באר משה (דנשבסקי) ב ריט

כתוב בפסוק שיהיה הסודר של הנותן, רק הוא מצד שכתוב ונתן ואין אדם יכול ליתן דבר שאין שלו, וכיון דזה ידעינן שקני ע"מ להקנות ג"כ סגי וא"כ רואין אנו שאין צריך נתינה חלוטה ממילא סגי רק אם יש לו בזה הזכות שיוכל לקיים בו "ונתן" היינו שיהיה לו הזכות הזה. ולכאורה אפשר לומר כיון דכתוב בו קרא "שלף איש נעלו" בעינן שיהיה שלו, מיהו יש לומר כיון שמצינו גבי חליצה כתוב נעלו ומרבינן שם שנעלו לאו דוקא ה"נ הכא גבי קנין סודר שבא בדברי קבלה נעלו, הוא ג"כ דומיא שנאמר בתורה נעלו, ולא בעינן שיהיה דוקא נעלו, רק משום דבעינן ונתן ממילא נאמר שגם שאין לו בו רק זכות זה שיהיה בידו יכולת לעשות בו הנתינה של ונתן סגי. ונראה לענ"ד לדקדק מהא שמצינו מחלוקת הראשונים בענין הא שמהני קנין סודר שאחרים נותנים להמקנה עבור הקונה מאיזה גדר הוא, אם שמה שהעדים נותנים סודר שלהם עבור הקונה שבנתינתם להמקנה קונה בזה הקונה את הסודר וחשוב כמו שהקונה נותן סודר שלו, או שמחשבינן הסודר של העדים והמה נותנים להמקנה ומה שהקונה קונה הדבר הוא מדין עבד כנעני כמו דאמרינן גבי קידושין הילך מנה והתקדשי לפלוני שאין אנו באים לומר שנחשב כאלו המקדש קנה גוף המעות, ושיטת הרמ"ך והרמב"ן הובא בשיטה מקובצת (מס' ב"מ פ' הזהב) שהוא מטעם שנחשב ע"י נתינת האחר ליד המקנה עבור הקונה, שהקונה קונה בזה הסודר הניתן להמקנה, וכבר דבר בזה הגאון הספרדי בספר דברי אמת (קונטרס ז' בענין קנינין סי' א') וא"כ לפי שיטה זו רואין אנו שמחשיבים את הנתינה ליד המקנה עבור הקונה ושהמקנה מקבל מאת העדים בזה קונה עבור הקונה וגם מקנה בזה הדבר להקונה, וא"כ לפ"ז מוכרח הדבר שאין צריך שיהיה הקנין סודר של הקונה קנין חלוטין רק סגי שיהיה בו קנין זכות על מה שניתן להמקנה, היינו קנין לזמן, דניחזי אנן כיון שכל קנין של הקונה בהסודר שנותן אחר עבורו הוא רק במה שלקח המקנה לידו הסודר מיד העדים לתועלתו שיקנה בזה דבר הנקנה לו וא"כ אין לו להקונה בו יותר ממה שהמקנה קנה בו, וכיון שהמקנה קנה בו רק ע"מ להקנות, ממילא גם הקונה לא קנה בו יותר, וא"כ לפי שיטה זו יש לנו ראיה מבוררת שאין צריך שיהיה להקונה בהסודר קנין חלוטין, ורק קנין לזמן נמי מועיל, אמנם אם נאמר שענין קנין סודר שאחרים נותנים הוא מדין, עבד כנעני, ואין אנו באים ע"ז שהקונה זוכה בהחפץ ע"י לקיחת המקנה, יש לומר שאה"נ שבעינן שיהיה קנין להקונה בהסודר קנין גמור לחלוטין, וכאן שהאחרים נותנים סגי במה שלאותן האחרים יש בזה קנין גמור והקונה שזוכה מדין עבד כנעני הוא, אין ראיה מזה. ולפ"ז יש לומר שלענין זה מה שצריך שיהיה של הבעל קודם נתינת הגט הוא מצד דכתוב ונתן, וכן נראה מדברי רש"י גיטין (כ' ע"ב) בהא דבעי הגמ' היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתיב עליה ויוצא מת"י מי אמרינן כו' או דלמא אשה לא ידעה לאקנויי ופירש"י שאין בלבה לתת לו מתנה גמורה ולא גירשה אלא בשלה ואנן בעינן ונתן, הרי רואין אנו ד' רש"י שהטעם שבעינן שיהיה של הבעל קודם הנתינה כדי שיהיה ונתן, וכן איתא גם בהגהת מיימונית בפ"ד מהל' גירושין בשם ס' התרומה, דכתב הרוצה לכתוב גט לאשתו צריך שיהיה הקלף והדיו משל הבעל דהא וכתב ונתן כתיב, משמע שעיקר הראיה שבעינן שלו הוא מצד דבעינן ונתן [ואין לומר בכונת סה"ת משום וכתב וסתם כותב שלו דא"כ גם הקולמס צריך להיות של הבעל כמו סתם כותב אלא ודאי מוכח שהכונה דבעינן שמה שכתב יהיה ונתן ואם זה אינו שלו היאך מתקיים בו ונתן]. וכיון שהוכחנו בהא דק"ס שנאמר בו ונתן שא"צ להיות נתינה לקנין לצמיתות רק נתינה לזמן מועיל, ה"ה גבי גט אשה שרק משום כריתות יש בו חסרון אם ישאר בזה זכות הבעל, אך הוכחה זו תהיה דוקא אם נאמר שגבי קנין סודר אין צריך שיהיה לנותן הסודר קנין חלוטין רק כדי שיוכל לקיים הנתינה, אבל אם נאמר דשם ג"כ בעינן שיהיה לנותן הסודר קנין חלוטין בהסודר אין ראיה בזה. ואם נאמר כמו שהוכחנו מד' הרמ"ך והרמב"ן שבאים על האחרים הנותנים הסודר עבור הקונה קנה הקונה בזה, ולפ"ז מוכח שסגי שיהיה להקונה בהסודר קנין זמני, שיוכל לקנות בו היינו שיתן אותו להמקנה לקנות ע"מ להקנות, ולא לתפסו לחלוטין כדעת רב נחמן שהר"ן פסק כותיה, וה"נ בגט נאמר, רק שענין הגט נשתנה בזה שיהי' כריתות היינו שלא ישאר של הבעל בהגט, מעתה אתי שפיר הא דחמשה שכתבו כלל בתוך הגט כו' שבעדים חתומים על הגירושין של כל החמשה ואפי' לר"מ שחתימת עדים מעיקר הגט הוא, מ"מ כיון שהם משותפים שיהיה לכולם זכות לגרש בו כל או"א את אשתו מיקרי זה שלו לענין שנחשב הנתינה לאשתו על שעת הגירושין להתגרש בו, ושפיר מיקרי זה ונתן עיין לקמן סוף התשובה מה שכתבתי עוד בזה] וכן בנשתתפו בכל אחד חלק בהנייר מקום מיוחד שכתוב שם גיטו כמו ההיא דכתבו שני גיטין זה בצד זה שהנתינה היא על מקום חלקו כמו שהוכחנו מקודם שגם זה מיקרי נתינה שאנו דנין לחלק זה הניתן לה ונמצא בידה, מן המותר שבגט הזה שהוא כמאן דפסיק דמי וכמו שמצינו גבי סודרא כן כדאיתא ב"מ (ז' ע"א) והכא שהשיור של אחר הוא ואין כאן חשש כריתות, ממילא שפיר מיקרי נתינה וכשר הגט

זאת תורת העולה מכל האמור שנראין הדברים שכל שנשתייר בגט של אחר שאינו של הבעל אין קפידא בגט, לדונו משום השיור שיש בו, ולא משום מחוסר קציצה, ורק בנשתייר של הבעל חלק גדול זה פסול משום מחוסר קציצה להנך דפסלי מחוסר קציצה בתלוש, ובזה יש לומר או מטעם שהשיור גורם הפסול שאין זה כריתות או משום כיון שאלו היה נקצץ עתה היה פסול משום מחוסר קציצה א"כ הוא הגורם בכשרות הגט דבר של הבעל ומטעם זה אין זה כריתות וכמו שבארנו למעלה בע"ה, וא"כ בגזל נייר וכתב עליו גט כשר בכל גוונא אפי' נשאר הרבה נייר חלק לבד מקום כתיבות הגט כיון שהשיור אינו של הבעל, ואתי שפיר שבשו"ע סתים לה להאי דינא דגזל נייר וכתב עליו גט דמגורשת ומשמע שבכל גוונא הוא כשר וכמש"כ

ויש להעיר בהא דאיתא (גיטין כ' ע"א) דבעי הגמ' למפסל גיטא שהיא משלמת שכר הכתיבה, ולכאורה קשיא כיון דבעינן שיכתבנו הסופר בשליחות הבעל והוא מצוה להסופר לכתוב ושלוחו של אדם כמותו למה נקרא זה דאיהי כתבה לו אם היא משלמת שכר הסופר, ולא מיבעיא להסוברים דבעינן שליחות בכתיבה, ודאי דקשה כיון שהוא שלוחו וכותב בשליחות ולמה יקרא זה איהי כתבה ליה, ואפילו להנך דסברי שאין דין שליחות בכתיבת הגט, רק משום לשמה בעינן שיכתבנו בציווי הבעל, הלא מ"מ נכתב בציווי הבעל, ולכאורה היה נראה לומר בטעם החשש דאיהי כתבה משום דרחמנא אמרה וכתב וסתם הכותב בעצמו או בשלוחו שהוא כמותו ולמ"ד דאין צריך שליחות מ"מ בעינן שיהיה נכתב בפקודתו, וכל כה"ג הכותב על דבר שלו הוא כותב והכתיבה משלו וכל שהיא משלמת עבור הכתיבה הרי יש לה קנין וזכות במה שנכתב ואין זה שלו, וכיון שמטעם זה הוא, יש לומר לכאורה דבעינן שיהיה הנייר שכתוב עליו הגט קנוי לו לחלוטין כדרך סתמא דמלתא שאדם עושה על דבר שלו הוא עושה. אמנם כאשר הראנו מדברי רש"י ומדברי סה"ת עיקר הטעם הוא משום ונתן ולכך בעינן שיהיה נייר שלו וא"כ צריך עיון למה חיישינן היכא שהיא משלמת שכר הסופר, והנראה לענ"ד לומר משום דבעינן ונתן, וכשהיא משלמת שכר הסופר נחשב כאלו הסופר כתב והקנה לה כתיבתו שדעתו של אדם להקנות לבעל המעות, וחשוב יש לה חלק בכתיבת הגט ואותו הכתיבה אין הבעל מקנה לה