באר משה (דנשבסקי) ב רטו

בחלוקן של הטעמים שכתבתי בענין מחוסר קציצה בתלוש (לעיל אות ז'), לאופן הא' שכתבתי שם שטעם הפסול הוא משום שבעת הנתינה כיון שנשתייר נתברר קציצה אבל בעת הכתיבה נחשב כלא נקצץ, יש לומר כן גס בענין אם נשתייר של אחר בגט בעת הנתינה שמה שאם היה נחתך פסול גם בשלא נחתך נמי פסול משום שבעת הנתינה כיון שנתברר שזה שנשתייר לא ניתן לה ונחשב כנחתך וכמוש"כ, אבל בעת הכתיבה שהיה אז באפשרות שהבעל יקנה כל הנייר ויתן לה, ע"כ נחשב זה מחוסר קציצה מפני שכתיבה ונתינה אינם שוים בנייר אחד. אמנם לטעם השני שכתבתי שם שעיקר הטעם הוא משום ששיור גדול בגט פסול בעצמותו, ומחמת זה נגרר פסול דמחוסר קציצה משום שלפי מה שניתן ההכרח לקוצצו, לפי זה יש לדון הרבה בזה אם שייר בגט של אחר שנשתייר שיור גדול אם יש לפסול בזה, ויסוד הספק הוא אם השיור דבר חשוב פוסל משום שאין זה כריתות, א"כ יהיה בשיור של אחר כשר, אמנם אם נאמר שטעם הפסול שאין זה נחשב נתינה של הגט כיון שעיקרו ורובו לא ניתן לה וא"כ גם בשל אחר יהיה הדין כן

וראיתי להריטב"א בחידושיו שכתב אהא דאמרינן וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה כו' וז"ל, ומהכא נפקא לן לאיסור יד של עבד וקרן של פרה וכיוצא בו חשוב מחוסר קציצה כיון שמה שנשתייר אצלו הוא העיקר שיש לו חיות, וכיון שמה שנשתייר אצלו הוא העיקר שנשאר בחיותו ומש"ה חשוב מחוסר קציצה כו', ואח"כ כתב באמצע דבריו שם וז"ל, וכיון שכן אמרינן שאין מחוסר קציצה אלא בדבר שמה שנשאר הוא עיקר שנשאר בחיותו אבל בדבר אחר לא כגון אם מתה הפרה או העבד כשר, אע"פ שלא נותן לה כל הפרה או העבד משום דהא לא חשיב מחוסר קציצה כיון שמה שנשאר אינו עיקר והרי הוא כשיור בטבלא או בנייר כו' עכ"ל, יעו"ש היטב בדבריו הארוכים שם, והרי רואין אנו שיטת פירושו של הריטב"א ז"ל שלכך פסול שיור בגט מפני שזה נחשב מחוסר קציצה כיון שצריך מעשה לחתוך וע"כ נפסל נתינת גט כזה, וגם את הנתינה פוסל השיור משום שצריך מעשה להפרידו ונחשב הנתינה בעצמותה מחוסר מעשה לגמרה. ולפירושו של הריטב"א מסתבר לנכון לשון הגמ' אלא קרן של פרה לקציה ולותביה לה, וכבר נתקשו שם המפרשים כיון שלפי הס"ד לא דרשינן לקרא דמחוסר קציצה למה בעינן שיקצצנו (עיין במש"כ באות ב'), ולדברי הריטב"א אתי שפיר שזה ידע הגמ' שבעת הנתינה בעינן נתינה גמורה שלא יהיה מחוסר מעשה אבתרה וכיון שלהנתינה מחוסר מעשה ההפרדה לא נחשבת נתינה גמורה אלא שזה ס"ד הגמ' שהכתיבה אין נחשבת מחוסר מעשה לפי שאפשר שינתן הגט כמו שהוא, ומסיק הגמ' שמ"מ כל שנקצץ לבסוף כיון שלפי רצונו לשייר לעצמו א"א להנתן להגט בלתי הקציצה נחשב מחוסר קציצה, ולפי שיטה זו מוכרחים אנו לומר להנך דסברי שגם בתלוש נחשב מחוסר קציצה, וא"כ לדידהו צריך לומר שהשיור בגט היכא שנשתייר בגט חלק גדול זה נחשב מחוסר קציצה על הנתינה גופא להפריד חלק הבעל מחלקה וכל זמן שלא נפרד לא נחשב נתינה, וע"כ גם שנקצץ קודם הנתינה פסול מפני שהכתיבה היה מחוסר קציצה לכפי מה שניתן בסוף והוא כעין אופן הב' שכתבתי לעיל

ומעתה נראה לענ"ד שמחוור הדבר שזה הפסול דוקא בנשתייר בגט של הבעל דבר חשוב וצריכים אנו לעשות הפרדה שלא יהיה קישור בין של האשה לשל הבעל וכל שיש להבעל דבר חשוב, מחשבינן להגט קשור בדבר שלו, אבל בנשתייר של אחר גם שנשתייר חלק גדול לא איכפת לן שעצמות הנתינה אין מעכב מה שדבוק לדבר שנותן לה עוד דבר גדול של אחר בתלוש, וראיה לזה מהא דאמרינן ב"מ (דף ז' ע"א) גבי קנין סודר שבקרא כתיב ונתן לרעהו ואפ"ה אמרינן שם בגמ' שסודרא כיון דתפיס שלש על שלש אמרינן כמאן דפסיק דמי ומקרי נתינה לגבי דבר שנתן וכש"כ אם יתפוס כל הסודר בידו על דעת לקנות בו שלש על שלש וחשבינן זה נתינה, אלא ודאי הא דבגט אין נחשב נתינה הוא מפני שאגידא בדבר של הבעל ואין זה כריתות, וכי היכי דמחלק שם הגמ' בב"מ גבי גט בידה ומשיחה בידו אך יש להסתפק אולי הנך דסברי שפסול מחוסר קציצה גם בתלוש לא ס"ל כהריטב"א בטעם שיור שזה נחשב מחוסר קציצה בעת הנתינה, לכן גם בנחתך פסול, רק יהיו סוברים כאופן הא' שכתבתי (באות ז') שנחשב השיור כנחתך והכתיבה נחשבת על כולו וע"כ אין זה מיקרי וכתב ונתן באופן אחד וא"כ יש לפסול גם בנשתייר של אחר וכמוש"כ לעיל, אמנם מחוור יותר לומר כטעם הב' שכתבתי שהוא כעין דברי הריטב"א למה נחלק ביניהם. אמנם אם נאמר שלדעת הסוברים לפסול מחוסר קציצה גם בתלוש שיהיה זה רק מדרבנן וכמש"כ בשיטת רבינו האי גאון ובדברי הר"ן ז"ל, ומשום לתא של גזירה אטו מחובר ממש נגעו בה, וא"כ יש לומר דהא דפסלינן שיור בגט משום מחוסר קציצה, הוא מפני שלא יהיה גורם שיור של הגט של הבעל לכשרותו וכמש"כ מקודם (באות ג') וגם זה יהיה פסול דרבנן, ומעתה יש להסתפק בשיור של אחר אם פוסל או לא וכמש"כ לעיל

י) ונראה לענ"ד להוכיח שגם לדעת הפוסקים ששיור בתלוש פוסל הגט, מ"מ בנשתייר של אחר שאינו של הבעל אין פוסל הגט ולכל הפחות שאין כאן פסול תורה, והוא ממה דאיתא בגמ' (גיטין כ' ע"א) גבי ההוא גברא דעל לבי כנישתא ושקל ס"ת ויהיב לדביתהו ואמר לה הא גיטך דשקיל וטרי הגמ' למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן לה לשמה וכ"ת דילמא אקדים ויהיב זוזא לספרא כו' הא בעינן שמו ושמה ורב יוסף מאי קמ"ל שאין מי מילין ע"ג מי מילין ע"כ. והנה ניחזי אנן היכא מיירי בעובדא דהאי ס"ת דשקל בבי כנישתא אם היתה של הבעל, ומפשטא דלישנא דגמ' משמע שהס"ת היתה של הכנסת, שהרי סתמא נקט בגמ' על לבי כנישתא ושקל ס"ת, ועוד דליכא למימר דמיירי שכל הס"ת בשלימותה היתה שלו א"כ למה להגמ' לומר דילמא אקדים ויהיב זוזא לספרא, הא ברשותו לציות להסופר לכתוב להכריתות לשם גירושין דיליה כיון שהס"ת שלו היתה מסתמא כתבה ע"י ששכר סופר לכתוב הס"ת,, והכי הוה להגמ' למימר דלמא אקדים ואמר לספרא מעיקרא, אלא ודאי משמע שהדבר כפשוטו שהס"ת היתה שייך להבית הכנסת, ואפ"ה חיישינן דילמא אקדים ויהיב זוזא לספרא לכתוב הכריתות לגירושין דיליה, ולא פסלינן רק משום דאין כאן שמו ושמה, ואע"ג דבכה"ג לא קנה ע"י הזוזא רק מקום של הגט הוא הכריתות הנאמר בס"ת ולא כל הס"ת,, ולא פסלינן מטעם מחוסר קציצה, דליכא למימר שהחשש דילמא אקדים ושילם עבור כל הס"ת הו"ל זוזי שהרי זה ודאי שבזוז אחד לא סגי עבור כל הס"ת, ולכן מדקאמר זוזא משמע דזה לא הוה רק עבור מקום הכריתות, ואין לומר דבאמת הגמ' הוה מצי לדחויי מטעם זה של מחוסר קציצה רק דעדיפא מקשינן, משים שאין כאן שמו ושמה שזהו פסול מבורר יותר, דמ"מ קשה למה להגמ' למימר בלשון זוזא שיהיה מקום להקשות מפסול מחוסר קציצה מטעם השיור הו"ל להגמ' למימר דילמא אקדים ויהיב זוזי עבור כל הס"ת באופן שלא יקשה משום מחוסר קציצה, ומיהו איכא לדחויי דהגמ' לא מצי למימר דילמא אקדים ויהיב זוזי עבור כל הס"ת כי זה אין לנו לחוש כלל לעשות ספק מזה, מפני שזה סותר החזקה שהס"ת הוא בחזקת בהכ"נ שהוא של רבים, הגע בעצמך אם אחד נכנס לבית חברו ויקח דבר שמקפידים ע"ז ויקדש בו אשה הכי לחוש להקדושין משום שמא קנה דבר זה מהבע"ב והוא שלו, ודאי מסתברא הוא שאין לחוש