באר משה (דנשבסקי) ב ר

האירוסין עד הנישואין הוא זמן מועט מן כל משך שנותיה, שמן האירוסין עד הנישואין הוא רק י"ב חודש, ואפ"ה נאסרה ולא אזלינן בתר רובא שנתלה שנבעלה ברוב ימיה שהוא בעת שהיתה פנויה, אלא מסתמא סבר הגמ' דזמן הוה קבוע ולא שייך ע"ז למיזל בתר רובא, ואין לומר דהזמן לא מיקרי קבוע, וכל ספק שהיה לנו באיזה עת היה הדבר ניזיל בתר רוב העת, אך הכא בספק תחתיו ספק אין תחתיו, לכך נחשב זה ספק שקול מפני שתחתיו הוא בזמן מאוחר וא"כ איכא חזקה שנעמיד שנעשה הדבר בזמן מאוחר, וא"כ נאמר סמוך מיעוטא שהיה בזמן מאוחר לחזקה וממילא חשיב זה מחצה, אך ז"א, חדא דהא אנן קיי"ל כרבנן ולא אמרינן סמוך חזקה למיעוטא, דלהוי זה פלגא ופלגא, וקאמרינן רובא עדיף מחזקה ומיעוטא כמאן דליתא דמי, ועוד אפילו נאמר שזה דנתלה ברוב משך הזמן שקודם הקידושין נחשב כרוב שאין גמור, שיותר שכיח במשך הזמן שהיא מתגדלת להזדמן מעשה הבעילה, וע"כ מצטרפין שפיר החזקה למיעוטא והו"ל פלגא ופלגא, מ"מ מדברי התוס' שהוצרכו לומר (בדף י"ב) שהראשון נמי קידש וכנסה לאלתר דאל"ה חיישינן שמא תחתיו דראשון זינתה, ואם נאמר שבזמן שייך רוב הלא לא הוצרכו לזה כלל, דהא להראשון אין לנו לחוש מפני שזה הזמן הוא מועט נגד כל המשך, וגם אין כאן סברת חזקה דגופא לאחר המעשה שאדרבה זה מסייע להיתר, וגם הסברא השניה ששכיח הדבר בגדלות שנותיה, שהרי אפשר לתלות שהיה הביאה במשך הזמן שאחר מיתת או גירושי ראשון, שלכל הפחות שלשה חדשים בודאי היה אחר מיתת ראשון טרם קידושי שני משום הבחנה, וא"כ יש לתלות על משך זמן הנ"ל, ולמה מצרכי התוס' שיהיה הראשון מקדש וכונס לאלתר שלא יהיה שום ספק שתחתיו דראשון זינתה, מכלל דס"ל להתוס' שזמן נחשב כקבוע ואין דנין בזה רוב

והנה כתבתי במקום אחר (בתשו' בחלק יו"ד סי' ל"ד) שיש לדון לכאורה מהא שמצינו בשקלים פ"ז והובא (בגמ' פסחים ז' א' ובב"מ כ"ו א) מעות שנמצאו בהר הבית לעולם חולין, ופירש"י בפסחים שם ואפילו בשעת הרגל, משום דבתר רובא דשתא אזלינן ואמרינן לא האידנא נפל, הרי מוכח מזה לכאורה שגם בזמן חשבינן רוב. אמנם באמת ז"א, שנהי שהזמן בעצמותו נחשב קבוע מ"מ המעות שנמצאו המה פירשו, שפירשו מן הזמן ולא נודע באיזה יום פירשו שלא לפנינו, והרי הוא כפירש מן החנויות שלא בפנינו דאמרינן בזה כל דפריש מרובה פריש, והארכתי שם עוד בנידון זה, אמנם בהא דנ"ד שהספק הוא מתי נבעלה, וכיון דהיא היתה הנבעלת שעליה ג"כ הספק והיא אז יודעת, חשבינן זה קבוע ממש ולא פירש, וכמי דחשבינן היכא שהיא אזלה לגבייהו לענין הולד, כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכדאיתא (קידושין ע"ג) הגם שהולד הוא פירש מן הקבוע, מ"מ כיון שהיא האשה נתעברה אז במקום הקביעות מיקרי זה קבוע. ומעתה נראה לענ"ד שהאשה שאנו מסופקים עליה מתי נבעלה ולא אמרה לכשר נבעלתי, אם ידענו שאיזה זמן היתה במקום שרוב פסולים אצלה שפוסלים אותה מכהונה, גם אם זמן יותר היתה במקום שרוב ישראל כשרים אצלה, מ"מ לא אזלינן בזה בתר רובא, והוה כמחצה על מחצה, מחצה רוב כשרים ומחצה רוב פסולים, ונפסלת לכהונה. ובעובדא זו דאתא לקדמנא אחרי שנראה לפנינו הכתונת מצאנו בה טיפים דקים אדומים אם כי יש לתלותם שהיו בהכתונת ממאכולת, מ"מ יכול להיות שזה היה דם בתולים ומצאתי בירו' (פ"א דכתובות סוף הלכה א') תני טענת בתולים כל שהן [פי' הפ"מ והק"ע אפי' כל שהן שמצא אין יכול לטעון] מעשה באשה אחת שלא נמצא לה בתולים אלא כעין החרדל, ובאת לפני ר"י בר יוסי אמר לה כמותך ירבו בישראל, ועפ"ז סמכתי והתרתי אותה לבעלה הכהן כיון שנמצא דם מעט כל שהוא תלינן שזהו דם בתולים, והיא נאמנת לומר בתולה הייתי ולא היה בה שום דבר ריעותא חלילה, כן נראה לענ"ד. סימן יב

אשר השבתי לרב אחד שנשאלתי ממנו. ע"ד השאלה שבאת לפני כת"ר באשה אחת שע"י קישוי בלידה נקרע השלפוחית של מי רגלים והגיד לה רופא מומחה שהיא נצרכת לנסוע לחו"ל ע"ד ראפאראציאן וגם אח"כ תהי' צריכה לקחת רפואות שלא תתעבר כי אם תתעבר אין לה לבטוח שתחיה בעת לידתה, אם היא מותרת ליקח רפואות הנ"ל

והנה נסתפק כת"ר ע"פ מש"כ בפ"ח (סי' ה' ס"ק י"א בשם הח"ס סי' כ') שבלא רשות בעלה אסור לה ליקח רפואות שלא תלד וצריכה לקבל ג"פ ממנו, והנה על מש"כ הח"ס ששם בגמ' בעובדא דר"ח לכך הותר לה לשתות כוס של עיקרין בלי רשות מבעלה, משום שבזמנם היה אפשר לבעלה לגרשה בעל כרחה או לישא אחרת, וכת"ר הקשה ע"ז פן אי אפשר לו לישא אחרת, וא"כ היה לו לר' חייא לשאול אותה אם היא פנויה או נשואה, וכן אם בעלה קיים פריה ורביה שאם לא קיים בודאי אסורה לעשות כן לבטל את בעלה מקיום פרי' ורביה, לענ"ד לא כן הוא, וכל אשה שרצונה ליקח כוס עיקרין מפני שמתיראת מחמת קישוי לידתה אין לה לעכב מפני שבעלה לא קיים פריה ורביה כיון שבעלה אפשר לגרשה כפי מה שהיה בזמן הגמ', ורק כל שהיא מפקעת עצמה בע"כ בזה הפסידה כתובתה, אבל בלא כתובה כשהיא מתרצית להתגרש מה חיוב יש עליה שהיא תכניס עצמה לקושי לידתה בכדי שבעלה יקיים פו"ר, הא אפשר לו לישא אחרת עליה, וגם לזון אותה וכי נשי שקלת מעלמא, ומה, שהקשה פן אין יכולת ביד בעלה ליקח עוד אשה וגם לזון אותה, הלא אפשר לו לגרשה וליקח אחרת. והנה החתם סופר שם מסיים בדבריו שבזמן הזה שא"א לגרש בעל כרחה ולא לישא אחרת ומתבטל מהמ"ע של בערב אל תנח ידיך צריכה רשות מבעלה, או שתתרצה לקבל גט ממנו, ואם הוא אינו רוצה לגרשה וגם לא לתן רשות, נ"ל שאינה מחויבת לצער עצמה מפני שיעבודה שמשועבדת לבעלה, והיינו צער גדול לפי ראות עין המורה עכ"ל. ומסופק אני בכונת דעת הח"ס באופן כזה שהיא מתרצית לקבל ג"פ ממנו, שמותר לה ליקח כוס של עיקרין גם בלא רשות בעלה, אם יש לה כתובה או אין לה כתובה, והנה מצד הסברא נראה שזה תלוי אם הבעל לא קיים פו"ר שהבעל א"א לה להחזיקה גם אם ירצה, אין לה כתובה מתרי טעמי, חדא דהא היא מפקעת עצמה ממנו, ודמיא לנודרת בחיי בעלה למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה וכדאיתא בכתובות (ע"א א' ודף נ"ב א'), ועוד הא אמרינן ביבמות (ס"ה א') לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה, וא"כ הא נמי דכוותה כיון שהיא עושה זאת בלעדי הסכמתו, הרי דמי זה כנשאת מתחלה והטעתו שסבור היה שהיא כסתם נשים, ובאמת יש בה חסרון שא"א לה להוליד אמנם אם הבעל כבר קיים פו"ר רק שרוצה לקיים ובערב אל תנח ידיך, ומחמת זה רוצה לגרשה כשלקחה הכוס ש"ע שלא ברשותו, נראה לענ"ד דמלתא דמסתברא שיש לה כתובה ג"כ, דהא מדאיתא שם ביבמות שמי ששהתה עם שני בעלים עם כל או"א עשרה שנים ולא ילדה, שאם