג ע"א) בעי הגמ' למימר לפי הס"ד שגם מן מתנת שכ"מ אין אלמנה ניזונית, רק דדחי הגמ' בק"ו השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכ"מ דרבנן מיבעיא, וכיון שכל היסוד שגובין חובות ע"פ ממתנת שכ"מ הוא מצד שמתנת שכ"מ דרבנן, א"כ במתנת בריא מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה דזה הוה מתנה גמורה מדין תורה דהא המתנה חלה כל שלא חזר בו ממתנתו קודם מיתתו, מאין נאמר שיהיה חוב ע"פ גובה הימנה כמו מיורש, וכי תימא דהאי מתנה נמי כיון שיש בידו לחזור כל שעה אין נחשב זה מתנה מן הדין של תורה דאימתי קא גמרה לאחר מיתתו ואז אין מתנה לאחר מיתה, וכל כח מתנה זו של מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה הוא רק מדרבנן כעין מתנת שכ"מ, ז"א, דהא מצינו גם בקידושין (נ"ט ע"ב) במהיום ולאחר ל' יום לדעת רב דמספקינן בתנאה ופירש"י מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר ל' יום, וחשבינן זה לקידושי תורה מעת שנתקדשה ומפקעת קידושי שני שנתקדשה אח"כ קודם ל' יום אי הוה ברירא לן דתנאה הוה. הן אמת שהרמב"ן הובא דבריו בחדושי הרשב"א לקידושין שם כתב לחלוק על פירש"י הנ"ל וזה לשונו שם לא מצינו מעכשיו שיהיה יכול לחזור בו, עכ"ל, וא"כ לכאורה נוטה דעתו שכל זמן שאומר שיהיה בידו לחזור, לא חשבינן לזה שום חלות מעכשיו דאין שייך לומר שקידש או נתן וכדומה אחרי שבידו לחזור, ואין דומה לשארי תנאים הגם שהמה תלוים ביד הנותן או המגרש משום שאינו בגוף עיקר המעשה, ז"א, חדא שגם אם נאמר שדעת הרמב"ן כן הוא הא הרשב"א חולק על שיטת הרמב"ן ומסכים לפירש"י, ועוד דכד דייקינן שפיר בלשון הרמב"ן והמביאים דבריו אין כוונת דבריו שלא יועיל מעכשיו אם לא אחזור בו שיחולו הקידושין למפרע כשלא חזר בו, רק כוונת הרמב"ן שכתב "שלא מצינו מקדש מעכשיו שיהיה בידו לחזור" פירושו שאין משמעות לשונו כך, וראיה לזה שהר"ן העתיק ג"כ דברי הרמב"ן וכתב בזה"ל שאין משמעות תנאו חזרה כלל, וא"כ לדינא כולם מודים לדעת רש"י שחשוב קידושין גמורים מעכשיו מד"ת הגם שבידו לחזור, וכן נראה להביא ראיה מהא דאיתא בקידושין (י"ט ע"ב) גבי קידושי יעוד לרבנן דאמרי מעות הראשונות לקידושין ניתנו, דמדמה זה הגמ' שם בברייתא שחשיב זה כמעכשיו ולאחר ל' יום שאם בא אחר וקדשה שמקודשת לראשון, והתם גבי יעוד הרי ביד המקדש הוא האדון לחזור עד שמיעדה שבידו תלוי ליעדה או שלא ליעדה ואפ"ה חלין למפרע, הרי שגם מה שתלוי ברצון המקדש ובידו לחזור, מ"מ הוה קידושין למפרע, וא"כ לענין ממון נמי כל שנתן מהיום אם לא אחזור בו וכו' הוה קנין גמור למפרע ולא מצד התקנה, ועוד מוכח שזה נחשב מתנה גמורה מה"ת כשלא חזר בו, דהא כל הענין של מתנת שכ"מ שעשו חז"ל תקנה בזה שתהיה קיימת הוא כדי שלא תטרף דעתו עליו, משמע שלולא האי טעמא אין כאן מקום לתקנת חכמים, וא"כ בבריא שאין כאן טעם זה למה יהיה בזה תקנה מדרבנן, וא"כ דעת תורה נוטה שהאי מתנה של מהיום אם לא חזר בו עד לאחר מיתה ולא חזר בו, הוה ליה, מתנה גמורה למפרע מחיים ע"פ דין תורה, איברא שיש לומר נהי שק"ו ליכא על מתנה זו שנימא השתא ירושה דאורייתא כו' כמו דאמר הגמ' על מתנת שכ"מ, מ"מ נדמה זה לירושה דאורייתא שכמו מירושה דאורייתא בע"ח גובה, ה"ה מהאי מתנה שגמרה לאחר מיתה שאז נגמר זמן החזרה גובה בע"ח ממתנה הלזו

מ"מ פשטן של דברים אין נוטה לומר כן דהא באמת סברת רב אדא בר אהבה היה שגם מתנת שכ"מ עדיפא מירושה לענין שלא תגבה מזה האלמנה מזונותיה, הגם שידע זה רב אדא שמתנת שכ"מ מדרבנן וירושה דאורייתא, רק טעמיה הוה משום דשם מתנה עדיפא לענין שלא יוגבה ממנה לבע"ח משום דמ"מ רשות אחרים הוה על זה, וע"ז הקשה רבא דמ"מ הוה ק"ו דנהי שיש מעלה למתנת שכ"מ שהיא מלתא דמתנה, מ"מ הא הוא דרבנן ולא יוגרע ממנה ירושה שהיא