באר משה (דנשבסקי) ב רכה

שהוצאתי מת"י שלא לשלוחך, והרי הוא ספק בחיוב, אלא ודאי שאנו דנין על החזרה ליד בעלים גם בפקדון, וכל שיש ספק אם הוחזר לידם מוקמינן אחזקה קמייתא שלא הוחזר ליד הבעלים בטענת שמא נגד ברי, ויעוין בש"ך (סי' רצ"א ס"ק מ"ד) ובקצה"ח (סי' ש"מ ס"ק ד') למה שדבר ובענין זה בטענת א"י בפקדון

וא"כ כיון שהכרענו כאופן הב', ולפ"ז בנ"ד נוטה הדבר לכאורה, שהוא כאין יודע אם החזרתי, כיון שהספק הוא אם יצאו בחזרת הפקדון על המעות ע"י שהוציאו אותם על התבואה, ומ"מ נראה לענ"ד לומר שאין זה מוכרת, כי יש לומר דאפ"ה אין נחשב בנ"ד כאומר אין יודע אם החזרתי, והוא דשאני הספק של א"י אם החזרתי, שספק החזרה נתהוה אחר החזקה המוקדמת לה ומנגדה, וע"כ מוקמינן כמו שהיה מקודם, משא"כ בספק זה שבנ"ד שהספק היה עומד מתחלתו בעת שקבלו המעות לידם, אם היה בתורת שליחות ויפטרו בהוצאותן על קניית התבואה, או שהיה בתורת מכירה ולא יפטרו בזה, ובזה נעמידו על חזקתו להקטין חיובו שלא נתחייב באופן זה, וזה נחשב כאין יודע אם נתחייבתי. וסברא זו נראה לענ"ד, שיש ללמוד אותה מדעת הסוברים (המובא בשמ"ק) שבשאלה על חצי יום או בשאלה היום ושכרה למחר שנסתפק אימתי מתה, שזה חשוב כאין יודע אם החזרתי, מפני שסובר שפטור שנפטר ע"י טענת אונס בשוכר הוא נחשב כחזרה, ומספיקו נחשב כאין יודע אם החזרתי, ואפ"ה בשני פרות אחת שאולה ואחת שכורה ואין יודע איזה מתה, סוברים גם הנך דמחייבי בא"י אם בעידן שאלה, שמ"מ בשני פרות גם לשיטה זו הוא כאין יודע אם נתחייבתי, ולכן מקשי הגמ' לרב נחמן ור"י כו', וראוי לבאר טעם החילוק בזה כיון שסובר שהפטור כחזרה נחשב והרי שני הפרות היו ברשותו ואין יודע אם נפטר מאחת, וצריך לומר ע"ז שהסברא פשוטה משום שאנו דנין על הפרה המתה היאך היתה מתחלה אם שכורה או שאולה, וע"כ הוה זה ספק בעיקר חיובה אם נתחייב עליה באונסה או לא, וא"כ נאמר גם בנ"ד חשיב זה ספק בעיקר הדבר אם נתחייב מתחלה באופן כזה שיתחייב גם בעת שמוציא המעות על התבואה או שלא נתחייב באופן הזה, זהו אשר בארתי הנוטה לענ"ד בנ"ד אם היה לשון מסופק אם מסוג שליחות או סוג מכירה, וגם אם התובע היה טוען ברי שכוונתו היה דוקא מכירה ולא שליחות, אפ"ה המוחזקים פטורים מספק שמא היה שליחות מתחלה, ומעולם לא ירד עליו חיוב זה שיתחייב בעת שיוציא המעות לצורך התבואה שקונה עבור בעל המעות

ד) ועתה נבוא לדון בדבר חדש גם אם היה הלשון שדברו סיגנון מכירה בודאי שנתן להם המעות בכדי לקנות מהם התבואה שיקנו, שלכאורה הוא פשוט שההפסד ש הם הוא וכמו שכתבנו בטענת התובע, מ"מ יש לדון שההפסד הוא על בעל המעות אחרי שהם טוענים שלקחו עבורו וכמו שנבאר בעז"ה

איתא בשו"ע חו"מ (סי' ר"ט סעיף ה') דבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו דינו כדבר שלא בא לעולם שלא קנה, והרמ"א כתב ומ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שמכר צריך לקיים מקחו כו' דטרח וקנה כי היכי דליקו בהימנותיה ע"כ, ויעו"ש בט"ז שם שהאי דינא הוא דוקא שהבטיחו להקונה הבטחה חזקה להמציא לו לקנות עבורו, או במקום שמכר לו בחזקת שיש לו ואינהו בזה, ע"כ מטריח עצמו כי היכי דליקו בהמנותיה, אבל בסתם מוכר דבר שא"ב והלוקח ידע מזה לא אמרינן הכי יעו"ש, ויש להסתפק במוכר סתם דבר שאין ברשותו ולא הבטיחו הבטחה חזקה וגם הלוקח ידע שאין ברשותו, אמנם המוכר מודה שאח"כ קנה בכדי לקיים מקחו, אם נקנה הדבר ללוקח באופן שהמוכר לא יכול לחזור בו, ומה שאני מסתפק בזה הוא מפני שמקור הדין הא דאמרינן אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקו בהימנותיה הוא מסוגיא דב"מ (ט"ז ע"א) גבי המוכר לחברו דבר שאין שלו ואח"כ חזר ולקחה מבעלים הראשונים ופריך שם הגמ' מכדי האי לוקח במאי קנה לה להאי ארעא כו' ומשני רבא תהא במאמינו ובההיא הנאה דסמיך עליה כו', הרי משמע מגמ' שכל עיקר הטעם שנקנה ללוקח לאו מהאי טעמא לחוד שהמוכר קונה השדה בכדי להעמידה ללוקח, שזה ידע הגמ' מקודם מהאי טעמא דניחא ליה דליקו בהימנותיה או דלא לקריה גזלנא, ואפ"ה פריך הגמ' במאי קנה האי לוקח, רק מסיק הגמ' מטעם בההיא הנאה כו', וא"כ גם אם המוכר מודה שקנה עבור הלוקח שיהיה לו הדבר שמוכר לו אין מועיל זה היכא דליכא טעמא דבההיא הנאה, אמנם באמת הא גופא טעמא בעי למה לא מהני מה שהמוכר מכוון בעת קנייתו מאחר עבור הלוקח ממנו והלא הוא זוכה עבור הלוקח בלקיחתו מאחר ולמה צריך הגמ' להוסיף טעמא של בההיא הנאה כו' גמר ומקנה ליה. והנה כבר עמדו הראשונים בזה והובא בשיטה מקובצת במס' ב"מ שם כמה סברות שנאמרו בזה, והנה דעת הר"ן ז"ל שכוונת המוכר להקנותה ללוקח אח"כ ולא שתהיה בקנייתו מן הנגזל להלוקח, וע"כ בעינן הקנאה שבזה יתהוה של הלוקח ולכן שפיר פריך הגמ' במאי קנה לה האי לוקח, אמנם מביא שם בשם הריצב"ש וז"ל, אפילו נאמר שקונה עתה לצרכו של הלוקח, מ"מ לא קנה לה הלוקח שהרי הנגזל לגזלן מכרה לא ללוקח ומי הודיעו להנגזל שיקנה להלוקח, ואפי' למאן דפליג בב"ק ולא סבר לה להאי סברא דמי הודיעו ה"מ בלוקח במעות של האחר משום שדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות, אבל הכא הגזלן במעות שלו הוא לוקחה ע"כ יעו"ש, ובשם הרא"ש ז"ל הביא שם דמאי דקאמר תהא במאמינו הכוונה היא שבשביל שמאמינו טרח הגזלן וקנה עבור הלוקח וניחא אפילו למ"ד ומי הודיעו משום שהנגזל יודע זה ג"כ. נמצא מזה שלדעת הרא"ש ז"ל סבר לה הגמ' לפי הס"ד, שאין כוונת המוכר בקנייתו מהאחר עבור הלוקח ממנו רק שאנו אומרים לפי הס"ד שבודאי דעתו לקיים הדבר אח"כ, ומשני הגמ' שבשביל שמאמינו כוונתו בזכיתו מן הנגזל עבור הלוקח, ולדעת הר"ן הכי אמרינן שכוונתו לזכות אחר קנייתו להלוקח, והיינו טעמא של סברת הר"ן מפני כיון שהמדובר היה מתחלה שהלוקח קונה ממנו ולא שיהיה שלוחו לקנות עבורו, אמרינן גם בסיף הדבר ג"כ שהוא לוקח מן הגזלן לעצמו ולהקנותה ללוקח ממנו, אמנם לסברת הריצב"ש מה שהוא קונה בשביל שיהיה של הלוקח חשוב זה כלוקח עבורו מן הנגזל, רק דלא מהני מפני שאין הנגזל מקנה להלוקח וגם אין זה מעותיו של הלוקח

ולפי זה נבוא לבאר בנידון שהעירנו במקום שהמוכר מודה שקנה עבור הלוקח ממנו, לדעת הר"ן כיון שהדבור היה שהלוקח קונה ממנו גם שהוא אומר שכוונתו היה שיהיה להלוקח מאתו כפי שהבטיחו, אמרינן שכוונתו הוא שאח"כ יתהוה של הלוקח וכיון שאין כאן סברת בההיא הנאה ע"כ אין כאן קנין שיקנה בזה הלוקח, אמנם לדעת הריצב"ש שכל מה שמקשה הגמ' מכדי האי ליקח במאי קני לה הוא מפני סברת מי הודיעו כו' ומשים שאין שם מעותיו של הלוקח וא"כ היכא שבאמת היה מעות של הלוקח שפיר קונה הלוקח כיון שדעת המוכר בקנייתו עבור הלוקח, וכן לדעת הרא"ש ג"כ יש לומר שהיכא שמודה המוכר שדעתו היה בעת קנייתו עבור הלוקח ובמעותיו הוא קונה שפיר הוה קנוי ללוקח הגם שאין כאן סברת בההיא הנאה כו', שהרי כל הטעם שמצריכים לסברת בההיא הנאה לדעת הרא"ש הוא רק להחליט הדבר בודאי שכוונתו היה בלקיחתו מאת הנגזל עבור הלוקח, אבל היכא שהוא מודה בדבר שכן היה אז גם אם אין כאן סברת בההיא הנאה, מ"מ כיון שזה קנה עבורו ובמעותיו הרי נעשו