באר משה (דנשבסקי) ב קצד

נוגע בעדות אף גט לא בעיא, וכן בסוף דבריו שכ' הר"ן לד' ר' יוסי המוזכר בירו' חוששת וצריכה גט, לשון חוששת משמע שהוא רק חומרא בעלמא, וכן מדברי הרשב"א בחידושיו לקידושין משמע ג"כ שנוגע פסול תורה הוא שהרי כתב שם וז"ל ומסתברא דספק מקודשת היא ובעיא גיטא מיניה" כו', ואם היה הרשב"א סובר שנוגע הוה רק פסול דרבנן היה להרשב"א לומר, ומסתבר דמה"ת מקודשת היא, והרשב"א בעצמו הכריע (בתשו' המיוחסות סי' קכ"ה) לעיקר שהמקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט מה"ת, והכא שאמר הרשב"א דהוה ספק מקודשת מפני שחשש לדברי ר"י ב"ר בון שבירושלמי, שסובר שמה"ת לא הוה נוגע בעדותו, מוכח דזולת זה אם היה נוגע גמור לא היתה גם ספק מקודשת, הרי מבואר דעתו שנוגע פסול מה"ת לעדות. וצ"ע לי על הקצה"ח שהכריע (בסי' ל"ז ס"ק ה' ובסי' ל"ד ס"ק ד') דנוגע בעלמא שאין מעיד לעצמו רק בשביל עצמו, אין זה פסול מה"ת ורק מדרבנן שזה נחשב כאלו נוטל שכר להעיד, דהא מדברי הר"ן והרשב"א הנ"ל גבי קידושין מוכח שגם הנוגע בשביל עצמו ולא מעיד לעצמו פסול מה"ת, דהא בעדי קידושין עיקר העדות אין נוגע לעצמו דהא העדות הוא שנתקדשה, ורק הוא בשביל עצמו שעי"ז יופטר משבועה מן הכסף שקבל, מ"מ פסולו מה"ת כמו שהוכחתי מדבריהם ולשונם, ואם כי מהריב"ל מספקא לי' בפסול נוגע, אם מדרבנן הוא או מה"ת, יכול להיות שספיקו הוא אולי שאר פוסקים חולקים עליהם בזה, ומ"מ אחרי שהוכחנו מד' הר"ן והרשב"א שנוגע פסול מה"ת הוא, ופוסקים ראשונים שיהיה מבורר מדבריהם להיפך לא נתברר, אין לנו לזוז מדבריהם במאי דפשיטא להו. ועל הקצה"ח צ"ע, שבספרו אבני מילואים (סי' ל"ה ס"ק ו') כתב דפסול נוגע הוא מה"ת, רק אם יסלק לו המשלח מתביעתו ויאמין לו בלא שבועה, בזה כתב הריטב"א ועוד ראשונים שפסול מ"מ, מטעם שזה שמסלק לו המשלח דומה כאלו שוכרו שזהו רק מדרבנן כדין נוטל שכר להעיד יעו"ש, וא"כ הוא סותר לדבריו בקצה"ח (סי' ל"ז) שכתב שנוגע שמעיד בשביל עצמו הוא מדרבנן, דהא הכא בקידושין אין העדות רק בשביל עצמו ולא לעצמו דהא העדות הוא מה שנתקדשה

יב) וא"כ לפ"ז בנ"ד אין לנו עדים כלל אם נוגע פסול מה"ת הוא, כיון שהעד המעיד על הקידושין הוא נוגע שיהיה לו שכר אם ישארו הקידושין, ולבד שעתה עדותו הוא פסול בעת שהעיד, גם אם היא היתה מודה שנתקדשה אז [ויהיה זה הודאת קידושין של ע"א, שהשני כבר נתבטל עדותו והיא לא ידעה אם ראה השני בעמדו אחורי הגדר או לא] אין לחוש, כיון שהוכחנו מד' הר"ן והרשב"א וכן כתב הא"מ (בסי' ל"ה שם) שיש עליו שם פסול מתחלתו וחשוב זה כמקדש בלא עדים. ואין לפקפק ולומר דנ"ד לא נחשב נוגע מפני שגם אם יחולו הקידושין עדיין אין ברור הוא אם יבוא על שכרו שהרי אמר כאשר יוגמר הדבר ויהיה לו נישואין עמה אז ישולם לו, וא"כ יכול להיות שלא יבא על שכרו גם. אם הקידושין יהיו חלין, פן לא יהיה נישואין אח"כ שהיא לא תתרצה להנשא ותתעגנה עד שיוצרך לתן לה ג"פ והוה רק ספק בנגיעתו, ויהיה זה דומה למש"כ התוס' (בב"ב דף מ"ה ע"א ד"ה מאי נ"מ) שבחשש שמא יתעשר ויהיה לו תועלת מעדותו לא נחשב נוגע, כיון דהשתא אין מרויח, והובא דין זה (סי' ל"ז סעי' י'), אך באמת לענ"ד אין נ"ד דומה לזה בשלמא התם שמא יתעשר הוא ספק שמא יבא לידי כך, ואנו אומרים מי יאמר שמצפה על זה ולכן לא נחשב זה נוגע לפוסלו, משא"כ בנ"ד שבתחלה הכניס העד עצמו בזה לענין לעשות מעשה זו בשביל המקדש, למען ישיג מטרת חפצו, וכן עלה ברעיונו של המקדש וכן בדעת העדים לעשות זה, וא"כ בתחלה עשו למען הנאה זו וכן הוא דעתם ניכר שעל ידי זה יבוא לידי נישואין עמה, וא"כ ספק זה שעומדים ומצפים ע"ז, חשוב זה שפיר נוגע שיופסל לעדות דבר זה בשביל כך

ודמיון קצת לזה אביא מהא דאיתא בחו"מ (סי' ל"ז סעי' ט) הגזברים כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי הקדש ולא בפירותיהן כשירים להעיד, משמע שאם יש להם זכות גם בהפירות אין כשירים להעיד, אף דהפירות אינם עדיין ומי יימר שיהיו פירות, אפ"ה אין יכולים להעיד מפני שהדבר עומד ע"ז שיהיה פירות, ולכן לא חשבינן זה לספק ונחשב נוגע. וכן יש להביא ראיה לזה שאף נוגע ספק רק במקום שמצפה ע"ז חשוב נוגע, ממש"כ הב"י (סוף סי' ל"ז) מי שאמר להבע"ד אין רצוני לקצוץ לי שכר, רק אם תזכה יעמוד כך אם תרצה לתן לי שום דבר, ופסק הב"י דהוה זה נוגע שהדבר ודאי שישלם לו, והאי ודאי לאו דוקא הוא כי איך יאמר שהדבר ודאי הוא הלא אמר לו רק אם תרצה וא"כ אין יכול לתובעו בדין, וע"כ צריך לפרש מה שאמר ודאי היינו שהוא קרוב לודאי ועומד לכך, וה"נ בנ"ד עומד לכך שבחלות הקידושין ולא ירצה לפוטרה בגט, בודאי תתרצה סוף כל סוף לנישואין ונחשב זה נוגע

יג) אמנם יש להעיר לענין נ"ד שיש לדון בזה אם יש להקל מטעם שהעד שהעיד הוה נוגע, כיון שכל נגיעתו רק מפי עצמו ידענו זאת, וא"כ לכאורה יש לומר שנאמין לו במה שאמר במיגו דאי בעי לשקר היה יכול לומר שאין נוגע, והנה לשיטת הסוברים בפסול נוגע מטעם שנחשב כקרוב, ודאי דלא מהני מיגו להכשירו לעדות, וכמש"כ הריטב"א בחידושיו בשני מקומות א) (בכתובות י"ח) במה שהקשה ויהיו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון במיגו דאנוסים מחמת נפשות, ותירץ שם שהעד אין נאמן כשיש בעדותו חשש מחמת גוף העדות, וכן כפל דבריו שם (י"ט ע"ב) שהקשה הריטב"א, וא"ת יהיו העדים נאמנים במיגו דאי בעו אמרו גזלנים היו, וי"ל דהא פרישנא לעיל שאין העדים נאמנים במיגו, ב) (בקידושין מ"ג ע"ב) באמצע ד"ה מאי קסבר וז"ל, ואע"ג דאמרינן בעלמא שכל עד שאין נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במיגו, התם הוא שאין נאמן מתוך פסול אחר, אבל הכא כשר לעדות הוא, אלא שאתה אומר שנוגע בעדות הוא ובהא אמרינן דלאו נוגע הוא כו' עיי"ש, וכן מצינו להתוס' (כתובות כ"ה ב' בד"ה הרי) שהקשו שיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר שאינו בנו, ותי' דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימן לומר כו', שלדבריו קרוב הוא כדאמרינן בהחולץ (מ"ז א') לדבריך א"י אתה, וכן נאמר כאן לדבריך נוגע אתה וכן מצאתי בשיטה מקובצת (כתובות י"ט ב' ד"ה ובאו) בשם הרא"ה וז"ל שם, והרא"ה תירץ דעדים לא מהימני במיגו כל היכי דלא מהימני מחמת עדותן דלא הימנינהו רחמנא בהכי ע"כ, ובאמת התוס' (כתובות י"ח ב') שהקשו להימנינהו במיגו דאי בעו אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, מה שלא תירצו שבעדים לא שייך מיגו, שיש לחלק לדעת התוס' שסברי שלבטל השטר שפיר יש לומר שיועיל מיגו ולכן ניהמנינהו ע"ז, אבל לא להאמין עדות פסולה ע"י מיגו, וזה למדונו התוס' (בכתובות כ"ה ע"ב) שהבאנו כאן

אמנם יש לדון הא תינח אם נאמר שפסול נוגע הוא פסיל בעצם מטעם קרוב הוא שפיר יש לומר שלא יועיל המיגו להכשירו, אבל אם נאמר שפסול נוגע הוא רק משום חשש משקר אבל באמת כשר הוא, וא"כ נאמר שיועיל לו המיגו שע"י זה יצא מחשש משקר וממילא יועיל עדותו אח"כ אחרי שבאמת עד כשר הוא, אמנם מדברי הריטב"א דלעיל שבקידושין שהבאתי כאן מוכח שגם בפסול נוגע לא יועיל המיגו להכשיר עדותו, ורק התם גבי קידושין מה שלהשליח מועיל המיגו דיכיל לומר אהדרינהו ללוה משום שזה מסיר הנגיעה, אבל במקום שהנגיעה נשאר גם אחרי