באר משה (דנשבסקי) ב רו

ניקום ונסמוך דטעמא דחוששין גם על להבא שלא יהיה נאמן מה שאומר גירשתי את אשתי משום דאי איתא דגרשה קלא אית לה, וכן כתבו התו' (קל"ד ב' ד"ה אזל), אבל היכא דליכא האי טעמא ודאי דמן הדין נאמן הואיל שבידו לגרשה בגט כשר, ועד כאן לא אמרינן דחוששין באיש שבא לגרש אשתו שמא אין זה שמו, משום שאנו חוששין שמא עושה קנוניא לגרש אשה אחרת שאינה אשתו, אבל כל שידעינן בודאי שגירש לאשתו, רק שחוששים אנו ומסתפקים אם מגרשה בשמות האמתים שלו או אולי אין אומר אמת בשמותיו, מאין לנו חשש זה אחרי שהדין שכל שבידו נאמן, ובאמת בגמ' (ב"ב קס"ו ב') לא הוזכר דין זה דבעינן שיהיו מכירין שזהו פלוני רק בכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, משום שחוששין אנו שמא יגרש בו אשה אחרת שאינה אשתו, אבל כל שידעינן בודאי שמגרש את אשתו נראה שאין צריך שיהיו מכירין שזה שמו, שנאמן הוא עצמו בזה כיון שבידו לגרשה, וכן ברמב"ם (פ"ג מהלכות גירושין הלכה ג') הוזכר דין זה שיהיו מכירין ג"כ גבי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, אלא שמרן הב"י כתב בספרו על הטור (בסי' ק"כ) ד"ה וכותבין לו גט וכו', וכתב שם הרב"י שמדברי הרמב"ם (פכ"ד מהלכות מלוה) למד דין זה, דאע"ג דתנן ובלבד שיהיו מכירין כו' גבי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו איתניה, לאו דוקא הוא דה"ה כשאשתו עמו דלא שנא, ורבותא אשמעינן, דאע"ג דמקילין לכתוב גט לאיש בלא אשה, אבל לענין ההיכירא לא מקלינן כו' עכ"ד הב"י יעו"ש. ולפענ"ד לא זכיתי להבין דבריו הק', מאי ראיה מייתי מדברי הרמב"ם גבי שטרי ממון, שבשלמא התם גם ששניהם לפנינו המוכר והלוקח או המלוה והלוה שמא קנוניא הם עושים המוכר והלוקח או המלוה והלוה ויוציא השטר על אחר ברבות הימים, אבל באיש ואשה המתגרשים לפנינו במקום שיודעים אנו שזו היתה אשתו עד עתה ועכשיו מגרש אותה לפנינו, מאי ניחוש לה. מ"מ אחרי שמרן הב"י כתב כן, ההכרח מוטל עלינו לבטל סברתינו ונאמר שגם בגט יש לחוש באיש ואשה הבאים לפנינו להתגרש שמא קנוניא עשו שניהם לפטור אשה אחרת ששמה כשם אשתו, והבעל של אותו האשה שם אחר לו והוא מגרש עתה על שם אותו האיש, ובהסכם האיש ואשתו זו נעשה ההערמה, וכעין הערמה שחיישינן במלוה ולוה או במוכר ולוקח הבאין לפנינו, אך לפי האופן שנהוג אצלינו שהגט נשאר ביד ב"ד אשר לפניהם מתגרשים, וזאת ידענו בבירור שזה הוא אישה וזו אשתו ולאחרת לא ינתן ראיה, בזה רק הספק אולי לא אמר שמותיו באמת, ודאי דאין לחוש לזה מדינא, ויש להבעל נאמנות, וכמו דמהימנינן לו לומר שיש לו בנים משום שבידו לגרשה וכמבואר באה"ע (סי' קנ"ו סעיף ו')

והנה בעיקר הדין דמהימנינן לו לומר יש לו בנים לדעת הי"א שם במקום שיש עדים ברורים שיש לו אחים אינו נאמן, וא"כ יש לפקפק לכאורה שבמקום שהוחזקה באשת איש ע"פ עדים ברורים אין לו נאמנות מטעם בידו, אמנם באמת בעיקר הדין יש לדקדק, כי מקור הדין הוא מדברי הרשב"ם (ב"ב קל"ד ב') שפירש בהא דאומר זה בני נאמן דמיירי במוחזק באחי, פירשב"ם, חזקה בעלמא בלא עדים, ועיין ב"י בטור בסי' הנ"ל שדין זה כתב הטור, וכתב ע"ז הב"י שהוא מדברי הרשב"ם הנ"ל, ותמוה לענ"ד דא"כ סתרי אהדדי דברי הרשב"ם, דהא יליף מזה הא דאמרינן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן משום שבידו לגרשה, ושם היא מוחזקת גמורה באשת איש בפני עדים, וגם למאי דאמרינן דאין נאמן כתב הרשב"ם שמטעם דאם איתא דגרשה קלא אית לה, משמע דלולא זה אין טעם לחלק מהא דמהימן לומר יש לו בנים, ואמאי הא כאן הוחזקה באיסור אשת איש ע"י עדים שיודעים שזו אשתו, והנה מצאתי אח"כ קושיא זו בספר בית מאיר, גם הקשה הב"מ מדברי הרא"ש בתשובה (כלל פ"ב סי' א') שמשמע מהתם שיש לו נאמנות גם שיש כאן אח לפנינו [הב"מ לא הזכיר מדברי הפרישה שם ס"ק כ"ד שהעיר זה בדברי הטור שמביא בשם הרא"ש דין זה וכתב שיש לחלק משום דרגלים לדבר] ומטעם זה כתב הבית מאיר שעיקר הדין הוא כדיעה הראשונה שגם ביש עדים שיש לו אחים נאמן משום שבידו לגרשה, ועל דברי רשב"ם נשאר בצ"ע. ולענ"ד נראה לתרץ דברי הרשב"ם מצד חומר הקושיא בסתירת דבריו, שדוקא בענין הא דיש לו בנים שהמגו אין טוב שהרי אם מגרשה מפסלה מכהונה ובאומר יש לו בנים גם לכהונה כשירה ועיין ברמב"ן בחידושיו לב"ב שהעיר בזה דהוה כעין מגו לחצי טענה יעו"ש, ולכן כיון שאין זה מגו טוב לכן לא מהני רק במקום חזקה לענין אחים, אבל לא במקום שיש בירור בעדים שהוחזקה ע"י עדים שזקוקה היא ליבום לאח הידוע לנו, משא"כ בענין בעל שאומר גירשתי את אשתי שמטעם שבידו לגרשה לולא הסברא דאם איתא דגירשה קלא אית לה, היה ההואיל שבידו לגרשה טוב שהיה מועיל, וא"כ בנ"ד המחזיק עצמו בשמותיו קודם הגירושין לענין אשה זו שיודעים אנו שזו אשתו, ודאי דשורת הדין הוא דמהימן מטעם שבידו לגרש בגט כשר בשמותיו האמתים, ולכן כיון שאמר קודם הגירושין שכן הוא שלא נקרא רק יצחק צבי לתורה, ודאי דנאמן אז להכשיר הגט ואין לנו לחוש שמא שינה

ועוד נראה להוסיף סניף להקל בנ"ד ולומר שגם אם היה בווילנא נקרא לפעמים לתורה גם בשם צבי לבד, שאז בודאי היה לנו לחוש לומר שכל שלא הוחזק במקום כתיבת הגט ונתינתו שלשים יום בשם יצחק צבי לבד לעלות לתורה, שיש לחוש על הגט שלא נכתב בו שם צבי לבד, מ"מ נראה לענ"ד שאפשר לומר שבנ"ד לא בעינן ל' יום דאימתי בעינן בשינוי השם שיוחזק בו ל' יום [)לדעת הסוברים כן כמש"כ לעיל] במקום שידוע לנו שהיה לו שם אחר מקודם, או אם להמתגרשת נודע השם הקודם בעת נישואין שהיה לו שם אחר, משא"כ בנ"ד שמתחלת נישואין הוחזק בשם הקודש יצחק צבי, ובכל העת שהיה שם לא נודע שם אחר, בזה גם בפחות מן שלשים יום מהני, ודמיון ראיה למדתי מדברי הגאון מאור הגולה מוהר"ח מוואלאזין ז"ל בספרו חוט המשולש (בסי' י"ט) לענין מי ששינה שם אביו הגם ששם האב אין יכול לשנות לפי דברי תשובת הרא"ש, וא"כ התם שלשים כמו בנ"ד פחות מן ל' יום, ואפ"ה כתב שם "כיון שלא ידעו כלל במקום הגירושין משינוי השם אין לנו אלא השם שהוחזק בו דאין להקדש אלא מקומו ושעתו" והוא חילוק ברור ונכון לדעתי, עכ"ל הזהב של רבינו הגאון מוהר"ח זצוק"ל. ומכל, האמור נראה לענ"ד שיש לסמוך להכשיר הגירושין של האשה מינא בת יעקב שנתגרשה בהג"פ שקבלה מבעלה שכתוב שם שמו יצחק צבי המכונה הירש, גם ששם צבי לבד לא הוזכר בו, ודו"ק: סימן טו

בשו"ע אהע"ז סי' קמ"ב בסופו הביא הרמ"א לדינא שאם הביא השליח גט מקוים בחותמיו אע"פ שאין מכירין החתימות של דייני הקיום, מ"מ במקום דוחק ועיגון יש להקל ולסמוך עליו אע"פ שלא אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם וכו'

והט"ז שם השיג על דין זה כיון דקיי"ל קיום ב"ד צריך קיום, מה לי קיום חותמי הגט ומה לי קיום חתימות דייני הקיום, כיון שגם הם