באר משה (דנשבסקי) ב רכא

סימן יז כ"ד ניסן תרמ"ה סוויר

אשר כתבתי לרב אחד ע"ד ששלח ג"פ על פאצט לידי, ובההרשאה השניה בדבר מינוי השליח השני שנתמנה ע"י כת"ר וב"ד שנכתב שם, שהשליח הראשון עשה לשליח ע"פ ב"ד את מאיר הקטן הדר בק"ק סוויר" ואני נבוך בזה אחרי שלא נזכר שם אביו של השליח, וטובא מאיר איכא הדרים בעיר סוויר ועל סימן הקטן קשה לסמוך ע"ז כאשר נבאר בע"ה, הגם שאני משער לאיזה מאיר היה מטרתו של המגרש אשר הגיד זאת לפני כת"ר שהשליח ראשון יעשהו לשליח שני, כי יש בפה איש אחד שמו מאיר והוא קצר בקומה ויש לו צד מחותנות עם המגרש והמגורשה שבפה, אמנם מ"מ לא ע"פ אומדנות נוכל לבנות יסוד להתיר אשת איש, רק ע"פ שטר מעשה ב"ד שנכתב שם ונחתם מאת ב"ד הלשון שאמר השליח ראשון בעת שהוא ממנה את השליח שני שבעיר סוויר, והנה גם אם היה זה דבר ברור בהחלט שאותו מאיר הקטן של השערתי כיון עליו שיהיה הוא השליח השני, הוא הקטן שבכל האנשים ששמם מאיר בעיר סוויר, מ"מ כיון שבאמת הרבה אנשים בשמם מאיר נמצאים כאן, ומהם יש שהמה קטנים מהגדולים מהם, וא"כ זה תלוי בפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי (קידושין ס"ד ע"ב) קדשתי את בתי הקטנה שלדברי ר"מ כולם נכנסים בספק חוץ מהגדולה שבגדולות, הגם שבשו"ע אה"ע (סי' ל"ז סעיף י"ת) פסקינן כדעת ר' יוסי שכולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו כר' יוסי, דלא מחית אינש נפשיה לספיקא, מ"מ הרי הרא"מ בעל ספר יריאים הובא דבריו (בהגהת מיימונית בפ"ט מהלכות אישות) לפסוק כר' מאיר שכולן נכנסים בספק, לבד הגדולה שבגדולות, ולענ"ד גם דעת ר"ת המובא ברא"ש בפ' האיש מקדש (בסי' כ"ה) מוכח שפוסק ג"כ כר"מ, שכתב שם בשם ר"ת וז"ל, וגם נראה אם אמר לו בתך הגדולה ואין לו בנות רק מאשה אחת דליכא לספוקי מידי דבגדולה שבכולן קאמר, כדאמר לקמן בפרק האומר (ס"ד ב') אמצעית בשמה קרי לה ע"כ, ואם דעת ר"ת היה ג"כ לפסוק כר' יוסי למה הוצרך לומר ואין לו בנות רק מאשה אחת, דהא גם בשתי כתי בנות סובר ר' יוסי דכולן מותרות חוץ מגדולה שבגדולות או להיפך אם אמר קדשתי בתך הקטנה, אלא ודאי שר"ת חושש לדעת ר' מאיר, ואולי טעמו מדשקלי וטרי אביי ורבא ורב הונא בריה דר' יהושע אליבא דר' מאיר אם המחלוקת בכת אחת או בשני כתי בנות, מסתמא הלכתא כוותיה, וע"כ ודאי דראוי לחוש לכתחלה לדברי ר"מ כיון דר"ת והרא"מ סברי הכי. ואין לומר דבנ"ד גם אליבא דר' מאיר יש להקל שלמאיר הקטן מכולן נתכוון דדמיא לכת אחת של בנות, שבזה קיי"ל שגם ר' מאיר מידה כדאמרינן שם בגמ' בפ' האומר וכמו שהבאנו דברי ר"ת, מ"מ עדיין יש לחוש לדברי הרא"מ שמובא בהגה"מ שמביא בארוכה דלא קיי"ל כוותיה דאביי בהא, רק אנו חוששים לכולן חוץ מהקטנה שבקטנות באומר קדשתי את בתך הגדולה או להיפך אם אמר קדשתי את בתך הקטנה וכדעת רב הונא בר"י דפליג אאביי והוא בתרא יעוש"ה היטב בהגה"מ, וגם לדעת הפוסקים שפסקו כר' יוסי דלא מחית נפשיה לספיקא, עדיין יש לדון לענין נ"ד ע"פ מה דאיתא בב"ח שעל הטור (סי' ל"ז) שעמד שם על מה שמביא הטור דברי הרא"ש בשם ר"ת הנ"ל באומר בתך הגדולה מקודשת לי, למה צריך שתהיה רק כת אחת הא אנן קיי"ל כר' יוסי דגם בשני כתי בנות כולן מותרות חוץ מהגדולה שבגדולות וכמו שפסק הרא"ש והטור בעצמו בסימן הנ"ל, ותירץ הב"ח וז"ל, דוקא היכא שאינו לשון המקדש בשעה מקדש אותה, אלא שהאב אומר קידשתי את בתי, התם הוא דלא מחית נפשיה לספיקא כו', אבל כשמקדש את האשה בסתם שלא פירש את מי הוא מקדש, אלא אמר בתך הגדולה מקודשת לי, איכא לספוקי דלמא גדולה שבקטנות קאמר וקרי לה גדולה, וכיון דאיכא דזוטרא מינה קרי לה גדולה, וכיון דאיכא לאיסתפוקי, אמרינן בודאי תלי לה בדעת האב וכולן בספק עכ"ל הב"ח, וא"כ אנו רואין בחילוקו של הב"ח שדוקא באומר דבר על הנעשה מכבר, בזה אמרינן דלא מחית נפשיה לספיקא, משא"כ בדבר מעשה גופיה החלה ע"י אמירתו בלשון זה, כל מה שאנו יכולים להסתפק אנו מסופקים בו, וא"כ הכא בנידון שלנו שלשון עשיה לשליחות את השליח שבפה היה בלשון זה, הנני ממנה על פיכם ובפניכם את מאיר הקטן הדר בעיר סוויר, כל מה שאפשר להסתפק אנו מסתפקים בכוונת לשונו על מי שחל השליחות לפי שיטת הב"ח, גם למאן דסבר כר' יוסי

ואף שבעצמותן של דברי הב"ח צ"ע לי טובא, דהא הגמ' מדמי הא דנדרים להא דקידושין, ולפי דברי הב"ח הא הגמ' מצי לחלק דשם גבי קידושין הוא על מעשה שנעשה מכבר, וגבי נדרים ע"י דבריו המסופקים בא עתה חלות הנדר, ובאמת לילא דברי הב"ח, המחוור הוא לענ"ד שהרא"ש שהביא בפ' האיש מקדש הביא רק לדברי ר"ת לפי שיטתו שסובר כדעת הרא"מ שפוסק כר' מאיר, ואמנם בפ' האומר פסק כשיטת הרי"ף דקיי"ל כר' יוסי (אך מ"מ לדינא מאן חשוב לפלוגי על הב"ח). ובאמת הקושיא אפשר לישב והוא שזה יהיה תלוי בין מסקנת הגמ' והס"ד, דלפי הס"ד שבגמרא דפלוגתא דר"מ ור' יוסי בנדרים הוא ג"כ בענין אי מחית נפשיה לספיקא, על כן נאמר דלא מחלקינן בין אם אומר על מה שנעשה מכבר ובין אם עתה עושה הדבר ע"י הלשון מסופק, משא"כ לפי המסקנא שם בקידושין, דבנדרים בלישנא דעלמא פליגי ואין שייך להא שאם מחית אינש נפשיה לספיקא או לא, ולכן נוכל לומר שפיר לפי המסקנא לחלק בחילוקו של הב"ח, שהפלוגתא דר"מ ור' יוסי הוא רק אם אומר הודאה על העבר, אז לא מחית נפשיה לספק, אבל במקום במקום שעושה עתה מעשה ע"י לשון המסופק, אז מספקינן בכל הספיקות שאפשר, כדעת הב"ח

ובלא"ה נראה לענ"ד שאפשר לחלק ולומר שבנדון כזה באומר פלוני הקטן שבעיר זה, שכו"ע יודו בזה שיש לחוש לכל אשר יש להסתפק, אפי' מאן דפסיק התם כר יוסי אפילו במקום שמתהוה עתה קידושין באמירתו, משום דהתם גבי בנותיו דקים להו בכולהו ולכן כאשר אמר גדולה או קטנה אמרינן דעל ודאי נחית היינו הגדולה שבכולן או הקטנה שבכולן, מה שאין כן באומר על איזה באנשי העיר יש לומר דלא קים להו בכולהו והרי יכול להיות שאותו המדיר אין מעלה על דעתו לכולן בשוה, ויכול להיות שקורא לאחר גדול לפי שהוא גדול מן הקטן שממנו או קטן כה"ג, וקרי לאחד קטן לפי שקטן הוא מן הגדול שממנו וכולם בספק, שאין אנו יודעים לאיזה איש הוא אומר. וקצת ראיה נראה להביא לזה מהא דאיתא בגמ' כתובות (פ"ד ע"ב) בנכסי לטוביה ואתא רב טוביה, לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר, ואי אינש דגיס ביה הא גיס ביה, והנה כוונת הגמ' ודאי גם בדאיכא במתא עוד אינש אחרינא ששמו טוביה ולא נקרא רב טוביה, וע"ז אמרינן לרב טוביה לא אמר ואמרינן כוונתו היה לאחר ששמו טוביה לבד, ובהא אמרינן אי אינש דגיס ביה הא גיס ביה וגם הוא נכנס בספק אמירתו, ולכן הוה הדין שכל המקדים לבוא זכה, כי כן הדין התם באומר נכסי לטוביה שגם בדאיכא במתא אינש אחרינא ג"כ ששמו טוביה הטוביה המקדים זכה כדאיתא בחו"מ (סי' רנ"ג סעיף כ"ט), ולכאו' צ"ע כיון דקיי"ל כר' יוסי דלא מחית אינש נפשיה לספיקא וא"כ אותו ששמו טוביה לבד הוא טוביה הברור ואותו שנקרא רב טוביה הגם שהוא גיס ביה וקורהו ג"כ טוביה אינו טוביה