באר משה (דנשבסקי) ב רט

שנאמר בו פסול אם נשאת לא תצא, מ"מ בלא אמירת בפ"נ כשאין מקוים בחותמיו גם אם נשאת תצא, כדמוכח בגמ' (דף ה' א') דאמרינן משום דניסת סגי בקיום חותמיו שלא תצא, הא אם לא נתקיים בחותמיו גם בניסת תצא, וכן מבואר (בתוס' ה' ב'), מה יעשה יחזור ויתננו כו' ויאמר בפ"נ ובפ"נ, ופי' התוס' מה יעשה לרבנן שלא תצא, והוא משום דפסול זה שלא אמר בפ"נ חמור, מפני שיוכל לצאת מזה פסול גמור כשהבעל יערער. ואחרי שבארנו שטעם פסול הנתינה של הגט בלא אמירת בפ"נ בעת הנתינה, שדמי זה כמו בלא עדי מסירה, וכיון שעדי חתימה אין מבוררין כשלא נתקיים הגט בחותמיו לכן כל זמן שלא אמר בפ"נ ובפ"נ כתקנת חז"ל אין מועיל הגט הזה, אבל כשבעת נתינת הגט היה אז מבורר ואז היו עדי מסירה מועיל שפיר הגט הזה, גם כשחלות הגט יהיה מאוחר אח"כ, ולכן שפיר מקשה הגמ' סוף סוף כי מטיא התם איגרשה לה, לפי שכיון שהנתינה של הגט שבזה היא מתגרשת אח"כ בחו"ל לאחר זמן, היה אז במקום ועת שהיה ידוע ומקוים בא"י שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, וגם שהיה אז בא לידה מיד הבעל שכל שהבעל נותן הגט בעצמו אז, זה הוה בירור גמור שאין צריך לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם, וא"כ שפיר היו עדי מסירה בעת נתינת הגט, והיא מתגרשת אח"כ על ידי הנתינה כשרה בעדי מסירה, ולכן אין כאן מקום לתקנת אמירת בפני נכתב ובפ"נ ואין צריך לדבר הזה. ומעתה כיון שבארנו בע"ה שיטת המקילין שגט בחו"ל ג"כ בעצמות הדין אין צריך קיום כל זמן שלא ערער הבעל, אחרי שכבר נתגרשה בלי ריעותא בעת הגירושין, ולכן אשה המביאה גט ואמרה שכבר נתגרשה בו כדין במעמד הבעל ובעדי מסירה, אין צריכה קיום להגט ומותרת להנשא כל זמן שאין הבעל מערער, דאין כאן לתא של עובר על תקנת חז"ל, וכדעת הראשונים המקילים בזה הרמב"ם והרמ"ה ורש"י וסיעתם

ומעתה אומר שזהו ג"כ ההיתר של התשב"ץ בשליח שהביא גט מקוים בקיום ב"ד, גם שאין אנו מכירין חתימת ידי הב"ד החתומים על הקיום, שאין השליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם במקום דחק ועיגון, והוא שסומך על דעת המקילין שבגט אשה אין כאן דין להצריך קיום כל זמן שאין הבעל מערער, ומחזיקין אותו בכשרותו ולא במזויף, ותקנת חז"ל היה להצריך בפני נכתב ובפני נחתם רק במקום שהגט אין עליו קיום ב"ד, ואנו צריכים לדון על חתימת העדים לבד, בזה תיקנו חז"ל, אבל במקום שהוא מקוים בב"ד, נהי שאם הבעל היה בא ומערער היינו מצריכים לקיים את הקיום ב"ד, אבל קודם שערער הבעל לא מצרכינן על זה להשליח להצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ, כי על זה לא תקינו רבנן, שלא מצינו לתקנתם רק על חתימות העדים ולא על חתימות הדיינים וממילא מוקמינן לה אדינא, ויהיה לזה דין מביא גט בא"י שמותרת להנשא כל זמן שאין הבעל מערער

איברא שיש לדקדק ע"ז מהתוספתא דפ"א דגיטין, דאיתא שם המביא גט ולא נכתב לפניו הרי זה מחזירו למקומו ועושה לו ב"ד ומקיימו בחותמיו, ומביאו ואומר שליח ב"ד אני, הרי שגם בגט מקוים צריך שיאמר שליח ב"ד אני, וקושיא זו הביא בפתחי תשובה (אה"ע סי' קמ"ב) בסוף הסימן בשם הרב הגאון ר' ברוך מרדכי זצ"ל, ונראה לענ"ד לומר שזהו כוונת התוספתא שלכך מהני מה שנתקיים הגט הגם שאין אנו מכירין את חתימות הדיינים, מפני שאומר שאינו שליח בגט מהבעל לבד שתקינו בו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ, רק שליח ב"ד פירוש במעשה ב"ד, ובזה לא תקינו רבנן שיהיה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ. עוד יש לישב התוספתא והירו' שמביא לתוספתא זו, שלכך תני ואומר שליח ב"ד אני כדי שאפי' אם יבוא הבעל ויערער לא משגחינן ביה, דאלו מטעם שבקיום אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ היה בזה הדין כמביא גט בא"י שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, ואם הבעל מערער אז צריך קיום ב"ד, ובאומר שליח ב"ד אני ואומר זה בפני ב"ד בעת מסירת הגט מהני זה כאמירת בפ"נ ובפ"נ שלא יועיל אח"כ ערעור דבעל, וכמו דאמר הגמ' בגיטין בהמביא גט בא"י (דף ו' ע"ב) אי עבדת אהנית. ונראה לענ"ד להביא ראיה לחזק הדין שכתב הרמ"א שלמעשה ב"ד לא תקינו רבנן להצריך בפ"נ ובפ"נ, והוא ממה דאמרינן (בדף כ"ט ע"ב) דשליח שני אין צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני, והנה לכאורה נאמר בטעם הדבר שאמירתו שנשלח מב"ד דמי כאומר בפ"נ ובפ"נ, ולפ"ז אם יבוא הבעל ויערער אח"כ ויאמר שהשליח שקרן הוא ומעולם לא היה שליח ב"ד לא יועיל העירעור, משום שנאמן באמירתו שליח ב"ד אני כמו שהשליח אומר בפ"נ ובפ"נ

אך לפ"ז קשה מאי מספקא להגמ' אם שליח דשליח כי משני שליח אם הוא צריך בב"ד, ופירש"י משום כיון שהשליח שני אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ע"כ אין צריך ב"ד, מ"מ במה נאמין להשליח בהגט שקבלו משליח שני שאמר שליח ב"ד אני, שמא מזויף הוא והוא בעצמו זייפו ואם יבוא הבעל ויערער ויאמר ששקר הוא שמעולם לא קבל הגט מיד השליח שני שאומר, הלא אין לנו במה לבטל ערעור שלו, וכיון דכל ענין בפ"נ ובפ"נ מצד זה הוא לפי שאין עדים מצויים לקיים הגט, לכך הצריכו חז"ל כדי שיהא זה קיום אפילו אם יבוא הבעל ויערער. ע"כ נראה לענ"ד להוכיח מספיקא של הגמ' שמועיל אמירתו של השליח השני שאומר שליח ב"ד אני, הוא משום כל שנעשה בפני ב"ד אין כאן חשש משום ערעור משום שאפשר בקל לברר, ויש לזה דין מביא גט בא"י משום דאף שהוא במדינת הים כיון שנעשה בפני ב"ד הו"ל כמביא בא"י, ואה"נ אם יבוא הבעל ויערער על זה שמעולם לא נעשה שליח ב"ד והגט מזויף יצטרך לעשות בירור שנעשה זה מכבר בפני ב"ד, ואם יערער על עשיית השליח הראשון להשני משום שהראשון לא נעשה שליח ממנו. ע"ז יועיל אמירת השליח הראשון לפני ב"ד בפ"נ ובפ"נ, אבל השליח השני להשלישי אין צריך ב"ד כלל, מפני שעל אמירתו אין כאן תקנה, ומסיק הגמ' דהשני לשלישי ג"כ צריך לעשות ב"ד דלא סמכינן על אמירתו של השליח השני שאמר לפני השלישי שהוא שליח ב"ד כל כמה שלא אמר זה בב"ד. ובעיקר הדין אם מועיל אמירתו של השליח שאומר שליח ב"ד אני, שנחשב זה כמו אומר בפ"נ ובפ"נ, אם מועיל זה שגם שיבוא הבעל ויערער ששקר הוא מתחלתו ועד סופו, אין צריך לברר כלל, או שהשליח. השני יצטרך לברר שהוא היה שליח ב"ד והראשון ממילא נאמן לבטל ערעור הבעל ע"י אמירתו בפ"נ ובפ"נ זה צ"ע, דאפשר למסקנא אמירת שליח ב"ד אני הוא כאומר בפ"נ ממש הוא. ואחרי הדברים האלה שביארנו, שבעצם הדין אין אנו חוששין לזיוף בגט להצריך קיום כל זמן שאין הבעל מערער, וגם הוכחנו שבדבר הבא מב"ד אין חוששין לומר שאין מצוי לקיימו, נכון דינו של התשב"ץ בשליח שהביא גט מקוים שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, לפי שהגט שנתקיים בב"ד יש לו דין מביא גט בא"י, שכל זמן שאין הבעל מערער מותרת להנשא, וה"נ כאן אם יערער הבעל יצטרך קיום, אך כל כמה שלא ערער מותרת להנשא ודו"ק: סימן טז

בענין שיור בגט חוץ ממקום שהגט כתוב עליו, והשיור הוא של אחר אם הוא נחשב מחוסר קציצה

איתא באה"ע (סי' ק"כ סעי' ב') גזל נייר וכתב בו גט כשר אפילו קודם יאוש, וביאר הח"מ שם משום