באר משה (דנשבסקי) ב רח

בהסלקא דעתין דגמ' דמשני ר"ה בתר דפריך הגמ' אשה מכי מטי לירש איגרשה, לאופן השני שלדעת המחמירים הנ"ל, שכוונת הגמ' בקושיא הנ"ל הוא שאין מועיל האמירה אחר חלות הגירושין, וע"ז משני רב הונא באומר לא תתגרשי אלא בב"ד פלוני, וכוונת התירוץ לפי שלא חלו עדיין הגירושין, והאמירה יהיה בעת שיהיה חלות הגירושין, ולכן יועיל האמירה של בפ"נ ובפ"נ, ויש להבין מאי מקשה הגמ' סוף סוף כי מטי התם איגרשה, הלא בעת חלות הגירושין תאמר אז בפ"נ ובפ"נ ויחשב זה כשעת נתינה, אך לאופן השני הזה, יש לתרץ דהכי קפריך הגמ' כיון דאיגרשה ממילא כי מטי להתם, אין עליה שם שליח ולא האמינו רק לשליח, ולא להאשה שאין עליה שם שליח, רק ממילא מתגרשת ע"י הגט שהוא בידה מאת בעלה אמנם לפירוש הא' לדעת המקילים בענין קיום, כיון דכוונת הקושיא בגמ' הוא שכיון שכבר נתגרשה אז, ובעת הגירושין שהיה אז בא"י ובמעמד העדים החתומים שבא לידה מאת בעלה, לא היה נצרך אז להגדת בפ"נ ובפ"נ ונתגרשה אז בהכשר, והיא מותרת להנשא ואין צריכה קיום עוד, ולמה תצטרך לומר בפ"נ ובפ"נ, וע"ז מתרץ רב הונא באומר לא תתגרשי אלא בב"ד פלוני שהכוונה הוא שבעת חלות יהיה בחו"ל שלא במעמד בעלה צריך ע"ז לומר בפ"נ ובפ"נ או בקיום כמו המתגרשים ע"י שליח, וא"כ מאי מקשה הגמ' סוף סוף מכי מטא התם איגרשה הא כי מטיא התם הוא בחו"ל וצריך אז לומר בפ"נ ובפ"נ, ולכאורה היא הערה חזקה על שיטת המתירין בחו"ל אשה שנתגרשה כבר ואין בידה קיום ב"ד על הגט, כשאין הבעל מערער

והנראה לענ"דל ומר, ובהקדם נבאר הא דקיי"ל בנותן גט בחו"ל בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ שצריך אחד משני דברים אלו, או שיטלנו מידה ויחזור ויתננו לה ויאמר בפ"נ ובפ"נ או שיתקיים בחותמיו, והנה יש לחקור בזה כשנתקיים בחותמיו אח"כ, אם הגט כשר למפרע ע"י נתינה הראשונה שנתן השליח לידה בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ, או שצריך ג"כ שיטלנו ממנה ויחזור ויתנו כמו באומר אח"כ בפ"נ ובפ"נ. והנת מוכח זה מגמ' (דף ה' א' ודף ט' א') דמוקי מתניתין של המביא גט ממדינת הים ואין יכול לומר בפ"נ ובפ"נ, בנתן לה השליח הגט ולא הספיק לומר עד שנתחרש, דאמרינן ע"ז יתקיים בחותמיו, ואם נאמר שנתינתו הראשונה שהיתה בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ בטלה, מה מועיל מה שיתקיים בחותמיו, דהא אי אפשר לעשות נתינה חדשה שהרי נעשה חרש ואינו בר שליחות, וע"כ צריך לומר שבנתינה הראשונה מתגרשת כאשר אח"כ יהיה קיום חותמיו, ויש לעיין אי מועיל אמירת בפ"נ ובפ"נ להכשיר הנתינה המוקדמת, אחרי שהגט מתקיים אח"כ ע"י אמירת השליח בפ"נ ובפ"נ, ולכאורה יש לומר שבאמת היה ראוי להכשיר הנתינה למפרע ע"י אמירתו בפ"נ ובפ"נ כמו ע"י קיום חותמיו, אך מה שצריך ליטלו הימנה ולחזור ולתן לה, מפני שאין אמירתו של בפ"נ ובפ"נ מועיל כי אם כשתהיה האמירה בשעת נתינה של הגט, אבל באמת אם אמר אח"כ בפ"נ ובפ"נ בשעה שנתן לידה פעם שנית אז מתברר למפרע שנתגרשה בנתינה הראשונה, אך ז"א דהא א"כ היאך כתבו התוס' (בדף ה' ע"ב) דלר' מאיר אין לו תקנה לאחר שניסת משום דתצא וכל הדרכים האלו בה, הא שאני הכא שמתברר למפרע הכשרו, הן אמת שיש לומר שזה גופא תלי בפלוגתא דר"מ ורבנן, דלר"מ דאמר המשנה ממטבע שטבעו חכמים יוציא והולד ממזר, לא יועיל ג"כ קיום חותמיו להכשיר הנתינה הראשונה, אבל לרבנן כמו דמהני קיום חותמיו כן מהני אמירת בפ"נ ובפ"נ, ובשני הדברים האלו בכל אחד מהם מתברר הכשרות של הגט למפרע שהוא אמתי, ונתינה הראשונה מועלת להגט אך זה דחוק לומר כן מתרי טעמי, חדא כל כי האי מלתא הו"ל לאדכורי בגמ' שלר"מ לא מהני קיום חותמיו כ"א כאשר יחזיר ויתננו לה אחרי הקיום, ועוד דגמ' קא מוקי סתם מתניתין בלא הספיק עד שנתחרש, ותהיה הסתם משנה דלא כר' מאיר, ואליבא דרבנן ג"כ קשה, אם נאמר שבאמירת בפ"נ מתברר הכשרות להכשיר נתינה הראשונה, הדר הו"ל הנתינה השניה לא כלום הוא, וא"כ אין להואיל אמירת בפ"נ ובפ"נ של השליח אחרי שאינו בשעת נתינת הגט ויהי' תרתי דסתרי זא"ז, ע"כ נראה שקיום חותמיו למפרע שמתברר שהגט לא הוצרך להתקנה של אמירת בפ"נ ובפ"נ, אך במקום שהוצרך לאמירת בפ"נ ובפ"נ לר"מ בטלה הנתינה הראשונה עד שהולד ממזר, ותצא מזה ומזה אם ניסת קודם הנתינה החדשה שעם האמירה של בפ"נ ובפ"נ, וחכמים עשאוה כאשת איש, ולרבנן הוה נתינה לענין שלא יהיה הולד ממזר, ומ"מ לענין להיות עם בעלה השני צריך נתינה חדשה עם אמירת בפ"נ ובפ"נ, ויש להבין איזה סוג איסור הונח עליה מן הנתינה הראשונה שלא אמר בפ"נ ובפ"נ עד אמירתו בפ"נ ובפ"נ בעת הנתינה השניה

והנה ברמב"ם איתא (פ"ז מהל' גירושין הל' י"א), נתנו לה ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנשתתק הרי זה יתקיים בחותמיו ואח"כ ינתן לה, הרי שסובר שגט שנתן בחו"ל בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ גם שאח"כ נתקיים בחותמיו, מ"מ צריך נתינה חדשה עם קיום חותמיו שתהא לאחר שכבר נתקיים בחותמיו, הרי שסובר שנתינה ראשונה שהיה בלא אמירת בפ"נ כתיקון חז"ל גם כשנתקיים אח"כ אין מועילה לגמרי, וצריך נתינה אח"כ, ואלו (בהל' י"ז שם) לא הצריך נתינה אח"כ כשנתקיים בחותמיו. והנראה לענ"ד בשיטת הרמב"ם שהגט הניתן בחו"ל כשאינו מקוים בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ הוא ריעותא בהמסירה, לפי שלעדי מסירה לא נתברר אז כשרות הגט, ולר"מ הוה ריעותא גמורה ובטל הגט מהאי טעמא (הגם שר"מ סובר עדי חתימה כרתי, אך כל שלא היה אמירת בפ"נ אין כאן עדי חתימה, ואמירת בפ"נ עושה לעדי חתימה מכאן ולהבא, ור"מ סובר שבטל הנתינה משום משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין), ולרבנן נתינה הוה לענין שלא יהא הולד ממזר, אך לענין שתהיה מותרת לבעלה שנושא אותה עשאו חז"ל שאין נחשב עדי מסירה ואינו גט ולכן תצא, וע"ז מועיל אמירת בפ"נ ובפ"נ שיאמר אח"כ בעת המסירה לידה לפני עדי מסירה ובאמירת בפ"נ מחשיב לעדי מסירה, אבל כשנתקיים בחותמיו אח"כ מהני למפרע לעשות העדי חתימה עדים טובים, והרמב"ם סובר לעיל (פ"א מהל' גירושין הלכה ט"ו ט"ז) שלכתחלה גם כשיש עדי חתימה צריך עדי מסירה ג"כ, ובדיעבד אם עבר ונתנו בלא עדי מסירה כשיש בו עדי חתימה כשר, ומביא שיש שהורה מן הגאונים שהוא פסול, ע"כ פוסק כאן (בפ"ז הל' י"ח) שאחר קיום חותמיו ינתן אח"כ, והכוונה בעדי מסירה, יש לומר שלכתחלה חושש לדעת הפוסלים בלא עדי מסירה, או שגם לדעתו שסובר שכשר, מ"מ כל זמן שלא ניסת ואפשר לתקן, צריך לתנו בפני עדי מסירה גם כשעדיו חתומים בו, אמנם (בהל' י"ז) קאי אהא שאומר שם "אע"פ שנשאת" לכן מהני קיום חותמיו, ואין צריך לתנו מחדש אחרי קיום חותמיו, לפי שהקיום חותמיו עושה להעדי חתימה טובים למפרע והגט שניתן בעדי חתימה בלא עדי מסירה כשר לדעתו, והגאון שהורה בגט שניתן בעדי חתימה בלא עדי מסירה שפסול, מ"מ אם כבר נשאת לא תצא, דהא אף הכתוב בכ"י בלא עדי מסירה שהוא משלשה גיטין פסולים קיי"ל ג"כ דלא תצא כדאיתא בגמ' (פ"ה ע"ב וכן לעיל (פ"ו הל' ט"ו) ג"כ כתב הרמב"ם שאם עבר השליח ונתנו בינו לבינה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים, אך אם מת שא"א לתקן אז כשר בהעדי חתימה כשהוא מקוים בחותמיו, אך בלא קיום חותמיו ובלא אמירת בפ"נ ובפ"נ אז גם אחרי שניסת תצא, גם להרמב"ם דכללא כייל כל