באר משה (דנשבסקי) ב ריג

הוא בנתחבר אחר החתימה, מ"מ לדינא יש לומר כיון דר"א בתר הכי בעיא אליבא דרבנן דמתניתין בנתחבר אחר הכתיבה בשעת חתימה משמע שנתחבר אחר החתימה לא קפדינן, וכן מפרש הק"ע שבאת"ל קבעי אם נאמר דאחר החתימה לא קפדינן אם נתחבר, וכיון שכן ראוי לפסוק בזה כר"א דלא שבקינן פשיטותא דר"א בבעיא בתרייתא מספיקא דבעיא קמייתא

ו) ואחרי אשר חזקנו דברי הרשב"א בזה שחיבור לאחר החתימה קודם הנתינה אין מוריד פסול להגט, וא"כ חזינן שהקציצה הנעשה קודם הנתינה אין פוסל להגט כל שהכתיבה והחתימה היה בהכשר, וא"כ צ"ע טובא למה פסלינן מחוסר קציצה בתלוש שנחתך אחר החתימה קודם הנתינה הא הכתיבה והחתימה היו שם בהכשר. והנראה לענ"ד לומר בזה דהנה הגמ' פריך אהא דקרן של פרה לקציה ולותביה לה ומשני אמר קרא וכתב ונתן מי שאין מחוסר אלא נתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה, ולכאורה צ"ע מאי פריך הגמ' לקציה ולותביה לה הא מתניתין היא בסמוך שמחובר הנקצץ אחר הכתיבה קודם הנתינה פסול ואם הגמ' שואל הטעם אמתניתין גופא דפסלינן במחובר הנקצץ אחר הכתיבה קודם הנתינה הו"ל להגמ' לאקבועי ילפותא דקרא אמתניתין, והכא לא הוה להגמ' לאקשויי לקציה ולותביה לה, אלא דנלע"ד דהגמ' בס"ד קסבר דפסול דמחובר מפני שמחוסר מעשה בעת הכתיבה שא"א להיות נתינת הגט בשום אופן עד שיוקצץ דבעינן שינתן לידה או לרשותה שהוא כידה, וזה א"א בגט שהוא במחובר ואין להשיב ע"ז דהא אפשר גם במחובר לקרקע ממש שינתן לה הגט בלא קציצה ע"י שיקנה לה כל הקרקע והגט המחובר לקרקע תקנה מתורת חצר שמונח על הקרקע וכמו דאמרינן בגמ' (כ"א א') כתב גט ונתנו בחצר וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו, יש לומר דבעינן חצירה דומיא דידה שהגט יהיה מונח בחצרה ולא שהגט והחצר יהיה דבר אחד, ובזה נראה לע"ד לבאר ד' הריטב"א שהביא בשם רבו שתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש כמו דאמרינן בגמ' לענין הכשר זרעים וע"ז, והנה זה ודאי דראיתו הוה לפי שיטה דיליה שדין מחוסר קציצה הוא רק במחובר ובע"ח דאל"כ להנך דסברי שגם בתלוש יש דין דמחוסר קציצה איך שייך לדמות לזרעים וע"ז ששם בעינן מחובר ממש, אך גם לשיטתו צ"ע היאך שייך לדמות לזרעים וע"ז, הא כאן כיון שאי אפשר לקיים הנתינה רק ע"י מעשה קציצה מן זה שחברו, אך לפמש"כ אתי שפיר לפי שכיון שתלוש ולבסוף חברו אין נקרא מחובר א"כ אפשר לקיים הנתינה בלא מעשה קציצה היינו שיתן לה בקנין כל הקרקע שמחובר שם הגט ותתגרש מטעם חצר ודו"ק

והנה הגיע דברי אלו לפני ידידי הגאון הג' מו"ה ר' מאיר שמחה הכהן ני"ו בימי עלומיו בהיותו בביאליסטאק והקשה ע"ז מהא דאיתא בגמ' (ב"ב פ"ז) משום דתלוש כ"ש קנה אמר רב ששת הכא במ"ע דאמר ליה לך יפה לי קרקע כל שהוא וקני מה שעליה, והתוס' שם ד"ה לך כתבו שם הפירוש החזק בקרקע ע"י יפוי דהוי כעין נעל כו' ותהא שאולה לך להיות כחצרך לקנות מה שעליה, הרי מבואר שגם שהנקנה הוא דבר אחד עם החצר מ"מ קונה בתורת חצר ואנכי השבתי ע"ז אם כי לשיטת התוס' יש ראיה מזה, אמנם הרשב"ם שם פי' שמתורת קרקע קונה גם המחובר לקרקע, והרמב"ן בחידושיו שם הביא בשם הרי"ף והריב"ן מגש תלמידו שפירשו להגמ' זו מטעם קנין אגב קרקע, ומדתפשו לטעם אחר ולא פירשו מטעם חצר, המחוור הוא דס"ל שלא מצינו לקנין חצר שיועיל רק בדבר שמונח בחצר ולא שהנקנה יהיה חלק מדבר הזה שנחשוב לחצרו, ומה שהרי"ף ותלמידו הריב"ן מגש ניידי משיטת הרשב"ם, משום שמפרשים הגמ' דמיירי בעומד ליתלש דלא הוה כקרקע, וזה טעמן של התוס' שלא פירשו כשיטת פי' רשב"ם, ומה שניידי התוס' מלפרש מטעם אגב משום דהתוס' סברי כשיטת הסוברים שגם בציבורים בעינן אגב וכיון שלא הוזכר בגמ' לשון אגב, רק אמר סתם וקני מה שעליה, ע"כ סברי שא"א לפרש מטעם אגב, אמנם הרי"ף והריב"ן מגש והרמב"ן יהיו סוברים כשיטת הרמב"ם המובא (בחו"מ סי' ר"ב) דבציבורים לא בעינן אגב, וגם לדעתם של התוס' ג"כ יש לישב שלא יהיה נגד הסברא שכ' שהיכא שהוא דבר אחד עם החצר א"א לדון בזה דין קנין חצר, משום שלשיטתם מיירי באין הפשתן צריך לקרקע ועומד ליתלש לכן נאמר שכתלוש דמי וחשיב כדבר מופרד המונח בחצר ושייך ע"ז קנין חצר, משא"כ במקום שהוא צריך לקרקע וחשוב המחובר דבר אחד עם הקרקע אין שייך בזה דין חצר וכנ"ל. ובזה שכ' יש לישב מהא דאיתא בגיטין (כ"ב ע"א) גבי עציץ של אחד וזרעים של אחר מכר בעל זרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים, ולמה לא יקנה מטעם חצר שהזרעים מונחים תוך העציץ, ולמש"כ אתי שפיר כיון שהזרעים מחוברים עם עפר העציץ א"א לדון ע"ז דין חצר לפי שהוא דבר אחד עם החצר המונח שם הזרעים

עוד נראה לענ"ד לומר שגם אם נאמר לפי סתימת ד' התוס' שבב"ב פ"ז הנ"ל שגם המחובר לקרקע נקנה מטעם חצר, ונאמר שהתוס' סתמו בכל גווני יוכל לקנות מטעם חצר גם בצריכי לארעא מכל מקום יכול לקנות מתורת חצר, מ"מ יש לומר שלענין גט שאני, דניחזי אנן שגט חלוק מקניין שלענין קנין גם. אם היה מונח בחצר הקונה מקודם יכול המוכר להקנות לו בתורת חצר, ואלו בגט אין מועיל אם היה מקודם מונח בחצרה, ואח"כ יאמר הבעל שמקנה לה במה שמונח בחצרה שתתגרש בו, והטעם דבגט בעינן נתינה, ולכן בזה יש לחלק ג"כ שלענין קנין יכול שפיר להקנות בתורת חצר גם שהנקנה מחובר עם החצר (וסוגיא דגיטין בעציץ וזרעים לפי שיטה זו שכ' בדעת התוס' נצרך לישב באופן אחר ויש לי בזה דברים ואין כאן מקומן) כנראה מד' התוס' ב"ב הנ"ל, אבל לענין גיטין שבעינן נתינה ולכן אין מועיל כשהגט הוא דבר אחד עם החצר ובעינן שיהיה מופרד מהחצר דוקא וכמש"כ, ולכן כיון שבעודו מחובר א"א להיות בו נתינה ולכן פסול משום שמחוסר מעשה הכרחי בין כתיבה לנתינה, אבל בקרן של פרה כיון שאפשר שינתן הגט כפי מה שנכתב בלא שום מעשה היינו שיתן לה כל הפרה לית לן למפסל גם כשיקצץ, ולכן פריך הגמ' לקציה ולותביה לה, וע"ז חדית לן הגמ' בתירוצא מדרשא דוכתב ונתן מי שאין מחוסר אלא כתיבה ונתינה, והכוונה הוא שכפי מה שניתן לה הגט בסוף בעינן שיהיה כן בעת הכתיבה שלא יצטרך למעשה אחר הכתיבה על נתינת הגט כפי מה שניתן בסופו וכעין זה דקדק הרשב"א ז"ל בחידושיו במה שהובא לעיל בדברינו, שכתב בנתחבר אחר החתימה ונקצץ. כשר משום שבעת הכתיבה והחתימה לא היה מחוסר מעשה, הגם שבאמת כפי מה שנתהוה אח"כ היה מחוסר מעשה,) והקשה בעצמו מהא דפסיל רבא על עלה של עציץ נקוב גזירה שמא יקטום, ומאי איכפת לן אי קטים לה בסוף הא בעת הכתיבה לא היה דעתו לקצוץ רק לתן בשלימותו ולא היה מחוסר מעשה בעת הכתיבה, ותירץ ע"ז דהתם לפי מה שנתהוה אח"כ בעת הנתינה כשקצץ נתגלה שבעת הכתיבה היה מחוסר מעשה זו עיי"ש עכת"ד, ונמצא שדבריו ממש כמש"כ דאהא דונתן בעינן שבעת שכתב לא יהיה מחוסר מעשה רק הכתיבה והנתינה, אבל כל שכמו שנתן בסוף מחוסר לזה מעשה בעת הכתיבה בלעדי הכתיבה מיקרי מחוסר קציצה ופסול

ז) ובזה נראה לענ"ד לבאר יסוד המחלוקת של הראשונים ז"ל בענין מחוסר קציצה בתלוש שדעת רש"י ורשב"ם וסייעתם שדוקא בעוקר דבר מגידולו, ודעת ר"ת