באר משה (דנשבסקי) ב רז

צריכים קיום ולא נתקיים אין כאן שום עדות על אמתית הגט, ושמא הכל שקר הגט והקיום, עכ"ד הט"ז, ולענ"ד נראה לומר בביאור דינו של הרמ"א שהוא מדברי הרב"י בשם התשב"ץ, והוא שידוע מחלוקת הפוסקים המובא (סי' קמ"ב סעיף י"ג וסעיף י"ד) אם האשה מביאה גיטה ממדינת הים ואומרת שכבר נתגרשה בו, אם היא מותרת להנשא בגט זה שאין מקוים, והנה הרמב"ם ורש"י והר"ן והגמ"ר וכן הביא הטור בשם הרמ"ה, סוברים שהיא מותרת להנשא וזהו הדיעה הראשונה (שבסעיף י"ג), אך היש חולקים הוא דעת הראב"ד וכן דעת הרשב"א בחידושיו לגיטין שאינה יכולה להנשא בגט שאין מקוים, וכאשר נעיין היטב בסברות טעמי דין זה (אם כי מקור המחלוקת הוא תלוי בביאור דברי הגמ' (גיטין כ"ד א') אשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה ביה כו' כמבואר למעיין) נראה לענ"ד לומר דזה הוא, דניחזי אנן בכל השטרות הגם שמה"ת אין צריך קיום, מ"מ מדרבנן גם במקום שאין כאן מערער כגון מיתומים ומלקוחות, אפ"ה לא עבדינן עובדא בשום שטר כל זמן שאין מקוים אפילו בא"י ששכיח לקיימו, ואלו בגט אשה שבא בא"י ממקום למקום כל זמן שאין הבעל מערער מקבלין מיד השליח ומותרת להנשא לכתחילה, וכבר העירו בזה התוספות (דף ב' ע"א ד"ה ואם) וכתבו שמשום עיגונא אקילו רבנן, והנה יש לעיין אם זה היה תקנת חז"ל שבגט אשה אין כאן תקנת קיום כל זמן שאין הבעל מערער רק בחו"ל משום שמא יבוא בעל ויערער תקינו רבנן להצריך בפני נכתב ובפני נחתם, ולכן כל זמן שלא נתקיים תקנת חז"ל שלא אמר השליח בפ"נ ובפ"נ הגט פסול, לר"מ כדאית ליה ולרבנן כדאית להו, אבל בעצם קיום לא הצריכו כלל חז"ל בגט כל זמן שאין הבעל מערער, ולכן לפי טעם זה באשה המביאה גט ואומרת שכבר נתגרשה בו, והגירושין היה במקום שאין צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ ולא עברה על התקנת חז"ל של אמירת בפ"נ ובפ"נ, ע"כ יהיה בה הדין שגם שלא נתקיים הגט בחותמיו מותרת להנשא כל זמן שאין הבעל מערער כמו בא"י, דתקנת בפני נכתב ובפ"נ לא היה לאחר גירושין, ומצד שאין מקוים בחותמיו אין אנו חוששין בגט, שאין אנו חוששין לזה כל זמן שאין הבעל מערער, זה הנראה להסביר בטעם המתירין. אמנם דעת המחמירין נראה לומר דסבירא להו כיון שבאמת הדין הוא שחכמים תיקנו קיום לכל עדות שבשטר, וכל זמן שאין נתקיים אין דנין ע"פ עדות שבשטר, רק בגט בא"י הקילו משום עיגונא במקום שבנקל להשיג עדי קיום, אבל בגט בחו"ל לא הקילו ונמצא ממילא באשה הבאה למדינת הים וגט בידה, הגם שהוא לאחר גירושין ואין כאן תקנת חז"ל של בפ"נ ובפ"נ, מ"מ אסורה עד שתתקיים גיטה כתקנת חז"ל בכל עדות שבשטר. והנה לדינא בענין המחלוקת של הפוסקים באשה המביאה גט שנתגרשה בו המובא (בסי' קמ"ב סעיף י"ג) דעת רוב הפוסקים הראשונים להתיר, הוא הרמב"ם ורש"י והרמ"ה והג"מ והר"ן וכן מצאתי דעת הריטב"א, כולם סוברים להיתר בלא קיום, לבד הראב"ד והרשב"א בחידושיו המה מחמירים בזה, והשו"ע כאן הביא המחלוקת (ובסי' קנ"ב סעי' ע') סתם השו"ע כדעת המקילים ונראה שהשו"ע נוטה לדעת המקילים

ואם כי מי אנכי לדון ולהכריע אף הכרעה קלה כמו שהיא בין הרים גדולים מחלוקת גדולי הראשונים ז"ל, מ"מ אומר מה שנראה לפי דעתי הקלושה לדון לסייע לדעת המתירין שהמה רובא דמנכר מגדולי הראשונים ז"ל, והוא ע"פ מה שכתבנו שעיקר הדין שלדעת המתירין, הוא משום שסברי שבגט אשה לא תקינו רבנן להצריך קיום כל זמן שאין ערעור דבעל, ויש לדקדק כן מהא דפריך הגמ' (דף ה' ע"ב), ור"מ משום דלא אמר בפני נכתב ובפ"נ יוציא והולד ממזר, ומאי קושיא, כיון שהגט אין מקוים הרי יש עליו ספק זיוף מצד תקנת חכמים שכל זמן שאין מקוים הוא בספק זיוף, וא"כ הולד הוא ספק ממזר, דע"כ צריך לומר דהאי הולד ממזר דקאמר ר"מ הוא רק ספק ממזר, דהא אם יתקיים הגט בחותמיו תהיה מגורשת למפרע מעת נתינת הגט לידה, וא"כ איך נוכל להחליטו לממזר ודאי, הא יש עדים במקום הכתיבה והחתימה של הגט, ובודאי אם יבואו ונשאל להם יאמרו שכתב ידם הוא היא מגורשת באמת, א"כ מאי קשה להגמ' למה לר"מ משום דלא אמר הולד ממזר כיון דחיישינן לספיקא דמזויף מדרבנן, ואין זה דומה לתקנה אחרת שתיקנו בגיטין שאין שם כלל לתא דפסול דאורייתא, אבל בכאן יש כאן חששא דספק פסול הנוהג בכל השטרות שחוששין לזיוף. ובדיני ממונות שלדינא חיישינן לזיוף גם בלא ערעור, נראה שאף אם יתפוס בעל השטר שאינו מקוים נוציא מאתו, וראיה לזה מהא דקיי"ל בעדים שאמרו שעדי השטר אנוסים היו, או שהם בעצמם אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות שקיי"ל דנאמנים באין כתב ידם יוצא ממקום אחר, והנה הקשו בתוס' היאך נאמנים הא הוה מגו במקום עדים, דאנן סהדי דלא היו אנוסים דחשבינן בגמ' לתרי ותרי, ותירצו שם (דף י"ח ע"ב) בד"ה הרי משום כיון דהצריכו חז"ל קיום הכא לא חשיב כלל קיום כו', וא"כ מוכח שכל שאמרו שנאמנים, הוא משום שאין כאן קיום, וזה מוכח שם (דף כ' ע"א) דהאי דנקט נאמנים, הוא שאין מועיל אפי' תפס המלוה, דהא בסיפא דנקט אין נאמנים הוא רק לענין שיועיל תפיסה כמבואר שם למעיין ברש"י ותוס' ד"ה ואוקי, וא"כ כיון דחזינן שלענין ממון מה שאין מקוים חשוב ספק גמור שאין מועיל תפיסה, וא"כ מה יקשה זאת על ר"מ דס"ל הולד ספק ממזר, ואדרבה לרבנן גופייהו יקשה למה מקילין בזה שאין הולד ממזר, פירש שמחשבינן אותו לכשר גמור שמותר בבת ישראל, למה לא ניחוש שמא מזויף הוא, אלא ודאי הטעם שזה פשיטא להגמ' לדינא דבגיטין לא תיקנו חז"ל תקנת של הקיום כל זמן שאין הבעל מערער, יהיה מאיזה טעם, או משום עיגונא אקילו רבנן או שבגט אין לחוש לזיוף משום דמי יזייף, היא האשה המתגרשת תהיה יראה לזייף מתיך חומר שהחמרת עליה בסופה, והשליח למה יעשה כן להיות חוטא בשביל אחרים להכשיל לחנם לאחרים, רק עיקר תקנת חז"ל שהצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ הוא משום שמא יבוא הבעל ויערער, לכן תקינו חז"ל שיאמר השליח בפ"נ ובפני נחתם, ולכן פריך שפיר הגמ', ור"מ משום דלא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר, כיון דבאמת אין חשש זיוף, רק הפסול על הגט הוא מפני שעברו על תקנת חז"ל שהצריכו לומר בפ"נ ובפני נחחם, ע"כ שפיר פריך הגמ' וכי משום זה יוציא והולד ממזר, ומשני הגמ' אין ר"מ לטעמיה כו'

והנה בעצם המחלוקת הראשונים בדין אשה המביאה גט שנתגרשה בו בלי קיום אם יכולה להנשא בו כל זמן שאין כאן ערעור דבעל, הנה שני הדיעות מחולקים בביאור הגמ' (כ"ד ע"א) דפריך הגמ' "אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא" והנה המתירים בלי קיום מפרשים, דהגמ' פריך למה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ כיון שנתגרשה, וכפירש"י שם) אמנם שיטת המחמירים דסברי דבעי קיום גם שאין הבעל מערער, מפרשים דהגמ' פריך דכי מטי גיטא לידה איגרשה ואין מועיל האמירה בפ"נ ובפ"נ אחר הגירושין, דבעינן דוקא בשעת גירושין, וכמו דאיתא לעיל (ה' ב') דשליח שהביא גט ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כו' כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ"נ ובפ"נ, וכתבו שם בתוס' ד"ה יטלנו הימנה שמכאן מוכח שצריך לומר בשעת נתינה, או בשעה שהגט יוציא מיד השליח לידי שליח אחר או ליד ב"ד שיתנו לשליח אחר, והא דהגמ' פריך בתר הכי אהא דמשני רב הונא באומר לא תתגרשי אלא בפני ב"ד פלוני, ופריך הגמ' סוף סוף מכי מטי התם איגרשה, הנה