באר משה (דנשבסקי) ב ריד

ור"י וסעייתם שגם בתלוש שנקצץ ממנו קודם נתינה הוה מחוסר קציצה ופסול, ויעויין בתוס' ורא"ש והרשב"א והר"ן שביארו מחלוקתן. והיינו טעמא שלדעת הסוברים שדוקא בעוקר דבר מגידולו הוי מחוסר קציצה, משום כיון שבאמת אין מחוסר מעשה בהכרח קודם נתינת הגט וכמש"כ בהא דקרן של פרה, ורק הפסול הוא משום דדרשינן וכתב ונתן היינו מה שינתן בסוף יהיה ע"ז וכתב בלא שום מעשה אחרת, ע"כ סוברים דבמה דהוה עוקר דבר מגידולו הרי נעשה בו התחדשות שבעת הכתיבה היה בו חיות ועכשיו אין בו, ונמצא שעצם הגט נשתנה מכמו שהיה בתחלה בעת הכתיבה, ולכן שייך ע"ז דרשא הנ"ל של וכתב ונתן שכפי מה שנתן לבסוף לא היה ראוי בעת הכתיבה בלי מעשה, משא"כ בתלוש שנקצץ מקצתו ממנו, בעצמות הגט הניתן לא נעשה בו שינוי והרי הוא כמו שהיה בעת הכתיבה רק שמחובר לו נקצץ. ולפ"ז מיושב קושית ר"י בתוס' שהקשה על שיטת הסוברים דבתלוש לא נחשב מחוסר קציצה, מהא דאיתא בסוטה דעפר עפרה של עיר הנדחת אין טעון שריפה משום דבעינן שאין מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה, אלמא חשבינן מחוסר תלישה גם שאין עוקר דבר מגידולו, ולמש"כ אין כאן קושיא דהתם ודאי דחשיב מחוסר תלישה כיון שאי אפשר לעשות הקביצה ושריפה בלעדי התלישה, והוא כמו דהוה סלקא דעתין לפסול מחובר, גם שבקרן של פרה ס"ד דאפשר למקציה ולותביה, משום דמחובר א"א להיות נתינת הגט בלעדי הקציצה, אבל מאי דמחדשינן למסקנא דאמרינן שגם במה שראוי לנתינה בלא קציצה ואפ"ה נחשב מחוסר קציצה אם נקצץ לבסוף, בזה אמרינן שהוא דוקא במה שנעשה בעצם הדבר השתנות ומקרא דוכתב ונתן דרשינן שהכתיבה יהיה על הדבר הניתן בלי השתנות

ושיטת הפוסקים הסוברים שגם בתלוש ממש הוי מחוסר קציצה כשנקצץ אחר כתיבת הגט קודם הנתינה, היינו טעמא משום דסברי דזה חשוב ג"כ שינוי בגט שמעיקרא היה נייר גדול ועכשיו הוא נייר קטן וחשיב דבר אחר מכמו שהיה בעת הכתיבה, ונמצא שהיה אז מחוסר מעשה שיהיה כמו שנעשה אח"כ בעת הנתינה, וזהו דעת המחמירים גם בתלוש. ובזה נבאר דקדוקן של ראשונים שדקדקו מהא דבעי הגמ' בין שיטה לשיטה כו' שהגט שנקצץ מקצתו לא הוה מחוסר קציצה, והוא כיון שכל הטעם שפסול נקצץ אח"כ בתלוש הוא מה שנכתב אינו מה שניתן והוא מחוסר מעשה שיהיה כמו שניתן, וע"כ נראה שאם אנו אומרים שיור בגט מקום גליון לעצמו כשר לא היה אפשר לומר בזה כשיקצץ שיהיה פסול, שכשאנו מכשירין כששייר בגט גיליון לעצמו הטעם הוא מפני שאנו אומרים שהגט ניתן לה בלעדי הגליון המשויר, וא"כ היאך נוכל לומר כשיקצץ יהא פסול מפני שכפי מה שניתן לה לבסוף היה אפשר ליתנו בשעת כתיבה בלתי מעשה הקציצה, הא אפשר לתן לה זה הגט ממש כפי שניתן לה ממש גם בלא מעשה הקציצה היינו שישייר לעצמו, אלא שמוכרח לומר בענין זה באחד משני אופנים או שנאמר שהגט אשר נמצא בו שיור נייר לעצמו בעת נתינה חשבינן ליה כמו שקצצו בעת מעשה לפי שאין ניתן לה, ובעת הכתיבה לא היה חלוק הגט מן המותר המשויר, או אפשר שיש לומר לפי שנשאר שיור גדול בגט להבעל זהו פסול בגט לפי שעיקר שם הגט הוא על של הבעל, ולכן בנקצץ ג"כ פסול משום שכן הוא באמת שכמו שניתן לה לבסוף לא היה אפשר להנתן לה כן להתגרש בו בלתי מעשה הקציצה, ולכן פסול הכתיבה מפני שהוא מחוסר מעשה בעת הכתיבה, ולכן שפיר מבואר הראיה שהביאו הראשונים מהא דבעי הגמ' לאכשורי בין שיטה לשיטה כו' דנחתך מקצתו בין כתיבה לנתינה אין לפסול משום מחוסר קציצה דאי ס"ד דפסול א"כ ע"כ צריך דנשתייר ג"כ פסיל וכמו שכ' באופן השני שכל שאם נשתייר כשר ליכא למימר בו פסול של מחוסר קציצה גם כשנחתך, ולאופן הא' שכתבתי מוכח ג"כ שזה לא מיקרי מחוסר קציצה דהא גם בשיור כיון שבעת הנתינה נתברר קציצתו ובעת הכתיבה חשוב נכתב על כולו יש לפוסלו מדרשא דוכתב ונתן וכמו שכתבתי

ח) והנה לפי מה שבארנו ענין הפסול ממחוסר קציצה בתלוש, אין מקום לחלק בין היכא שבעת מעשה הכתיבה היה דעתו לקצוץ או לא בין כך ובין כך אינו כפי מה שנתן לה אח"כ בלתי מעשה, אמנם הר"ן הביא בשם רבינו האי גאון לחלק בין היכא שהיה דעתו בעת הכתיבה לקצוץ ממנו או לא, ולפי מה שדקדקנו בע"ה בענין דרשת הקרא דוכתב ונתן, לכאורה אין כאן מקום לחלק בזה. והנראה לענ"ד לומר בשיטת הגאון ז"ל שהוא סובר דבאמת עיקר הדרש דוכתב ונתן בפסול דאורייתא הוא דוקא בגט שנכתב במחובר לקרקע שא"א להנתן בלעדי התלישה, ולכך הוה סבר, הגמ' לפי הס"ד דקרן של פרה אפשר למקציה ולותביה לה מפני שאפשר להנתן הגט גם בלא קציצה, רק הגמ' קמשני אמר קרא כו' היינו דאסמכינן אקרא דוכתב ונתן שהוא הלימוד של פסול מחובר גמור שא"א להנתן בלא קציצה, שה"ה שכל שנעשה בו מעשה קציצה אחר הכתיבה פסול דרבנן הוא ומשום לתא דמחובר גזרו בו, וע"כ סובר הגאון שלא גזרו רק דומיא דמחובר שהוא דבר שבעת הכתיבה דעתו לקצוץ, וכן בדבר ששיורו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפ"ע כמו קרן של פרה שכתב הר"ן שפסול גם שהיה בדעתו בעת הכתיבה שלא לקצוץ ואפ"ה פסול כשקיצצו לבסוף קודם הנתינה משום כיון ששיורו חשוב וניכר דומה יותר לקציצה מן המחובר ולהכי גזרינן ביה, זהו הנראה לענ"ד בשיטת הגאון ז"ל, ואם שהב"ש כתב (בסי' קכ"ד ס"ק י') שלמאן דסבר מחוסר תלישה בתלוש פסול, הוא מה"ת והביא ראיה מדגזרינן שמא יקטום אליבא דרבא, לענ"ד אין זה הכרח שי"ל שפסול שקרוב לשל תורה בגט, חשוב לחז"ל כעין של תורה וגזרינן ביה, ובאמת ראיתי לשון הר"ן ז"ל שהביא שיטת האחרים הסוברים שלא אמרינן מחוסר קציצה רק במחובר לקרקע או בבע"ח משום דעוקר דבר מגידולו, ומסיים שם החילוק בין תלוש למחובר משום דתלוש אפשר להנתן גם בלא קציצה אבל במחובר א"א להנתן אלא בקציצה ובע"ח דמי למחובר עכ"ל, הרי מוכרח לומר לפי דבריו שזה הפסול גם בבע"ח וכדומה שאפשר בהו להיות נתינה הוא רק דרבנן שהרי בפסול מחובר גופא שהוא באמת עוקר דבר מגידולו כתב הר"ן בטעם הפסול משום שא"א ליתנו אלא בקציצה, משמע מדבריו שאם היה באפשר להנתן גם בלא קציצה לא היה נפסל, ובבע"ח כתב משום דדמי למחובר ושם אין הטעם משום שא"א להנתן, וע"כ צריך לומר משום שדמי למחובר פסלוהו מדרבנן, ורק משום דדמי למחובר החמירו בפסולו כמו בשל תורה ובפרט בא"א החמורה וע"כ גזרינן גם בו שמא יקטום. וראיתי בספר גט פשוט (סי' קכ"ד ס"ק י"ב) שכתב על מש"כ המחבר "אבל לא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ויתן לה" וכתב ע"ז הג"פ ואם עשה כן אינו גט מה"ת משום דכתיב וכתב ונתן כו' ומשמע מדבריו שזה ברור לדעתו שבכה"ג הוה גט בטל מה"ת לכו"ע, ונפלאתי איך לא דקדק בלשון דברי הר"ן הנ"ל אשר מוכח כוונת דבריו שלדעת הסוברים שדוקא בפסול מחובר ובע"ח פסלינן מחוסר קציצה, מ"מ בבע"ח לדבריהם הוא רק מדרבנן וכמו שנתבאר

ט) ועתה נשוב לענין מה שכתבתי להסתפק במה דאמרינן בנשתייר בגט דבר של הבעל שאם יקצץ יהיה פסול משום מחוסר קציצה, שהדין הוא שפסול גם שלא נקצץ אם זה יהיה גם בנשתייר של אחר או לא, והנה יש לחקור