באר משה (דנשבסקי) ב רי

דהוה שינוי שאין חוזר שאף אם ימחקנו נייר מחוק מיקרי, וכתב ע"ז בספר תורת גיטין להגאון מליסא ז"ל (שם ס"ק ב') בביאורים, שאם נשאר חלק קלף גדול, שלא נכתב עליו שלא נתבטל להגט ולא קנה ליה הגזלן, פסול למאן דפוסל מחוסר קציצה בתלוש (בסי' קכ"ד), דאף שהיה מעיקרא קלף גדול וכשיקנה מקצת הקלף נשאר המותר קלף קטן, לא הוה שינוי כמבואר בחו"מ (סי' ש"ס סעי' ו') עכ"ד, ובאמת דין מחודש הוא, דהא בשו"ע סתים לה להאי דינא דגזל נייר וכתב עליו גט דמגורשת, דמשמע שבכל גוונא היא מגורשת גם אם נשאר גליון, ויען שלפי ע"ד יש לדון בעיקר יסוד דינו של התו"ג שאין זה מוכרח, ע"כ הנני לבאר הדברים בס"ד

א) עיקר יסוד הדין שנקרא מחוסר קציצה למאן דפוסל מחוסר קציצה בתלוש גם שלא נקצץ קודם הנתינה רק שנשתייר בגט שלא ניתן לה, הוא מדברי התוס' והראשונים (בגיטין כ"א ב') שהביאו ראיה דמועט שנחתך אין פוסל משום מחוסר קציצה, מהא דבעי הגמ' (כ' ע"ב) בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו, ותיפוק ליה דהא הוה מחוסר קציצה, אלא ודאי שדבר מועט אין פוסל משום מחוסר קציצה, עכ"ד, א"כ הרי מבואר דעתם שאם היה דבר מועט ג"כ פוסל בנחתך משום מחוסר קציצה היה פוסל גם בנשתייר שלא ניתן להאשה מחמת מחוסר קציצה, ובאמת מה דפשיטא להו דזה חשוב כנחתך קודם הנתינה שיש לדון בזה משום מחוסר קציצה, נראה שדקדקו זה מהא דפריך שם הגמ' ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים, הרי ששיור הנייר גם שלא נחתך עדיין כחתוך דמי ומחמת זה נחשב כשנים ושלשה ספרים, ע"כ סברי התוס' דה"ה נמי שיחשב מחוסר קציצה, וכן יראה מדקדוק לשון הרא"ש ז"ל שם סי' כ"ב) בסופו שהביא ראיה הנזכרת מבעיא דבין שיטה לשיטה ומביא שם וז"ל ופריך הגמ' עלה ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא כו' כלומר לאחר שיחתוך הבעל את הנייר שלו יהא כשנים ושלשה ספרים אלמא לא מפסל משום מחוסר קציצה עכ"ל, הרי הציב הרא"ש יסוד הראיה על מה דפריך הגמ' ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא כו' והוא כמש"כ שכאן מוכחא מלתא דדיינינן את מה שנשתייר שלא נחתך כחתוך, ואי"ה להלן נבאר מה שיש לדון לחלק ענין הא דנשתייר אם יש לדונו משום מחוסר קציצה, מענין הא דדיינינן משום שנים ושלשה ספרים. אמנם לבד זה יש עוד מקום להוכיח כדבריהם שגם כשלא נחתך יש לפסול מטעם מחוסר קציצה, מהא דאיתא במתניתין דכותב ע"ג קרן של פרה ונותן לה את הפרה, ומשמע שאם לא יתן לה כל הפרה במתנה גמורה רק למקום הגט הוא הקרן לבד, והמותר יתן ברשותה בתורת פקדון אינו גט, ואין לומר שהפסול הוא משום שמחובר בדבר של הבעל וזהו פסולו בעצמותו, הא זה הוה בעיא דלא איפשטא בגמ' לעיל בין שיטה לשיטה מהו, ועוד דזה משמע דהבעיא הוא דוקא בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה באופן זה, אבל אם היה שיור חתיכת נייר אחר בגליון הגט לא הוה מספקא להגמ' דאל"כ הוה להגמ' למיבעיא בסתמא היכא שנשתייר בגט מהו, וא"כ ע"כ מטעם מחוסר קציצה פסול אם לא יתן לה כל הפרה, אע"ג שלא נחתך כחתוך דיינינן לה והוה מחוסר קציצה

ב) ומ"מ נראה לענ"ד שאין זו ראיה מוכרחת מתרי טעמי, חדא יש לומר כיון שקרן הפרה או יד העבד נקראים על שם הפרה או העבד ובטלים לגבייהו, לכן לא מיקרי כריתות דעדיין עיקר הגט על שם הבעל מיקרי, הגם שהיא קונה את הקרן או את היד, וזהו כמו שמצינו (בב"מ ז' א') גבי גט בידה ומשיחה בידו שגם שהיא קונה להגט דכמאן דפסיק דמי, ואפ"ה אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אין מגורשת משום שאין זה כריתות, וה"נ יש לומר ביד של עבד או בקרן של פרה משום דבטל הוא הגט לדבר של הבעל, ואין זה כריתות. ועוד יש לומר דהא אנן קיי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח מעכב על הלוקח שלא יקנה מתורת חצר מה שמונח בתוך כלי המוכר וכמבואר בגמ' (ב"ב פ"ו ע"א ובחו"מ סי' ר' סעי' ו') וא"כ איך תוכל האשה לקנות הגט ע"י שתכניס אצלה ברשותה העבד או הפרה, הא הגט שהוא יד העבד או קרן הפרה מונח על כלי הבעל הנותן, ואף לדעת הסוברים שהא דקיי"ל שכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה הלוקח הוא מספיקא דבעיא דלא איפשטא, וא"כ יש לדקדק אם נאמר שטעם משנתינו במה דבעינן שינתן לה הפרה והעבד מטעם זה הוא דניפשיט מכאן האיבעיא, אך הא כתבו התוס' בב"ב שם ד"ה ובכליו, שגם למ"ד כליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח הוא דוקא כלי דבטל לגבי הרשות אבל בהמה לא, וא"כ מלתא דפשיטא הוא שכל שאין נותן לה העבד או הפרה בשלימות לא מיחשב נתינה לגבי הגט, הגם שמ"מ הא אפשר שתקנה הגט שהוא היד של עבד או הקרן של פרה ע"י משיכת העבד והפרה או ע"י הגבהתם, אך הא גופא לאו מלתא ברירא הוא אם מתגרשת בקנינים אחרים שאינם מגדר יד או חצר שהוא כיד, וכיון דבהמה או עבד קובעים שמם לעצמם לא מיקרי הגט נתון בידה: **(הגה"ה ועיין בתורת גיטין (סי' קל"ט סעיף ט"ו) שצידד לומד שקנין משיכה או הגבהה מועיל בגט באופן שלא יהיה טלי גיטך מע"ג קרקע, אך לענ"ד דבריו הק' אין מובנים, ויסוד דבריו שקנין משיכה והגבהה אינם דומים לקנינים אחרים וכקנין יד דמי וראיתו מהא דאיתא (בב"מ ע"ח ב') מיד עמתך דבר הנקנה מיד ליד והוא משיכה, ולענ"ד אין זה מוכרח דהא לא כתיב בקרא ביד הקונה רק מיד המוכר וא"כ היכא מבורר שמשיכה כיד נחשב, ועוד הא בקרא נאמר מיד ובאמת משיכה מועיל גם מר"ה לסימטא, וכשמונח בר"ה, אז לא היה מונח ביד המוכר כלל ואפ"ה קרי ליה רחמנא מיד, אלא צריך לומר כן דהכי דייק ריש לקיש מדכתיב או קנה מיד עמתך והאי מיד ידו ממש הוא ולא רשותו כדאיתא (ב"מ נ"ו ע"ב) דמזה דייק שם הגמ' דמיירי במטלטלין הנטל מיד מיד היינו שיהיה אפשר להנטל בידו ממש, ומדקאמר או קנה מיד מוכח לריש לקיש שהקנין נגמר בעת שיוצא מיד המוכר ליד הלוקח וא"כ אי אפשר לומר שמעות קונות א"כ לא היה הקנין בעת שיוצא מיד המוכר, כ"א קודם בעת שעדיין הדבר ביד המוכר, ומדכתיב או קנה מיד מוכח שהקנין הוא על ידי שיוציא מיד המוכר, וממילא ידעינן במשיכה דע"י משיכה יוצא מיד המוכר ליד הלוקח או לידו ממש, וה"ה לרשותו שזה ידעינן ממקום אחר שהוא הדין הנכנס לרשותו או לחצרו או ע"י משיכה לסימטא שזה חשוב ג"כ קנין כיד וחצר, ומ"מ בידה לא מיקרי זה דהא אי לאו הריבוי הוה אמינא לענין גט שבעינן ידה ממש, ומריבויא דונתן ילפינן חצר והדומה לחצר כמו גגו וכו' אבל קנין אחר הגם שקבלו חז"ל שזהו הוא קנין כמו יד וחצר, היינו משיכה והגבהה, מ"מ לענין נתינת גט אין זה ראיה שמועיל, הגם שלענין גניבה דמרבינן שם ג"כ גגו כו' מ"מ משיכה והגבהה קונה ג"כ, משום דהתם מרבינן מאם המצא תמצא ולכן גם משיכה והגבהה מועילים ג"כ שחשובים נמצאים בידה משא"כ כאן דמרבינן מונתן לא נוכל לרבות רק חצרו ולא ע"י המשיכה והגבהה לפי שאינן נגמרים ע"י נתינתו, הגם שאין שם משום טלי גיטך מע"ג קרקע משום שהוא עשה ההתחלה מ"מ אין זה נתרבה מקרא דונתן. עוד הביא ראיה מדברי רשב"ם (ב"ב פ"ה ב') בד"ה שקלתה תלויה בה וז"ל "דדמי להגבהה שקונה בכל מקום" ע"ש והקשה בעצמו לפ"ז דהא בקשורה אע"פ שאין תלויה א"א לפרש מטעם הגבהה כיון שנגררת ע"ג קרקע ולענד"נ דכונת רשב"ם לאו מטעם שהגבהה מועלת לגט, דבאמת הגט נעשה וחל הגירושין מטעם שמונת בכלי שלה שהוא כחצרה שאתי מידה, אלא לפי מה שס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני מפני שאין להכלי חשיבות לחלוק רשות לעצמו בתוך רשות המוכר ובשל הוא לגבי רשות המוכר, ולזה לחד לישנא מהני מה דקלתה קשורה בה אע"פ שאינה תלויה בה משום כיון שקשורה בה וכי היכי שהיא אין בטלה לגבי רשות בעלה שהוא שם כן אין בטל מה שקשורה בה לגבי רשות שהוא שם, ולמ"ד דסבר דבעינן דוקא שיהיה תלויה נ"כ לזה הוצרך הרשב"ם להוסיף הטעם משום כיון שהוא מוגבה מכחה והגבהה דבר חשוב הוא שקונה בכל מקום וע"כ ממילא אין בטל הכלי לגבי הרשות ששם הוא, וע"כ מועיל זה לענין הגירושין מה שהגט)**