באר משה (דנשבסקי) ב רכ

שהרי הוא מקודם שלה ואין כאן ונתן, ולכן חיישינן במה שיש לה חלק בהכתיבה, ובזו הסברא יתכן ג"כ מה שלכאורה יש להעיר דהא זהו דין ידוע שכל שאחד נותן מעות לאחר שעבור זה יקנה לפלוני מועיל מדין עבד כנעני וא"כ למה חיישינן באומרת לסופר שיכתוב ותשלם היא עבור זה כיון שכותב בשליחות הבעל, ובפרט למ"ד דבעינן שליחות בכתיבה וא"כ הוה כמשלמת מעות להסופר שיכתוב להבעל, רק באמת יש לומר שכי היכי שכתבו התוס' בהא דהיו מוחזקין בטבלא שהוא שלה בד"ה אשה לא ידעה לאקנויי, פירוש בדבר שהוא מחזיר לה, עכ"ד, וה"נ במשלמת שכר הסופר, וכתב הגט הרי יוחזר לה בעת הנתינה ובשביל זה היא נותנת השכר כדי שתשיג הגט, אמרינן שחיישינן שמא אינה מתכוונת בנתינה לסופר עבורו רק עבורה שיבא הגט לידה ודו"ק: הוספת דברים לסימן זה

הנה הדברים שכתבתי (באות ו', ז', ח'), סובבים לשיטת רש"י שכתב במשנה דאין כותבין במחובר לקרקע מטעם מחוסר קציצה מקרא דוכתב ונתן, וכן יראה שיטת התוס' שם בד"ה יצא, וכן נראה לענ"ד דעת הרמב"ם מדחשיב כל עיקרי הדברים הנצרכים בגט ואחד מהם שלא יהא מחוסר מעשה אחר כתיבתו, וזה לא חשיב שיהיה הגט בתלוש, מכלל דכל הפסול של מחובר הוא רק משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה, אבל לתנו במחובר א"א כמש"כ לעיל באות ו', וכן יראה שיטת בעל העיטור במאמר ז' חלק א) שפסול מחובר הוא רק משום מחוסר קציצה לפי שא"א שיתן לה, וזה מוכח מדבריו שכתב שם ולענין תלוש ולבסוף חבר לא מיבעיא לן כי היכא דבעי גבי שחיטה, ומסתברא לן דכמחובר דמי דהא טעמא משום מחוסר קציצה הוא ע"כ דבריו יעוש"ה, הרי נראה שעיקר פסול הוא משום מחוסר מעשה הוא, אמנם הרשב"א בחידושיו כתב אמתניתין שאין כותבין במחובר לקרקע, משום דכשקוצץ מן הקרקע הו"ל מחוסר קציצה ואפילו אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר, מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש, וה"ג לה בירושלמי, ואע"ג דבגמ' דילן אמרינן ספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתי מ"מ מדאפקיה בלשון ספר קמ"ל דספירה בתלוש בעי, ולענ"ד דחוק הוא שיטת הרשב"א שכתב דגמ' דילן ג"כ סובר לדרשא דירושלמי מה ספר שהוא בתלוש, חדא דלשון הקושיא בגמ' משמע דפליג אדרשא דירושלמי מה ספר שהוא בתלוש, דאם סובר כהירו' מאי מקשה בגמ' גיטין (כ"א ע"ב) בתר דקאמר טעמא דריוה"ג מה ספר שאין בו רוח חיים "ורבנן" הו"ל לגמ' לשנויי דרבנן בעי להאי בספר למעוטי תלוש, ועוד שהגמ' קאמר אי כתיב בספר כדקאמרת, השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא, ולא למעוטי במה שהוא צריך להכתב

והנה בספרי נאמר שם אין לי אלא ספר מנין לרבות עלי אגוז כו', א"כ מת"ל ספר לומר לך מה ספר שהוא דבר המתקיים אף כל שהוא דבר המתקיים, ר"י בן בתירא אומר מה ספר שהוא בתלוש, אף כל שהיא בתלוש, וא"כ רואין אנו שהת"ק פליג אדרשא דריב"ב, ובאמת הגמ' סבר כת"ק דרבים המה נגד ריב"ב, ולכן דייק הגמ' ורבנן למה לא דרשי מהאי קרא דספר, וסובר הגמ' דלמחובר לא אצטריך קרא משום שא"א בנתינה וכמו שבארנו לעיל, וא"כ אם הוה דרשינן להאי בספר הוה לן למעט דבר שיש בו רוח חיים, וקאמר הגמ' משים דלא כתיב בספר רק ספר לספירת דברים הוא דאתא, מ"מ נלענ"ד לומר שת"ק דספרי דדריש שבעינן שיהיה דבר המתקיים, לפ"ז יתכן מאי דכתיב ספר ולא בספר שהמיעוט שיהיה הספירת דברים מתקיים הן מצד הדבר שנכתב בו. ושיהיה הכתיבה מתקיים, ולכן לא אפשר למכתב בספר שהרי בא לרבות שהכתב יהיה מדבר המתקיים, ע"כ קאמר לשון ספר פירושו שהספירת דברים בדבר המתקיים וממילא ידעינן מזה שגם הנייר שנכתב עליו הגט יהיה מדבר המתקיים והכל נכלל בלשון ספר שהספירת דברים יהיה מתקיים ואם היה כתוב בספר לא היה הקפידא רק על הדבר הנכתב עליו השתא דכתיב בקרא ספר הוא כולל שניהם הן הכתב והן הנכתב עליו, וא"כ לפ"ז מה שלא אפשר להיות נכתב במחובר ולהנתן ג"כ במחובר בזה אתינן למש"כ לעיל בדברינו שא"א להיות מתגרשת בקרקע כיון דבעינן נתינה לידה או לחצרה, ולא מיבעיא אם קרקע אין נקנה ע"י הכנסת הקרקע בחצר ודאי שא"א להיות מתגרשת, ובאמת ממה שמצינו תוס' ב"ק (דף י"ב ע"א) ד"ה למה לי עומדין בתוכה דמוכח שם שגם אם עבדא כמקרקעי דמי נקנה בתורת חצר אין ראיה מזה שקרקע נקנה בתורת חצר, די"ל דשאני עבדים דאמרינן בקידושין (כ"ב ב') עבד כנעני נקנה במשיכה וזה לכו"ע גם למ"ד דעבדא כמקרקעי דמי, ועוד למ"ד משיכה קונה מה"ת ולענין דאורייתא כו"ע סברי דמקרקעי דמי, ואפ"ה נקנה במשיכה ולכן גם חצר קונה דהא חצר לא גרע ממשיכה, ואלו בזרעים שבעציץ נקוב אין מועיל קנין משיכה

וראיתי בספר אור שמח של ידידי הגאון ר' מאיר שמחה כהן נ"י הגאבד"ק דווינסק (בהל' גירושין פ"א הלכה ו') הביא שלשה ראיות שקרקע נקנה, בקנין חצר א) מדברי התוס' דפ"ק דב"ק, והנה כתבנו בזה שאין כאן ראיה. ב) מהא דב"ב, והנה מכבר כתבתי בזה להגאון הנ"ל, וכמבואר לעיל בדברינו באות ו' שהרבה הראשונים חולקים שם בפי' הגמ' על דברי התוס' ולדידהו אין כאן הוכחה. ג) הראיה השלישית שהביא מהא דב"ב, בהא דהכותב לבניו מהיום ולאחר מיתה לפי שיטת הסוברים שהמחילה מאב לבן הוא בשעת מיתה כפי מה שביאר הה"מ (בפ' י"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ג), ובמה קנה הבן ע"כ מטעם חצר קנה, והיא ראיה עצומה לכאורה שחצר מועיל אף לקרקע. אמנם באמת נלענ"ד שאין מכאן ראיה, שבאמת נדקדק על לשון מחילה הנזכר בהרה"מ, דהא מחילה לא הונח על דבר שבעין הנמצא בחצר אחר כמבואר ברמ"א (סי' רמ"א סעיף ב') שאם אמר אדם לחברו על חפץ שיש לו בידי חברו מחול לך שאין מועיל זה והוא מתשובת הרא"ש (כלל צ' סי' י') והיאך כתב ושנה הה"מ לשון מחילה ע"ז והוא לשון הרי"ף לפיכך מוחל לו הפירות המחוברים בשעת מותו והיאך שייך ע"ז לשון מחילה שאין מועיל זה להקנות מה שיש לו ביד חברו. ע"כ נראה לענ"ד שענין קנין פירות במקום שנתן גוף הקרקע לאחר הוא ענין שיעבוד, לא מיבעיא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לכן נחשב זה רק לשיעבוד בעלמא, ואף למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי, מ"מ יש לומר שכיון שהפירות לא נגמרו עדיין הגם שיש לו קנין וזכות בהפירות מ"מ כיון שהדין הוא גם במקום שיש להלוקח פירות הוא זכות בהפירות מ"מ עצמות הפירות המחוברים שייכים המה לבעל הקרקע שהגוף שלו וברשותו נגמרו שהדין הוא ששמין את המחוברים, ואותו השומא צריך שיחזיר בעל הקרקע ולוקח הפירות, ולא את גוף הפירות ולכן זה נחשב רק כשיעבוד ומהני מחילה, וא"כ אין ראיה מזה לענין קנין אם מועיל, ודו"ק. אך בעצם הדין כבר כתבתי באות ו' לעיל שגם לשיטת התוס' ב"ב דף פ"ז שלדידהו מבואר להדיא שמהני חצר במחובר לקרקע, (לבד שיש לומר שמיירי בהגיע זמן הפשתן לתלוש) מ"מ יש לומר שגבי גיטין אין מועיל נתינה כזו שזה רק גדר קנין ולא נתינה, דנתינה בעי שיהיה מופרד מהמקום שניתן לשם דומיא דונתן בידה: