באר משה (דנשבסקי) ב רג

ולא מחייבינן לבעלה מפני שלא הפר לה, הרי אנו רואין שגם במקום שלא הפר לה שמחויב הבעל לגרשה כדי שלא יהא שרוי בלא אשה, מ"מ אין צריך לשלם לה כתובה, והיא אינה נוטלת כתובה ע"י טענת ברי דידה, שהיא עשתה זאת שלא מטעם עיניה נתנה באחר רק מטעם שקשה לה התשמיש, רק שע"פ משנה האחרונה כיון שחשודה האשה בכך, הדרינן לכללא שכל שלפנינו היא גרמה הפקעה מבעלה, אין לה כתובה, ובבעל כה"ג מפסידה לגמרי, וביבם אין שייך להפסידה לגמרי שהרי כתובתה בא לה מן בעלה שמת, רק שאין יכולה לבוא לידי גיבוי הכתובה כל ימי חיי היבם קודם החליצה, ודו"ק בזה: סימן יג אשר כתבתי לכבוד ידידי הרב הגאון כו'

בדבר אשר כתב כת"ר בהמבואר (באה"ע סי' צ"ה) באשה שישבה זמן ארוך בבית בעלה שבודאי כלה הקרן, שני דיעות בזה, ובמקום שלא השביחה כו"ע מודים שאין גובית כתובתה, ובמקום שיש קרקעות, העיר כת"ר להא דאיתא בגמ' בכתובות (צ"א ב') בהא דקטינא דאביי דאמרינן מצוה קעביד, והביא תשו' (חו"י סי' קל"ד) שהיכא שקבלוה לפרנסה אין שייך בזה צדקה וחסד, וכ"ד נכונים בזה, אך במה שכת"ר יצא לידון בדבר חדש שנהי שכלה השיווי של הקרקעות שנשאר מבעלה המורישם בנתינת מזונות, מ"מ יכולה לבוא אח"כ לתבוע כתובתה מהקרקע, והביא כת"ר ראי' ע"ז מהא דהגמ' בעי למימר בכתובות (צ"ז א') שמוכרת למזונות תחזיר ותטרוף לכתובה, ורק משום דקבלה אחריות דנפשה לפי שהיא בעצמה מכרה, אבל במקום שהיורשים מכרו ונתנו לה מזונות, או שלא מכרו כלל ונתנו לה מזונות, יכולה לגבות מהקרקעות הכתובה עכ"ד, לענ"ד לא נהירא לומר כן, וסברתי הוא שכל שנתנו לה היורשים מעות למזונות כדי שיווי הקרקע, ומטלטלין לא נמצא ת"י שיהיו חייבים משום מצוה לפרוע חובות אביהם, הוה כאלו אמרו לה מפורש דהוא דמי דארעא, וכהא דאביי דאמרו ליה דמי דארעא קטינא, וממילא חשוב זה כאלו מכרה בעצמה למזונות דאמרינן אחריות דנפשה קבלה עליה, ואדרבה לענ"ד יש מקום לומר דאפילו למאי דבעי הגמ' למימר שחוזרת וטורפת לכתובה, מ"מ בנתנו לה סתם מעות ע"ח הנמצא ת"י ולא מכרו לאחר עדיפא, שדוקא במכרו לאחר כיון שמצינו שלוקחים ארעא ליומא, ורק על האחריות שקבלו בפירוש סומכין על זה, אמרינן דחוזרת וטורפת לכתובה לפי שהיא לא קבלה עליה אחריות, וזה שני חובות המה כתובה ומזונות, ודמי כאלו אחר בא לטרוף מהם, משא"כ במקום שנתנו לה סתם מעות ע"ח העזבון שנמצא ת"י, בזה נאמר כל שתבוא לטרוף מהם נראה שתצטרך להחזיר המעות שקבלה מהם, ואם שלא אומר זה בהחלט מ"מ נראה שיש מקום לומר כן. אבל זאת נראה לענ"ד ברור שלמאי דמסקינן דאחריות דנפשה קבלה עליה, ומוכרת למזונות לא טרפה לכתובה, ממילא כל שקבלה מהם מעות למזונות דמיא כאלו לקחה מהם בפירוש על הקרקע ומכרה להם השיעבוד שהיה לה על הקרקע, וכיון דאחריות דנפשה קבלה עליה ממילא אי אפשר לה לגבות מהם הקרקע לכתובתה

ומש"כ כת"ר שאם הם בעצמם מכרו למזונות וסלקו לה המעות למזונות יכולה לטרוף מלקוחות לכתובתה, וכ' שכן מוכרח מד' הגמ', וכן דייק מדברי הט"ז ממש"כ (בסי' צ"ד ס"ק ל"א) ונראה דאפילו מכרו ב"ד בשבילה הוה כאלו מכרה היא לזה כו', משמע מהדיוק כאלו מכרה היא היינו, שלא נחשב כמכרו היתומים, עכ"ד. והנה מלתא דפשיטא לכת"ר, לדידי צ"ע טובא, כי נלע"ד שאם היתומים מכרו בכונה בשביל מזונות שלה, נחשב כאלו מכרה היא, דמה לי הב"ד ומה לי היתומים בעצמם, כל שנעשה בשבילה חשוב כאלו מכרה היא, דבאמת ניחזי אנן כל שהיתומים מכרו נכסי אביהם בסתם לדעת הרמב"ן והרא"ש וסייעתם המובא בחו"מ (בסי' ק"ז סעי' ד') שאין גובים מהם, משום דעל תשלומי דמי המכירה אין מוטל עליהם שיעבוד דלאו הני מעות שביק אבוהון, ואך אם מכרו ב"ד שאני משום דחשיב זה כאלו הגבו לה, ולכן הדין במוכר הלוה לצורך תשלום בע"ח מוקדם, בע"ח מאוחר גובה מהן כדאי' בחו"מ (סי' ק"ד סעיף ט'), אבל כשמכרו ב"ד לצורך בע"ח מוקדם אין בע"ח מאוחר גובה מהן, משום שכל שב"ד מכרו חשוב כאלו הגבו ב"ד להבע"ח ונמכר בשבילם, ונראה שדוקא אם הלוה בעצמו מוכר נכסיו כיון שעליו רמיא מצות פרעון חובותיו, שפיר אמרינן שהוא פרע משלו להמוקדם ממילא נשאר שיעבודו של המאוחר על הקרקע, אבל היכא שהיתומים ימכרו קרקע אבוהון בשביל לשלם להבע"ח מוקדם, שפיר יש לנו לומר שחשוב זה כאלו הגבו להבע"ח הקרקע ובשבילם מכרו הקרקע לשלם להבע"ח, לדעת הסוברים שאין חיוב על מעות הנקח עבור הקרקע, וכאשר באים היתומים לשלם מגלים שהמכירה הוא בשבילם, ויתחשב כאלו הבע"ח בעצמו מכר להקונה ע"י היורשים

ובענין אם היתומים משלמים בעצמם סתם להאשה עבור מזונות, במקום שאין מטלטלין שנשאר מאביהם רק הקרקע, שכתבנו למעלה אשר זה חשוב כמכרה היא דאמרינן אחריות דנפשה קבלה עליה, נראה לענ"ד להביא ראיה לזה, דהנה מצאתי בשיטה מקובצת למס' כתובות (בדף צ"ז א') באיבעיא דמוכרת למזונות מהו שתטרוף לכתובה שמביא שם בשם הרא"ש, איכא למימר דמכרה לכתובתה פשיטא ליה דאינה טורפת לכתובה, דכשמוכרת למזונות לקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו דה"ל לשיורי בנכסים כדי כתובתה, אבל כשמכרה לכתובה היו סבורין הלקוחות שנתקבלה כל כתובתה, או שמא הוא הדין דמספקא להו במוכרת לכתובה כיון דטעמא משום דלא קבלה אחריות עילויה, ומשום דאמרי כולה סוגיא במזונות נקט מוכרת למזונות כו' עכ"ל הש"מ שהביא בשם הרא"ש, וכן מצאתי ג"כ בתוספי הרא"ש על מס' כתובות ג"כ בזה"ל ממש, וא"כ לפמש"כ הרא"ש דמוכרת לכתובה היתה יכולה לטרוף לכתובה הנשאר לה, רק משום דקיי"ל למסקנא דאחריות דנפשה קבלה עליה, וא"כ יש לנו הוכחה חזקה לסברתי שכ' שכל שהיתומים נותנים להבע"ח ואין עליה דין מצוה, כגון שלא נשאר מטלטלין ונותנים עבור הקרקע, הוה בכלל אחריות דנפשה, ממה שכתבו הראשונים וכן הובא בשו"ע חו"מ (סי' ק"ז סעי' ו') שהיכא שלא נשאר מטלטלין רק שנתנו היתומים משלהם, גם שלא אמרו דהני חמשין דמי דארעא קטינא הוא אין יכול לגבות הבע"ח מהקרקע עבור חצי חוב הנשאר, וא"כ יש לדקדק לשיטת הרא"ש שעבור אותו החוב היה ג"כ יכולת בידה לטרוף עבור הנשאר, רק מטעם דאמרינן שאחריות דנפשה קבלה עליה אין יכולה לטרוף, וא"כ למה לא יהיה יכולת ביד הבע"ח לטרוף עבור חצי החוב הנשאר, אלא ודאי שכל שהיתומים משלמים משלהם להבע"ח עבור המגיע להבע"ח, חשוב זה כלקח מאת הבע"ח מה שגבה עבור שיעבודו, והוה בכלל אחריות דנפשה שקבלה עליה וכמש"כ, ואפשר דעדיף מיניה שאין צריך לטעמא דאחריות דנפשה קבלה עליה רק שהמעות ניתנו רק עבור הקרקע וכגביה לידה חשוב זה. ויש לי להביא ראיה על יסוד סברא זו, שכל שמשלמים לבע"ח גופא עדיפא, ממש"כ השיטה מקובצת היכא שלבע"ח מאוחר נתנו היורשים מעות ואמרו לו דמי דארעא קטינא ואח"כ אם בע"ח מוקדם יטרוף מיתומים