באר משה (דנשבסקי) ב רכג

חלק חושן משפט סימן א עובדא דאתא לקמן בשנת תרכ"ט לפ"ק

ע"ד שהיה נהוג שם שהסוחרים הגדולים מחזיקי הזאוואדין היו מקדימים מעות להסוחרים הקטנים על תבואה שיקנו, וקוצבים עמהם המקח לפי העת שיהיה מעט ריוח להסוחרים הקטנים שיקנו עבורם, והמה היו נוסעים בעיירות או אצל אדונים ומביאים התבואה לרשות הסוחרים הגדולים, ואירע פעם אחת שסוחר אחד הקדים מעות על דגן לסוחרים הקטנים והמה קנו בעיר אחת אצל יהודי איזה סך דגן וסילקו לו המעות לקבל באיזה משך ימים אח"כ וגם עשו עם יהודי הנ"ל צושלאק כנהוג, ותוך משך זמן אירע אונס שנשר הבית שהיה מונח שם הדגן וגם הדגן שקנו נשרף, ובאו לדין הסוחר עם הקונים מקבלי המעות הנ"ל, וטענת התובע היה כאשר שענין נתינה של המעות הוא רק שקונה מאתם הדגן שיקנו עבור סך כזה לכל משקל וע"ז הוא מקדים להם מעות, וע"כ אין לו שום דין עם אחר רק עמהם ולא עם מי שהם קונים מאתם, וכיון שנגדו לא היה קנין המועיל ע"פ ד"ת שהרי לא היה רק מעות וגם אז לא היה להם הדגן שמכרו ע"כ ההפסד שלהם הוא, וטענת מקבלי המעות הוא שהמה רק שלוחים של הסוחר, שנותן המעות להם לקנות עבורו הדגן באופן שיעלה לו המחיר של התבואה עם טרחתם על מקח שקצבו כאשר יביאו התבואה לרשותו, וכן עשו שקנו עבורו בקנין המועיל ע"פ ד"ת, ונתעצמו בדין בזה, על מי שייך ההפסד שאירע

א) והנה לדון בענין זה אם הוא סוג קנין או סוג שליחות המוכחש בזה בין הבע"ד, קשה מאוד לעמוד על זה כי זה תלוי בדקדוק הלשון איך שהיה נדבר בעת נתינת המעות על קניית התבואה, והבע"ד בעצמם בלתי אפשר להם לדעת בבירור איך היה מדובר אז סיגנון הדברים בדיוק, כי הוא מלתא דלא רמי אדעתייהו כי לא העלו על דעתם אשר יארע אונס כזה בקנייתם, ובאמת יש כמה אופנים שיכול להיות שדברו כזה והוא חילוק בדין וכאשר נבאר. א) אם אמר להם אני נותן לכם מעות שתקנו עבורי דגן שיעלה לי בסך מקח זה, הלשון הזה הוא לשון של שליחות בודאי, הגם שנותן המעות טוען ע"ז שכן הנהוג הוא שלא יהיה להסוחר שום דו"ד רק עמהם ולא עם מי שהם קונים מאתו זה אין טענה, הגם שהנהוג שאם יארע איזה סיבה שאחד יקבל מאתם על תבואה ולא יתן להם אח"כ התבואה שהיא על אחריות שלהם, זהו מצד שאחריות הוא עליהם, חדא מפני שהם שומרי שכר ע"ז, ועוד מצד המנהג אצלם כן, חשבינן כמו שהם קבלו האחריות ע"ז [ודמי זה כמו שאמרו בגיטין (ע"ג א') קבלו עלייהו כל אונסא דמתייליד ומ"מ אמרינן אונסא דלא שכיח שאני] וא"כ הכא, בנ"ד באונס כזה שהוא לא שכיח ודאי שהוא שייך על אחריות המשלח שהתבואה הנקנה הוא שלו. ב) אם אמר להם אני נותן לכם מעות שתמכרו לי עבור זה הדגן שתקנו או שאמר להיפך שתמכרו לי דגן שתקנו ואני נותן לכם מעות ע"ז, זה פשוט שהוא סוג קנין ולא שליחות, וזה פשוט מצד הסברא כיון שאמר שהוא קונה מאתם הדגן, ומ"מ שלא יבוא מי לחלוק ע"ז להתעקש ולומר כיון שזה יודע בעת נתינת המעות שלע"ע אין לו התבואה ויקנה אח"כ עבורו מה שצריך לתן לנותן המעות הוא נחשב כשליחות, אך באמת ז"א. ונראה לענ"ד להביא ראיה מהא דאי' (בב"מ ע"ד ע"ב), ותיפוק ליה דשליח שוי' ומשני הגמ' בתגרא דזבין ומזבין, ופירש"י לא שליח נעשה אלא הוא פסק עם חתנו וחתנו פסק עם אחרים ומשתכר, א"נ [כן הוגה שם] לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר, הרי פירש"י ללשון ראשון שכיון שחמיו פסק עם חתנו והוא החתן פסק עם אחרים לא מיקרי שליח, הגם שחמיו יודע בעת שפסק שצריך לקנות ואפ"ה לא תלינן זה בסוג שליחות רק קנין הוא, הגם שברא"ש לא הביא רק לשון שני שברש"י ולא הביא לשון הראשון, וא"כ יש לומר שאפשר שהרא"ש סובר שאם חמיו היה פוסק עמו מקודם היה זה חשוב שלוחו רק מפני שלא פסק כלל עם חמיו מקודם ולכך השמיט בכוונה לשון ראשון שברש"י, אך זה אין ראי' שיש לומר שלכך השמיט לשון ראשון שברש"י לא משום דלא ס"ל לדינא הכי, רק משום שלשון הגמ' מורה יותר כלשון האחרון משום דאיתא בגמ', בתגרא דזבין ומזבין משמע שקנייתו קדמה להמכירה, וכך אורחא דמלתא שאם היה פוסק חמיו עמו מקודם אין דרך לחתן להשתכר לכתחלה בשל חמיו, ומסתמא אורחא דמלתא להטריח בחנם וכל שעושה בחנם בלא ריוח אמרינן מסתמא שהוא נעשה שליח כי למה יקנה וימכור לחנם ויהיה נכנס לבעל דבר בלא ריוח, וע"כ הוסיף רש"י בלשונו הטהור "ומשתכר" וע"כ נקט הרא"ש לשון שני שברש"י וכל שהסחורה קנה מעצמו בזה דרך הוא להשתכר כיון שיש לו סחורה ויכול למוכרה לאחרים ג"כ, אבל לדינא למה לנו לומר שהרא"ש חולק על רש"י בדין היוצא מלשון ראשון, וכל למעוטי מחלוקת עדיף לנו. ג) אם אמר להם בזה"ל, אני נותן לכם מעות על דגן שיעלה לי בזה המקח, או שאמר להם אני נותן לכם מעות שתקנו דגן ותתנו לי שיעלה לו במקח זה, בשני לשונות אלו יש להסתפק אם הוא סוג שליחות או סוג קניה, כי הוא לישנא דמשתמע לתרי אפי, כי יש לפרש הכוונה בלשונו שאומר שאני נותן לכם מעות על הדגן היינו שתקנו עבורי, או שיש לפרש שעל הדגן נותן מעות לקנות אותם בזה מאתם, וכן בלשון שאומר להם שנותן להם מעות שתקנו דגן ותתנו לי ולא אמר לשון עבורי, לכן יש להסתפק ג"כ בכוונת דבריו, אם כוונתו שהקניה תהיה עבורי באופן שיותן לי על מקח זה שקצבו, או שכוונתו שאתם תקנו הדגן ואותו הדגן תמכרו לי עבור המעות שנותן להם עתה ואותו התבואה שיקנו קונה מאתם, הנה בארתי כמה סוגי לשונות, לשון המורה לשליחות ודאי, ולמכירה ודאית, ולשון ממוצע שיש לפרשו בשני פנים הן בלשון מכירה והן בלשון שליחות

ב) אמנם ראוי לחקור לדינא בלשון המסופק בין לשון מכירה ללשון שליחות האיך נדון בזה, ואפשר שנדון זה כיון שהמעות לקח ודאי ואין יודע אם נפטר ע"י מעשה שליחותו או שנאמר שלא היה לשון שליחות ולא נפטר בזה כלל, א"כ הוא מסופק בהפרעון והתובע טוען ודאי שלא היה כוונתו לשום ענין שליחות, ולכן יהיה זה כדין התובע