באר משה (דנשבסקי) ב ריח

שכל שאין מוכח מתוכו פסול לר"מ. אמנם אפשר לחלק ולומר שפסול שאין מוכח מתוכו אליבא דר"מ אינו רק בעיקר הדבר אם הבעל כתבו ואם ניתן לה, אבל כל שזה נתברר מתוך כתב זה שהבעל כתבו וניתן לידה לא חיישינן תו לפסול אחר, כי היכי דלא מצרכינן להוכיח מתוך הגט אם נכתב ונחתם לשמה ונכתב בתלוש ושארי דברים, וה"נ האי חששא שמא יש כאן שיור בגט של אחר הוא פסול אחר ולא חיישינן לה מה שאין כשרותו מוכיח מתוכו, ומ"מ מסתבר לענ"ד כמש"כ שאין צורך שיהיה הגט ניתן לכל אחת ואחת בשלימות בלי שיור של השני מדלא הוזכר זאת בסוגיין

י"ג) עוד נראה לענ"ד קצת הוכחה מהמשנה שם (דף פ"ז ע"א) שני גיטין שכתבו זה בצד זה ועדים עברים כו' ועדים יונים כו' את שהעדים נקראים עמו כשר, ופשטא דמתניתין ודאי אתיא גם אליבא דר"א דאמר עדי מסירה כרתי, שזה דוחק לומר שסתמא דמתניתין יהיה דוקא אליבא דר"מ דלית הלכתא כותיה, ועוד דארישא דייקינן לימא תנן סתמא דלא כר"א מדוע לא מדייקינן בגמ' על משנה זו מכלל דאתיא שפיר גם אליבא דר"א. והנה לד' הסוברים שגם לר"א כשר בעדי חתימה לבד אפשר לאוקמי מתניתין אם רוצים לגרשה בעדי חתימה האלו בלבד ולגט השני נצרך עדי מסירה, אמנם קצת דחוק לשון כשר שמשמע שגט השני פסול, אך לדעת הסוברים שלר"א בעינן עדי מסירה דוקא ולא סגי בעדי חתימה לבד, ועדי חתימה לא מהני רק לראיה שניתן בעדי מסירה כד"ת, צ"ע לשון המשנה לשון כשר דאיתמר במתניתין שמשמע שדוקא הוא כשר ולא השני הא בעדי מסירה גם השני כשר, והמחוור לומר דמיירי בגט הבא ממקום אחר לכאן ששם עדי החתימה מוכרח להיות עדות לראיה על שליחות הגט שהגט שהוא בידו חתום בעדי חתימה זהו מברר שהבעל מסרו בידו לגרש בו את אשתו, משא"כ בלעדי עדי חתימה אין ראיה שמא לא כתבו ולא מסרו לידו ואין כאן עדות שהבעל מסרו ביד השליח, ומעתה כיון שהוא מיירי שהגט בא ממקום אחר היאך נוכל לסמוך על גט כזה הבא ממקום אחר הא מעיקרא נכתב לשותפות שהרי גם למגרש השני חלק בו, ואח"כ כשלא חתמו רק על גט אחד ולא חתמו גם על גט השני אין לנו הוכחה ובירור שהשני נתן את חלקו להראשון, שהרי אצל השני הגט פסול ולעולם לא יבא לידי אשת השני. ואין לומר כיון שגיטו של השני נפסל מסתמא נאמר שמחל חלקו להראשון שכיון שהוא בידו של השני מחזקינן ששלו הוא כולו, מ"מ עדיין קשה כי היכי דפסלינן מספיקא דילמא כולהו אחד הוא דחתימי, כן יש לנו לחוש להיפך דילמא אתרווייהו חתימי ושניהם דעתם לגרש נשותיהם, וא"כ מעיקרא נותן מתנה ע"מ להחזיר לאשת השני, וכיון שאנו פוסקים הדין שלא ינתן לאשת השני וא"כ תתבטל המתנה למפרע וממילא יהיה כאן שיור בגט זה, וזה דוחק לומר דמיירי דוקא ששיורו של הגט השני הוא פחות מן גט הראשון עד שלא אפשר לפוסלו משים שיור בגט זה. ע"כ מסתבר לומר מכאן כמש"כ שאין אנו חוששים כלל לשיור של אחר בגט, וכל שלהבעל יש זכות בכללית הנייר ובה נכתב לגרש בו אשתו ואותו הזכות נותן לאשתו ומוסר לה בלי שיור לעצמו כשר הגט, רק בנשתייר של הבעל אהא קפדינן, ולא מיבעיא אם נשתייר של אחר מה שאפשר להפרידו כי ההוא דשני גיטין שאנו דנין שכמאן דפסיק דמי, ומחוסר קציצה לא נחשב בזה כיון דאשיורא לא קפדינן וכמבואר בדברינו לעיל, אלא גם במקום שחתימת העדים על נייר של שותפות הוא ובאופן זה מעכב כשרותו של, הגט שהרי אם יחולק ממילא לא יוכשר הגט, מ"מ נראה דלא קפדינן על מה שיש להשני ג"כ זכות בזה, וכל שיש לו זכות על שעת הגירושין כשר הגט וכאשר נבאר בסמוך עוד בזה בס"ד

יד) והנה בהא דאיתא בגמ' גיטין (כ' ע"ב) הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת, כתב הריטב"א בחידושיו לגיטין וזה לשונו "שהרי שייר בגופו של גט ואפילו במקום האותיות ואין זה כריתות מעוד שהוא כאלו האותיות פורחות באויר" עכ"ל הריטב"א, ושני הטעמים אין עולים בקנה אחד, שלטעם הראשון הוא רק דוקא אם נשתייר של הבעל, לפי שנצרך כריתות ממנו אבל בשל אחר לא איכפת לן, ולטעם השני גם אם הנייר של אחר לא יהיה גט מפני שלא ניתן לה גט רק אותיות פורחות באויר. והנראה לענ"ד בכוונת דבריו שבעת הנתינה ודאי שצריך שינתן לה גט, ואם כל כשרות גיטה אין ניתן לה אינה מגורשת, וכיון שאין ניתן לה הנייר רק אותיות פורחות ממילא אין כאן גט כשר שניתן לה, רק שם מסוגיא מוכח מפירש"י דבעינן שינתן לה מתנה ע"מ להחזיר ששמה מתנה חלוטה רק תנאי תלוי בה, אבל אם תהיה רק מתנה לשעתה שלא בתורת תנאי, רק שלא ניתן רק לאותה שעה ואח"כ ממילא הוא של הנותן שלא נחשב זה מתנה גמורה לא מהני, וזה מוכח מלשון הגמ' שדוקא בעל מנת שתחזירי לי את הנייר מגורשת אבל אם לא התנה בתורת תנאי בעל מנת רק שנתן לה לשעתה אינה מגורשת, וע"ז כאן בברייתא שמשייר לעצמו יש כאן טעם כריתות, ולכן מצרכינן דוקא מתנה ע"מ להחזיר. ועוד כתב הריטב"א טעם אחר פירוש שכמו שמדובר בהרישא והנייר שלי שלא נתן לה גם לשעת נתינת הגט, באופן זה יש טעם עוד שאין כאן נתינה כלל וגם בשל אחר אינה מגורשת, אבל היכא שנתן לה כל הגט לשעת הקבלה רק שהשאיר שיור שלאחר קבלתה לגירושין יוחזר לו ולא בתורת תנאי רק בתורת שיור, בזה סובר הריטב"א שנתינה מיקרי רק פסול משום שאין זה כריתות, ונראה להביא ראיה לזה מהא דחזינן דהגמ' ב"מ (דף ז' ע"א) מדמי נתינת הגט לנתינה דקנין סודר שגם שם כתוב ונתן לרעהו רק מטעם כריתות מחלקינן שם. והנה איתא בנדרים (מ"ח ע"ב) דסבר רב נחמן דסודרא קני ע"מ להקנות הוא ואי תפיס לא מיתפיס ועיין ר"נ שם דהכי הלכתא כרב נחמן, וזה מוכח ג"כ דלרב נחמן לא אמרינן שהסודר קנוי להמקנה במתנה על מנת להחזיר דבהא לא הוה פליג רב אשי דלא שמה מתנה, דהא קיי"ל בכל מילי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, ובאשה היתה ג"כ מקודשת רק משום גזירה אינה מקודשת, וע"כ צריך לומר שבסודרא דסתמא יהיה ליה להמקנה וידעינן דעתו שלא נתן לו רק ע"מ להקנות בו, ממילא אחר הקנין מחויב להחזיר והוה רק מתנה לשעתו ואפ"ה נתקיים בזה הכתוב של ונתן לרעהו, וה"נ בנתינת הגט כן הוא שנתינה לשעה נקרא נתינה רק כיון שיש להבעל זכות בהנייר גם באותה העת שלאחר שעה יוחזר לו שלא בתורת תנאי לא הוה כריתות, והרמב"ם (בפ"ח מהל' גירושין הל' י"ד) כתב בטעמא דהרי זה גיטך והנייר שלי שאינה מגורשת משום שאין זה כריתות, נראה שהוא מפרש שסתמא דמלתא כונתו שהנייר יהיה שלו אח"כ ולע"ע תתגרש בו וע"כ הוצרך לטעמא שאין זה כריתות וכמש"כ. ולפי כל האמור נמצא שמה שבעינן שיהיה ניתן לה הגט נתינה חלוטה ולא נתינה לזמן הוא כדי שלא ישאר בגט זכות של הבעל שזה אין כריתות, אבל אם היה נשתייר של אחר ולעת של מעשה הגירושין הוא נתון לה שפיר מיקרי זה נתינה והוה גט

טו) אמנם יש לחקור בענין זה כיון דבעינן שהגט יהיה משל הבעל קודם הנתינה שהוא נותן לה, אי בעינן שיהיה שלו לגמרי היינו דבר קנוי וחלוט לו לעולם, או דסגי גם אם הוא רק שלו לענין עת הגירושין, ומקודם אחקור בענין קנין סודר שהקונה נותן להמקנה הסודר וסגי אם הוא רק קני ע"מ להקנות לא נתינה חלוטה, היאך הוא לענין שצריך שיהיה בו זכות הקונה הנותן הסודר להמקנה, אם בעינן שיהיה קנוי לו לחלוטין, או שסגי רק אם יש לו להקונה בהסודר רק זכות קנין זמני בו היינו לעת שנותנו להמקנה לקנות בו ויש לדון בזה מצד הסברא דבאמת מי