באר משה (דנשבסקי) ב רכו

שלו. הגם שיש לפקפק בזה בדעת הרא"ש, דיש לומר כיון שחזינן לדעת הרא"ש שהגמ' חידש לנו דבר בזה גופא שבשביל שמאמינו קונה עבור הלוקח מן הנגזל, אבל לפי הס"ד היינו אומרים שגם שידעינן מסברת ניחא ליה דליקו בהימנותיה ודעתו להקנות ללוקח, מ"מ אמרינן לפי הס"ד שאין כוונתו בעת קנייתו לזכות עבורו בעת קנייתו מן הנגזל רק להקנות לו, רק מצד סברת בההיא הנאה אמרינן שקונה עבורו ממש, וא"כ יש לומר בסתמא דמלתא גם היכא שדעתו ג"כ למסור להלוקח ממנו בהחלט, אפ"ה נאמר שדעתו הוא רק להקנות לו אח"כ ולא לזכות בקנייתו מהמוכר לו עבור הלוקח ממנו כיון שאין כאן סברת בההיא הנאה. מ"מ לקושטא דמלתא נראה לענ"ד שאין לחלק בכך, וכל שדעתו מוחלטת בעת הקניה שיהיה ללוקח ממנו אמרינן שקונה עבורו מאת המוכר לו, וכל מה שנסתפק בגמ' לפי הס"ד דמקשה האי לוקח במאי קנה לה מפני שהגמ' לא מחשיב זו הסברא דניחא ליה דליקו בהימנותיה להחלט גמור שיהיה להלוקח מאתו, וע"ז משני הגמ' תהא במאמינו כו' ומפני זה אנו דנין דעתו מוחלטת לקנות עבור הלוקח מאתו, כי אין סברא לחלק בהחלט הדעת, אם בטעם זה של ניחא ליה דליקו בהימנותיה, או בטעם של בההיא הנאה, שבהחלט זה יהיה דעתו להקנות אח"כ, ובהחלט זה של בההיא הנאה יכון לזכות בעת מעשה עבורו, דמאי נפקא מינה בהחלט דעתו, ע"כ מסתבר יותר לומר בדעת הרא"ש, שלהס"ד מטעם ניחא ליה כו' אין זה החלט גמור בדעת האדם רק נוטה כן לעשות ומטעם בההיא וכו', מחליטים לדעתו שיהיה להלוקח, אבל כל שהוחלט בדעתו וכן אומר המוכר] שקנה שיהיה להלוקח ממנו בהחלט חשבינן שקונה עבורו וכשלוחו הוא כנ"ל, ומלשון הרמב"ן ז"ל המובא בשיטה מקובצת שם שמפרש מה דמשני הגמ' תהא במאמינו כו' גמר ומקנה, כלומר שלוקחה לצרכו של לוקח והיינו לטעמא דניחא ליה דליקו בהימנותיה עכ"ל הרמב"ן המובא בשמ"ק שם, יראה ג"כ שסובר שכל שדעתו מוחלטת להקנות להלוקח ממנו חשבינן זה כשלוחו לענין הלוקח, אמנם בחידושי הריטב"א למס' ב"מ ראיתי שמתחלה כתב שזה מטעם שליחות הוא שחשבינן כקונה עבור הלוקח, אך אח"כ כתב שלשון הגמ' אין משמע כן ומפרש שבההיא הנאה קמקנה ליה וכמו שמצינו בקנין חליפין יעו"ש וא"כ נוטה דעתו כדעת הר"ן המובא בשמ"ק שם שהבאנו לעיל היוצא מכל זה שדין זה היכא שהמוכר אומר שבעת שלקח היה דעתו שיהיה להלוקח ממנו בסתמא דמלתא, אם אמרינן שדעתו היה שקנייתו מן המוכר לו יהיה עבור הלוקח, או אמרינן שדעתו הוא להקנות אח"כ להלוקח ממנו ובמקום שאין שם סברת בההיא הנאה, במחלוקת הראשונים היא תלויה שלדעת הריצב"ש והרמב"ן והרא"ש כשלוחו הוא חשוב, ולהר"ן והריטב"א אין זה סוג שליחות רק הוא קונה ומקנה להלוקח ממנו

ה) ועתה נבוא לחקור לדעת הסוברים שהיכא שקנה שיהיה להלוקח ממנו קנה הלוקח, וכן בהא שמבואר בשו"ע דאמרינן אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקו בהימנותיה, מהו הדין אם נאנס ונפסד הדבר שקנה אם הוא על אחריות הלוקח או שהוא עדיין באחריות המוכר. ובכדי לבאר דבר זה הנני להקדים דברי המבי"ט שהביאן הש"ך בתו"מ (סי' קפ"ג ס"ק ט') שכתב אהא דשליח ששינה מדעת משלחו דקי"ל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו להמשלח, שדווקא פחת של יוקרא וזולא אבל פחת מחמת אונס וכדומה שייך להמשלח, והקצה"ח תמה ע"ז דהא כיון ששינה אינו שלוחו כלל והמעות הלואה הם אצלו וקנה להתחייב באונסין, ובאמת מצאתי בחדושי הרשב"א שם בב"ק וכן בשמ"ק שכתבו מפורש דפחתו דתני בברייתא אינו אלא דוקא כעין פחת דאמרינן בשינוי דצבע שידו על התחתונה אבל אם פחתו באונס לא פחתו לו, וכבר הביא הנתיבות שם בביאורים (ס"ק ו') לדברי הרשב"א והשמ"ק הנ"ל אלא שנדחק הנתיבות שם על טעמא דהאי דינא של הראשונים הנ"ל שלא נתחייב בפחת האונס, וע"כ רצה לפרש דמיירי היכא שהודיע להמשלח מהשינוי ונתרצה לקבל העסק ע"ח, אך קשה ודחוק להעמיס זה בדברי הרשב"א שהרי סתים להאי דינא שדימה שינוי זה לשינוי דצבע, ובשינוי דצבע גם אם אירע האונס קודם שקבל הצמר ע"ח לא נתחייב ג"כ באונס שהרי לא קנאה ושל בעלים הוא. אמנם בעיקר הקושיא שהקשו הקצה"ח והנתיבות כיון שעברו על דברי המשלח, המעות נעשו הלואה גביה, לענ"ד לא ידעתי מנין פשיטא להו זה, דהא יש לומר כיון שמעולם לא נתכוין לקנות לעצמו לא ירד עליו דין גזילה ולא הלואה רק פשיעה בשמירה הוא, וגוף הדבר של הבעלים הוא ורק פשע שהיה צריך להיות אצלו חטים והוא עשה שנעשו שעורים, וע"ז ראוי לדון כדין כל פושע וכל אונס הבא שאלו היה קונה חטים לא היה אירע דבר זה יתחייב בזה מצד פשיעתו כדין כל תחלתו בפשיעה וסופו באונס היכא שהאונס בא ע"י גרם פשיעתו, אבל אונס שהיה בא על החטים ג"כ בזה אין לחייב כלל להמשנה, וצדקו דברי המבי"ט ע"פ הסברא. הן אמת שיש לדקדק ולומר כיון שהוא צוה לו לקנות חטים והוא שינה ולא קנה החטים נתבטל שליחותו, והרי הוא כלוקח מעותיו וקונה עבורם מה שלא ציוה, רק מצד דאמדינן לדעתו שזכות הוא לו לקנות הריוח שיהיה בהשעורים, מ"מ הוא נתחייב בהמעות שהוציאן הגם שהחליפן על שעורים מ"מ הוא שינוי ופשיעה שהוציא מעות לשעורים, וא"כ נבוא לחייבו בכל אונסין הבאים על השעורים שלא היו באים על המעות אילו לא הוציאן על השעורים הגם שגם על החטים היה בא אונס זה. מ"מ באמת נראה לענ"ד שדברי המבי"ט נכונים וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל כנ"ל, והוא כיון שזאת ודאי שנקטינן ליה רק לדין שומר כיון שהחליפן לצורך המשלח וזכה בתמורתן עבורו, דודאי אם היה על המעות גזלן שהוציאן שלא ברשות לא הוה תלי הגמ' בפלוגתא דר"מ ור"י אם מעביר על דעתו של בעה"ב נקרא גזלן גבי שינוי דצבע, שהרי שם הדבר בעין של הבעה"ב ולר' יהודה לא ירד עליהם דין גזלן כלל, משא"כ כאן על המעות נקרא גזלן שהוא הוציאן מרשות בעלים, ואלא ע"כ צריך לומר לר"י שכל שהחליפן לצורך הבעלים כמו שהדבר בעין חשבינן לה, וא"כ צריכים אנו לדון על גוף הדבר שנמסר לידו, שהיה עומד שיתהוה מזה חטים והוא ע"י השינוי עשה מזה שעורים וצריך לדון על הפשיעה מחטים לשעורים, זהו הנראה לענ"ד פשוט מצד הסברא בדברי הרשב"א ז"ל

והנה הקצה"ח הביא ראיה לדעתו שנתחייב בכל האונסין מדברי הרי"ו במישרים נתיב ל' ח"א ומדברי הנמוק"י, והנה דברי הרי"ו באמת צריכים ביאור כאשר אכתוב בסמוך בע"ה, אך מקודם אבוא ליישב מה שדקדק מדברי הנמוק"י שכתב בנותן מעות באופן שלא ילוה אלא על כספים, ואם שינה ומלוה ע"ד אחרים אם פחתו פחתו לו, ומסיים שם אע"ג שכל האחריות עליו כו' ומלשון כל האחריות משמע אפי' אונסין יעו"ש עכ"ד הקצה"ח, ובאמת לענ"ד שכאן חייב בכל האונסין גם לסברת רשב"א הנ"ל שכל מה שדקדקנו בטעמו של דינו של הרשב"א הוא מפני שכיון שהחליפן על הסחורה עבור בעליהן מקרי עדיין בעין גוף הדבר של הבעלים, רק נידון מדין פשיעה וזה לא שייך רק בקונה לגמרי, אבל במלוה על המשכון כיון שגוף הממון שמלוה אין בעין שהרי ניתן להוצאה ובמשכון אין כאן קנין גמור רק שיעבוד בעלמא שהרי אם נאנס המשכון גובים החוב מהלוה ולכן כל אשר ההלואה היה שלא ברשות בעל המעות שהרי שינה מדעתו ואין כאן שליחות יש לדון שפיר