באר משה (דנשבסקי) ב רכז

כדין המאבד ממון חברו שנתחייב בתשלומין. **(הגה"ה ויעויין בדברי הר"ן בתשובה (סי' ע"ג) שהובא בדברינו בסמוך אות ו' שם מבורר להדיא שגם לדעת הסוברים בהא דאם פחתו דוקא פחת שלא באונס וכשיטת הרשב"א ודעימיה, מ"מ בהא דהמלוה על מחצית שכר והתנה דוקא על כספים וכו' בזה אם הלוה על דברים אחרים לגמרי ברשותו קאי גם לענין אונסין כמבואר בדבריו בתשובה שם והוא כמוש"כ:)** ומ"מ כיון שהלוה נתחייב בריבית ודעתו להתחייב לבעל המעות, וכן דעת המקבל ג"כ שהוא המלוה לאחרים ג"כ עבורו ע"כ אם הותירו הותירו לו רק אם יארע אונס מתחייב המקבל לשלם להנותן, ולבד זה ג"כ דברי הנמוק"י מיירי מסתמא לאו באונס שהרי באונס היה החיוב מוטל על הלוים, ואפשר בגברא אלמא או שאין לו שלא משלם, מ"מ הדבר נכון כמש"כ, אמנם מה שהביא מדברי רבינו ירוחם שכתב במישרים נתיב ל' ח"א בשם הגאונים המפקיד אצל חברו סחורתו להוליכה למקום פלוני והוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה וב"ד מכריחים אותו לפרוע לו, ומדכתב ונעשית מלוה א"כ ודאי חייב בכל אונסין וכו' ע"כ דברי הקצה"ח, ונפלאתי מאד על הקצה"ח הא לפי סברתו ג"כ שסובר שהמשנה ומוציא מעות על דבר אחר שלא ציוהו המשלח נעשית מלוה ונתחייב באונסין ג"כ, מ"מ הא תינח במוציא המעות אבל בהא דרי"ו שמשנה בגוף הסחורה של הבעלים למה יתחייב על הסחורה של הבעלים באונסין, וכי בשביל ששינה ופשע בהם נעשית שלו הא מצינו בב"מ (דף מ' ע"ב) ביחדו לה הבעלים מקום וטלטלה שדוקא לצורכו חייב ומשום שהיה שואל שלא מדעת שנעשה גזלן להתחייב באונסין, אבל לולא זה היה פטור על אונסין וכן מבואר בב"מ (ע"ח ע"א) ושם ע"ב גבי הא דהשוכר להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו' שאינו חייב רק היכא שבגרמתו של השינוי אירע האונס כמבואר שם ובתוס'

ובכדי לישב שיטת הקצה"ח איך שהוא מפרש דברי הרי"ו וגברא רבה אמר מלתא צריכין אנו למשכוני נפשין לבאר שיטתו, ונראה לענ"ד לומר שהקצה"ח מפרש לדברי הרי"ו דאמר חייב באחריות כו' ונעשית מלוה מיירי שהפקיד אצלו להוליכה למקום פלוני למוכרה שם, והוא הוליכה למקום אחר למוכרה שם, ועפ"ז נפרש דברי הקצה"ח שהרי כל עיקר סברת החילוק אם נאמר כסברת המבי"ט שהוא ברשות בעליו גם ששינה, הוא מפני שסובר הגם ששינה מדעת בעלים והוציא המעות למה שלא נשתלח מ"מ כיון שלצורך המשלח עשה זאת לא נכנסו המעות ברשות השליח ששינה רק ברשות בעלים הוא, אמנם הקצה"ח סובר הגם שלצורך המשלח קנה במעותיו של המשלח, מ"מ כיון שלא בשליחותו עשה זאת, המעות ברשות השליח קאי שהוציאן מרשותו של המשלח שלא בשליחותו, ומעתה עפ"ז יתבאר ג"כ דברי מהרי"ו כיון שהמפקיד ציוה למוכרן במקום פלוני, והנפקד הוליכה למוכרה במקום אחר הגם שהיה כוונתו שימכרנה במקום אחר לצורך המפקיד, מ"מ לשיטת הקצה"ח המשנה ומוציא מרשות בעלים שלא בשליחות הבעלים הגם שהוא עושה זאת לצורך הבעלים מ"מ נקרא ונעשה גזלן על הדבר שמוציא מרשות בעלים ולכן כשמושך את החפץ למקום אחר בכדי לעשות הדבר שמתכון לעשות בזה שבזה יהיה לו דין גזלן ע"ז, ממילא בעת משיכה נחשב כמושך לגזול ונתחייב באונסיה וברשותו עומד, זהו הנראה לענ"ד כוונת הקצה"ח בדברי הרי"ו. מ"מ באמת נראה לענ"ד שדחוק הוא לפרש בדברי מהרי"ו כן שהרי סתים לה ולא הזכיר כלל שמיירי שכוונת הנפקד להוליכה למקום אחר למוכרה שם, וע"כ נראה לומר בכוונת הרי"ו שהמפקיד הפקיד למקום פלוני ששם נצרכת להמפקיד והנפקד הוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה, כוונתו כל האחריות הנעשה ע"י השינוי שאירע שם, ומש"כ ונעשית מלוה כוונתו כל עת שבא המפקיד באותו מקום שנצרך לו הסחורה ותובע מאת הנפקד שיחזירה לו וכיון שאין בידו אז להחזיר מחויב לו לשלם דמיה, כיון שהגיע עת חזרת פקדונו ואין לו מה להחזיר לו חייב לשלם לו התמורה, וזה השמיענו רבינו יר"ו בשם הגאונים שלא נאמר שאין לו חיוב על גופו של הנפקד כל זמן שעדיין הפקדון ישנו בעולם, וע"כ באו להשמיענו שכל שאין בידו להחזיר בעת ומקום הנצרך לו להחזיר הפקדון מחויב אז לשלם התמורה, ואין הכי נמי קודם התביעה של הבעלים מגופו של חפץ אם אירע אונס שלא גרם השינוי שזה ודאי דהיה פטור, אך כשנתבע בב"ד להחזיר מההוא שעתא קם ליה ברשותיה שהרי ב"ד מחייבין אותו בתשלומין עבור הסחורה, ואפשר לומר שכל שידוע הוא שבעת שיבא בעל החפץ לדרוש הפקדון שלו במקום הנדרש לו לא יהיה באפשר לו להחזיר ויצטרך לשלם דמים עבורו בזה גם אם נאנס החפץ מקודם גם באונס שהיה בא גם אם לא שינה, מ"מ חייב, וזה דומה למה שאמרו בגמ' ב"מ (ל"ו ע"ב) ומודה רבא כל היכא דגנבה גנב ומתה כדרכה בבית גנב שחייב משום שגם אם לא מתה בביתא דגנב הוי קיימא, וה"נ דכוונתה כיון שגם אם לא אירע האונס א"א היא שהפקדון יוחזר ליד בעליו, והיה נצרך לו לשלם דמיו ולכן חייב לשלם כמו שהיה בלא האונס, ולכן אתיין דברי רבינו ירוחם כפשטייהו שכל שהוליכה למקום אחר באופן שידוע שאי אפשר שיוחזר לבעליו לעת הנצרך לבעליו הסחורה במקום הנדרש להם מאז הוא באחריותו שהרי נתחייב בתשלומין עבור הפקדון שלקח ממנו

ו) והמשנה למלך (בפ"א מהל' שלוחין) הביא שיש מחלוקת בדין זה ורבים יש שסוברים שחייב השליח באונסין שלא כדעת המבי"ט, ויש מרבוותא שסוברים כדעת המבי"ט, ובשם מרן הרב"י הביא ג"כ שסובר שלא כדעת המבי"ט, ובספר אבקת רוכל מצאתי התשובה של רבינו המחבר ב"י שעליה רמז המל"מ והוא שם (בסי' קס"ג) ומתוך דברי הב"י בתשובתו הנ"ל הגם שהוא נוטה שהשליח ששינה חייב באונסין, עכ"ז מדבריו מוכח שלדעת הרשב"א חייב המשלח באונסין והביא שם דברי הר"ן בתשובה (סי' ע"ג) שהביא המפרשים שפחתו דקתני בברייתא אינו כפחת דברייתא קמייתא ששם אליבא דר"מ אפילו פחת באונס חייב, ופחתו דקתני בברייתא בתרייתא דאוקימנא כר"י דלא קנה לה בהאי שינוי הוה ליה כשינוי דצבע שאם פחתו באונס לא פחתו לו והוא דברי הרשב"א ממש], רק שהר"ן בתשובתו כתב שלפי דברי המפרשים הנ"ל נסתר הראיה שהביאו בתוס' בשם ר"י מסוגיא זו שמותר לתן על מחצית שכר על מנת שלא תלוה רק על כסף וזהב כו' ואם תשנה יהיה ברשותך לחייב עליהם אם פחתו דאין זה רבית, משום דלא דמי זה להא דאתמר בגמ' בשליח ששינה, ששם פטור באונסין ואלו הכא חייב באונסין, וסיים הר"ן אלא שהוא ז"ל נקט הברייתא כפשטא דאם פחתו פחתו לו לגמרי מהאי טעמא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי חייב לגמרי באחריות הקרן, ולפ"ז יפה דן הר"י בתוס', עכ"ד הר"ן המובא בתשו' ב"י, ומתוך זה דן הרב"י שכל הפוסקים הראשונים שהביאו להאי דינא של התוס' שמותר להלוות למחצית שכר ולהתנות תנאי כזה שכולם מפרשים שגם באונס פחתי לו לגמרי, ואעפ"כ הביא בעצמו בסוף תשובה הנ"ל שהרמב"ם יסבור ג"כ שאין חייב רק בפחתא הבא בגרם השינוי, ודייק זה מלשון הרמב"ם (בהל' שלוחין פ"ה הל' ב') שכתב שם בהא דשותף ששינה ונשא ונתן בסחורה אחרת כו' חייב לשלם כל הפחת שבא מחמת שעבר ע"כ, וא"כ לשיטת הרב"י דין זה במחלוקת הראשונים הוא, שלהרמב"ם והרשב"א ולהמפרשים שהובא בר"ן פשוט דעתם שהשליח פטיר באונסין, אמנם לדעת התוס' והרא"ש וסמ"ג וסיעתם חייב בכל האונסין. ובאמת ידענא בנפשאי שמה אני לחוות דעת נגד דברי הר"ן ז"ל ומרן הרב"י, עכ"ז אימר שלענ"ד כל היסוד שכתב הר"ן שלדעת הפוס' שהביאו