באר משה (דנשבסקי) ב רכב

בבירור, למה לא נאמר שודאי להטוביה הברור כין אלא ודאי שבדבר שכולל אנשים אחרים שאינם ב"ב בזה לא שייך לומר דלא נחית לספק, דאולי בעת אמירתו לא אסיק אדעתיה בטוביה האחר רק זה האיש עלה ברעיונו ולו כיון, וה"נ בנ"ד אין לנו בזה דין דלא מחית נפשיה לספיקא כי יש לחוש שמא לאחר כיון וכולן נכנסו בספק וכל שיש גדול הימנו יכולין לחוש שמא לו כיון וקורהו קטן לפי שהוא קטן מן האחר הגדול, וא"כ בענין הנוגע לאיסור אשת איש יש לזה דין ספק כי אם שלאחר חלה השליחות אם יגרשנה אחר זולתו הרי זה הגט בטל, ועיין בספר אבני מלואים (סי' ל"ז ס"ק י"ח ובסי' מ"א ס"ק ב') מה שמביא שם בשם הריטב"א והתוס' רי"ד, ועיין בט"ז (בסי' ל"ז ס"ק י"ח), ובכלל יש בענין כזה ספק גדול אם מהני בזה כוונת דבריו כל שלשונו הוא עושה ספק על כולן, אך זה ודאי במקום שאין העושה לפנינו יש להסתפק על כל הנכנסים בספק זה

ובענין נ"ד יש ספק גדול, שאין דומה להא דר' יוסי בקידושין דאמר כולן מותרים חוץ מהקטנה שבקטנות דלא מחית נפשיה לספיקא, דהתם הקטנה הוא קטנה שבכולן בהחלט בלי ספק הן בקומה והן בשנים, משא"כ בנ"ד דמאיר הקטן שאנו מחשבים עליו אם שהוא קטן בקומה מ"מ בשנים איכא הרבה מאיר בעיר שהמה צעירים ממנו ומאן לימא לן דהאי קטן בקומה הוא דילמא קטן בשנים, דהא בגמ' (ב"ב ג' א') איתא פלוגתא, בגדול יהיה כבוד הבית האחרון, חד אמר בבנין, הוא בקומה, וחד אמר בשנים, ומנא ידעינן בלישנא דעשיית ומינוי השליח כוונת לשונו במה שאמר הקטן, אם המאיר שהוא קטן בקומה או המאיר שהוא קטן בשנים, היינו שהוא צעיר מכל האנשים ששמם מאיר בעיר הזאת, ומכל הלין טעמי נראה שא"א לסמוך על המינוי הבא בכתב ההרשאה שאין מבורר בה מי הוא השליח: הוספה לסימן ט

אחרי כתבתי כל הנאמר מצאתי שדבר בענין זה בספר שם אריה (בח' אה"ע סימן פ"ט) וכתב שמדברי רש"י ביבמות (צ"ב ב') מוכח שבמזיד אין צריכה גט מהשני ממש"כ רש"י שם דרב אשי לית ליה דרב המנונא, הרי יפרש רש"י להא דרב אשי דאמר אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו דמיירי בנשאת, וצריך לומר דמשום הכי מותרת לחזור ליבם ולא אמרינן תצא מזה ומזה משום דמיירי במזידה ובמזיד לא קנסינן ומחמת זה רוצה לומר שגם באשת איש במזידה יהיה לדעת רש"י כן שבמזיד לא קנסינן. ובאמת דבריו תמוהין לפי מה שכתבתי והבאתי דברי רש"י (בדף צ"ד א') ששם נאמר בפירוש שגם היכא שהיא מזידה יש עליה חומר כל הדברים, וא"כ א"א לפרש בדעת רש"י (צ"ב ב') שמטעם שהיא מזידה לכך היא מותרת לחזור ליבם אחרי שנשאת

ובלא"ה נפלאתי על השם אריה איך יוכל לפרש בפירש"י שמשום שהיא מזידה היא מותרת ליבם הא רש"י כתב להדיא שם (צ"ב ב') בהא דרב אשי דאם היה יבמה כהן וזו נשאת לשוק בעד אחד או בשני עדים שאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך, וא"כ שם מפרש רש"י שבשוגגת מיירי והיאך נאמר חולץ לה יבם ושריא לבעלה, הא ראוי לומר בזה תצא מזה ומזה כו', אלא ברור שדעת רש"י שלפי לישנא קמא דפריך הגמ' אי קידושין אין בה נישואין נמי אין בה סבר הגמ' שבידה לא אמרו בה דין של תצא מזה ומזה וכו', והא דאיתא בגיטין (פ' ע"א) במשנה שם גבי יבמה לשוק שנשאת בטעות שסברה שהיא צרת ערוה, או שנפטרה ע"י כניסת צרתה שתצא מזה ומזה וכו' אזיל זה אליבא דר"ע דוקא, וכן הוא לקמן ביבמות בפירש"י (בדף צ"ד א') ד"ה אלא שביבמה הנשאת אפילו בטעות דוקא אליבא דר"ע הוא הדין דתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, ולכן שפיר קאמר רש"י (צ"ב ב') דרב אשי לית ליה דרב המנונא, שלא נאסרה מטעם זנות ע"י הנישואין וכן מחמת מיחלפא באשה שהלך בעלה כו' ג"כ לא סבירא לן להאי לישנא, ולמסקנא ללישנא בתרא דאמרינן לעולם כדאמרינן מעיקרא קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, נאמר בהא, דרב אשי לא סבר לה כהאבע"א או שלמסקנא נפרש דמיירי לעיל רק בקידושין ולא בנישואין

ועתה אשוב למש"כ השם אריה שם שמה שלהתוספות מספקא להו היכא שיבמה נשאת לשוק במזיד אם יש לה דין כל הדרכים הנאמרים באשה שהלך בעלה למדינת הים, והש"א מסתפק שגם באשת איש יהיה הספק להתוספות אם במזיד יש לה כל הדרכים כו', ולמש"כ בדברינו לחלק היכא שהנישואין היו כדין ע"י אמירתה שהיא היתה נאמנת אז מן הדין לומר כדבריה שמותרת להנשא, אז יש לה כל הי"ג דברים גם במזידה, אבל במקום שנשאת במזיד שאין לה שום נאמנות בזה לא תקינו רבנן, נוכל לומר בשיטת התוס' ג"כ שכל הספק של התוס' בנישואי מזיד הוא בכה"ג שלא היה לה נאמנות ע"פ דין שהרי היבמה אין נאמנת לומר מת יבמי להנשא לשוק, וטעם הדבר שמספקא להתוס' הוא מפני שחלין הנישואין לענין שצריכה גט מן הדין, וע"כ יש לחוש דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים

וע"פ דרכינו יתישב קושית השער משפט שהביא השם אריה בתשו' הנ"ל מהא דאמר רב בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דרב אמר אין צריכה גט מהשני, ואם יהיה הדין כשיטת הרשב"א שגם בנשאת במזיד צריכה גט משני אמאי אליבא דרב אין צריכה גט משני, ולמש"כ לחלק שבמקום שנאמנת מצד אמירתה פנויה אני ומחמת זה נשאת, בזה צריכה גט גם במזיד ויש עליה כל הדרכים שנאמרו באשה שבאו ואמרו לה מת בעלה, או שהיא באת ואמרה מת בעלי, אבל במקום שאין נאמנת ונישואיה היה שלא כדת בזה לא תקינו רבנן ומוקמינן אדינא שאין צריכה גט משני, וכדאיתא בשו"ע אה"ע (סי' קנ"ב) שהובא בדברינו לעיל, א"כ אין קשה קושית השע"מ מהא דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת ששם מיירי שנשאת באיסור ולא היה זה ע"י אמירתה פנויה אני כי היה נודע אז בעת הנישואין שנתקדשה בקטנותה ולא מיאנה והגדילה עם בעלה הראשון, בזה מוקמינן אדינא, ואין כאן תקנת חז"ל שהצריכו גט לאשת איש הנשאת ע"י עד בטעות, וכפי מש"כ בתשובתי בזה, והדברים מחוורין בע"ה: