באר משה (דנשבסקי) ב ריב

לנתינה, ואם בתר מחשבה שנחשב כאלו היה נחתך המותר מה שלא ניתן לה ואנו דנין בכשרותו כאלו היה חתוך, נדון בו כאלו הי' חתוך קודם התחלת הכתיבה, ומנ"ל להראשונים לחדש חומרא זו שאנו דנין בו כאלו הוא חתוך אחר הכתיבה וקודם הנתינה אחצי שלא נמצא זה בגמ' בפירוש. ובכדי לבאר דעת הראשונים ז"ל שדקדקו בדין מחוסר קציצה גם שלא נחתך, נלע"ד לומר שבאמת ענין מחוסר קציצה בדבר התלוש שהיה באפשרות לתן הגט גם בלא הקציצה, לכאורה אין זה מבורר שיתמעט מקרא דוכתב ונתן שאין מחוסר אלא נתינה, שהרי לא היה מחוסר מעשה להנתינה כלל דאפשר להגט להנתן בלי מעשה כלל, ואי משום שבאמת נעשה כאן מעשה קציצה בין כתיבה להנתינה הרי כתב הרשב"א בחידושיו לגיטין, ודקדק ממתניתין דאמר ר' יהודה עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ולכאורה חתימתו מיותר הוא כיון שהיה כבר תלוש בשעת כתיבה, וביאר הרשב"א דאתי לאשמיענן שאם היה תלוש ונתחבר אחר הכתיבה קודם החתימה ובעת החתימה היה מחובר שפסול (וכן הוא בתוס' (דף ד' ע"א) ד"ה עד] והוכיח מזה הרשב"א שאם היה נתחבר אחר החתימה ונתלש קודם הנתינה הוא כשר, יעוש"ה ברשב"א שהאריך בזה והביא שם שבירושלמי הוא בעיא דלא איפשטא, וא"כ הא חזינן לפי דעת הרשב"א שמה שנעשה בו מעשה הקציצה קודם הנתינה אין פוסל, ולמה פסול בתלוש שנעשה בו מעשה אחר הכתיבה וקודם הנתינה

ה) וראיתי להפר"ח (בהל' גיטין סי' קכ"ד סעיף ד') שהביא לדברי הרשב"א הנ"ל והביא סוף דברי הרשב"א וזה לשונו, וכתב בסוף דבריו ומיהו בירושלמי [בירושלמי דילן הגי' מהופכת שמקודם נאמר שם בבא בתרייתא שהוא אליבא דר"י ובבעיא דבעי אליבא דרבנן שס בתר הכי, איתא בירושלמי דילן כתבו בתלוש חברו ותלשו, וחתמו אמנם המפרשים הגיהו חברו חתמו ותלשו וכו' וכן הוא מוכרח דהא ארבנן דמתניתין קאי] איבעי להו כתבו בתלוש חברו חתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרו ביה רבנן, כתבו וחתמו בתלוש מה אמר בה ר"י ולא איפשטא, ומדלא איבעיא לגמ' דילן משמע דבמתניתין שמיע לה כמו שפירשתי עכ"ל הרשב"א. וכתב ע"ז הפר"ח ובאמת שאינן אלא דברי תימה דמה בכך שלא איבעיא לגמ' דילן, והלא כמה בעיות איכא בירושלמי שלא נמצא בגמ' דילן ואפ"ה כולם הלכתא נינהו כיון שלא איתפרש בש"ס דילן היפך הירושלמי, וכמה נחשב זר בעיני שעל דיקדוק א' שיש במשנה, שנדחה הירושלמי והלא בני מערבא ידוע להו פירושא דמתניתין טפי מינן עכ"ל הפר"ח שתמה על הרשב"א:

ולענ"ד צדקו דברי הרשב"א דמה דהרשב"א דייק ממתניתין והירו' לא דייק י"ל דהירו' שסובר שגם אם נתחבר אחר חתימה פסול, וא"כ פסול החתימה במחובר שנזכר בדברי ר"י אינה רבותא דהא אפי' אחר החתימה ג"כ פסול ולא מצרכינן יחש החתימה לזה, ועיקר הרבותא השמיענו ר"י שגם הכתיבה מצריך לעיכובא שתהיה בתלוש וכוונת הלשון עד שתהא כתיבתו וחתימתו הוא לאפוקי מדעת רבנן דאמרי דסגי בחתימתו לחוד בתלוש, אתי ר"י ומוסיף שתהיה גם כתיבתו כמו חתימתו בתלוש, אבל גמ' דילן מוכח דלא סברי הכי דאם נאמר שגם אחר החתימה אם נתחבר פסול, א"כ אין יתרון להחתימה בזה ואם נתחבר אחר הכתיבה כשהיה גם אחר החתימה קודם הנתינה ג"כ פסול ואפי' לר"א דאמר עדי מסירה כרתי וחתימה בגט אין מוכרחת, יופסל ג"כ אם הכתיבה בתלוש והחתימה אח"כ במחובר, וא"כ מנ"ל להגמ' (בריש מכילתין דף ד') לדקדק דר"י סבר דבעי כתיבה וחתימה דלא כר"מ ודלא כר"א, א"ו דגמ' דילן סברי להאי דיוקא מדקאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו מכלל דתרווייהו דוקא נינהו ומשכחת זה בלא זה ושניהם נצרכים לגט, ע"כ קפדינן אכתיבה וחתימה שיהיה בתלוש, ולבד זה לא קפדינן אנתחבר אח"כ, והמעיין בדברי הרשב"א יראה שעיקר יסוד דבריו בנה על הסוגיא שבדף ד' שכתבתי, ומש"כ הרשב"א בלשונו מדלא איבעיא לגמ' דילן, נראה לי בכוונתו שבאמת יש לפרש בירושלמי שזה גופא מיבעיא להירושלמי אם מה דאמר ר' יהודה עד שיהא כתיבתו וחתימתו, אם חתימתו דוקא הוא כגמ' דילן וא"כ יהיה מוכח מזה שאחר החתימה אין קפידא בחיבורו, וגם מוכח שתלוש ולבסוף חברו פוסל ג"כ, או שלאו דוקא הוא ורק מוסיף כתיבתו, לחתימתו דאמר ת"ק, ובזה יהא מדוקדק מה דנקט הירו' הבעיא זו דאם חברו אחר חתימה אליבא דר' יהודה הא כן הוה מצי למיבעי בעיא זו גם אליבא דרבנן, היינו אליבא דכו"ע, ולמש"כ אתי שפיר לפי שיסוד צדדי הספק מן שני הבעיות הן הבעיא קמייתא [לפי הגירסא דילן בירו'] והבעיא בתרייתא הכל תלוי בסברת דקדוק פירושו מה דאמר ר"י חתימתו, וע"כ שפיר כתב הרשב"א שמד' הגמ' לא מיבעיא להו הכי, הוא מדנקט הגמ' סתמא בפשיטות דר"י מצריך תרווייהו בדוקא כדאיתא בדף ד' משמע דממתניתין שמיע להו הכי, ומעתה דברי הרשב"א נכונים וסרה תמיהת הפר"ח מעליו

והריטב"א בחידושיו למס' גיטין (כ"א ע"ב) כתב וז"ל ולענין תלוש שחברו ובטלו איכא מ"ד דפסול ודייקי לה בדר"י דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, דאם כתיבתו בתלוש חתימתו בתלוש [כיון בזה לד' הרשב"א שהבאנו] ורבינו נר"ו אומר בזה [לפה"נ הוא הרא"ה כי סתם רבינו הנז' בריטב"א הוא הרא"ה בר פלוגתיה של הרשב"א] דמכאן ליכא ראיה כלל דההוא איצטריך דאם אמר עד שתהא כתיבה בתלוש הוה אמינא דר"י לא בעיא אלא כתיבה לשמה אבל חתימה לא בעי כו' ועוד דאפשר שיהא כתיבתו בתלוש וחתימתו במחובר, כגון שכתב גט על עץ לח ונטעה ואחר ג' ימים שהוקלט הנטיעה דהוי מחובר גמור חתמו העדים ומשו"ה נקט עד שתהא כתובתו וחתימתו בתלוש הלכך אפשר שתלוש ולבסוף חברו ובטלו לא חשיב כמחובר כו' עכ"ל הריטב"א, ונראה מדברי רבו של הריטב"א המובא בדבריו הגם שחולק על הרשב"א בדינא של תלוש ולבסוף חברו, מ"מ בדינא של נתחבר לאחר החתימה נראה דסבר כוותיה, והוכחה לזה הן מדבריו באופן הראשון דלא משכחת שחתימה יהיה במחובר והכתיבה הקודמת תהיה בתלוש, ורק משמיענו האמת דמצרכינן לחתימה במחובר ללמוד למקום אחר על לשמה, ואם נאמר שכל שאחר הכתיבה נפסל במחובר גם בנתחבר אחר החתימה נפסל ג"כ א"כ אין ראיה מזה לענין לשמה בחתימה דילמא חתימה לא בעי, ופסול מחובר בחתימה מפני שאחר הכתיבה הוא נתחבר, וממסקנת דבריו שכתב דאשכוחי משכחת לה באמת ודאי מוכח שפסול חתימה במחובר הוא רק מצד החתימה גופא שהיא במחובר ולא מצד שנתחבר אחר הכתיבה קודם הנתינה, ורק מטעם דבעי ר"י חתימה לעיקר בגט וזה פשוט בכוונת דבריו של הריטב"א שהביא בשם רבו. אלא שלפ"ז צ"ע לי סוף דברי הריטב"א שם, זה לשונו, ותדע לך דמדר"י ליכא ראיה דהא בירוש' בעי לה כתבו בתלוש ולבסוף חברו ונתנו לה אמאי לא פשטוה מדר"י, ומיהו בגמ' דילן דלא איבעיא להו אפשר דפשיטא להו דתלוש הוה כיון דלענין הכשר זרעים וע"ז אמרינן בעלמא דתלוש הוה וזה נכון מרבינו נר"ו, עכ"ל ולמש"כ צ"ע מאי מייתי מהירו' ראיה הא לפי מה שבארנו דבריהם מוכח שנתחבר לאחר החתימה קודם הנתינה אין חשש לזה, ואלו להירו' מיבעיא גם בזה אליבא דר"י ולא פשיט לה מדר"י, ואולם צריך לומר ששיטתו בירו' הוא כגיר' הפני משה שהגי' גם בבעיא דאליבא דר"י שהחיבור היה קודם החתימה, וכל הבעיא דירושלמי הוא לענין תלוש ולבסוף חברו, אבל זה גם להירוש' חיבור שאחר הכתיבה והחתימה קידם הנתינה אין פוסל, וגם לפי הגי' שבירו' לפנינו דהבעיא