באר משה (דנשבסקי) ב קצא

הוה מוכחשת משני העדים, והוה זה כדין מקודשת בעד אחד ושניהם מודים, וכה"ג כתב הגאון רע"א זצ"ל בתשובותיו (סי' נ"ה במהד"ת הנדפס מחדש) שדמי זה ממש לדינו של מהר"ם פאדווה המובא בחלקת מחוקק (בסי' מ"ב ס"ק א') שהובא לעיל. אך למש"כ באות א', שנ"ד אין חשיב זה ידיעה ברורה, וא"כ שפיר נחשב הכחשתה להכחיש העד אחד, שלא יהיה עליה דין קידושין של עד אחד שחוששין היכא ששניהם מודים

ד) והנה על מש"כ לעיל שכאן אין לדון אותה שהוחזקה כפרנית על מה שהיא מכחשת שני העדים שאמרו שהכניס ידו לתוך ידה, והיא אומרת שהחזיק ידו למטה מפס ידה, משום שסברת הוחזק כפרן בדבר אין מקום לחייב מחמת זה רק מצד סברת התוס' דחשיב זה כאומר לא עברתי שאם עברתי אני חייב, והוא כעין שהאמין לחברו בטענתו עליו, וזהו רק אם דבריו והכחשתו היה קודם ביאת העדים, אבל אם לאחר ביאת העדים אמר אח"כ נגד העדים לא עברתי ולא לויתי, בזה אין שייך לבוא עליו מתורת התחייבות, שהרי הוא מחזיק בדבריו נגד העדים, ואם שאין נאמן בזה, מ"מ על הטענה השניה של לא לויתי לא התחייב בזה להאמין את הבע"ד שלו, ולענ"ד היא סברא ישרה מאוד. והנה דברי אלו באו לפני חכם גדול אחד, ופקפק מהא דאיתא בחו"מ (בסי' צ' סעי' ב') ברמ"א לא נכנסתי ולא נטלתי והעדים ראוהו שנכנס דחייב, ואם שהרמ"א כתב משום דהוה מיגו נגד עדים ועיקר הטעם הוא משום שהוחזק כפרן, דאי לאו הכי הלא לא היה צריך למיגו דהא לא נטלתי בעצמותו היא טענה מעליא, ומזו הטענה בא החכם הנ"ל לעקור דברי התוס' מפשטות דבריהם, דלאו דוקא אמירתו גורם אלא הענין תלוי בכך. ולענ"ד לא כן הוא דודאי אין לנו להוציא מפשטות דבריהם, ועוד שמצד הסברא הישרה נכונים מאוד דבריהם, כי באמת איך נחייב מן מה שהוחזק כפרן בדבר אחר שהוא הכנה לענין הדבר, כמו לא עברתי, על גוף הטענה שמכחישו, ובאמת אפשר לומר שמיירי שטענתו לא נכנסתי היא קודם הביאה של העדים שאמרו שראוהו נכנס ומה שלא ביאר זה בשו"ע משום שסתמא דמלתא כך הוא כי מי פתי שיבוא להכחיש העדים בדבר שאין נוגע לפטור לו, וגם אם נאמר שדין זה בכל גוונא הוא גם שהעדים שאמרו ראוהו שנכנס היה קודם טענתו והכחשתו, אין מזה קושיא על מש"כ מד' התוס', די"ל שהוחזק כפרן לענין לחייבו ממון, בזה בעינן דוקא או בגוף עצם אותו ממון, או כסבר התוס' שחשיב כאומר שאם עברתי הנני חייב, אבל ענין הוחזק כפרן דשם גבי נכנס למשכנו לענין שיהיה בזה תקנת חז"ל שיהיה כנגדו נשבע ונוטל, בכל גוונא הוא, וראיה לזה, דזה מבואר בגמ' מה שהביאו התוס' שם בשבועות, שבהוחזק כפרן בחמשים אין מחייבו לחמשים אחרים, ואלו בהא דנשבע ונוטל אם העדים מעידים על מעט שאז הדין שנשבע ונוטל השאר, ולכן מועיל כאן הוחזק כפרן, על הכניסה ג"כ, משא"כ לענין עצם חיוב ממון בזה א"א לחייבו מצד הוחזק כפרן בדבר אחר על, ממון שלא הוחזק כפרן ע"ז, זולת רק כסברת התוס' שהבאנו מהא דשבועות, וא"כ הכא בנ"ד לענין קידושין מה שהוחזקה כפרנית בדבר אחר שאין זה מעצמות הקידושין לא יועיל לבטל הכחשה על דבר שהוא עצם הקידושין שאין בזה רק עד אחד, זהו הנראה לענ"ד פשוט

ה) תבנא לדינא דנ"ד שבאנו לבטל הקידושין משום שאין כאן רק קידושין בעד אחד ולכן כיון שהיא מכחשתו בזה שאומר שקבלה מעות הקידושין, והיא אומרת שלא בא לידה הכסף קידושין וא"כ אין לאוסרה מחמת הע"א. עוד באו שני אנשים שאמרו לפני ששמעו ממנה שאמרה לפניהם שקבלה מטבע של הקידושין אז, וזאת אמרה לפניהם בהיותה במקום אחר בב"י, אחרי כמה שבועות אחר קבלת העדות בב"ד ושהיא הכחישה כנ"ל, ודבר זה לא הוגבה העדות בב"ד רק מאחד וגם זה היה שלא בפניה, והיא בשמעה אח"כ הכחישה זאת לגמרי ואמרה ששקר אומרים כי לא דברה עמהם שום דיבור כלל בהיותה שם בב"י, ולהעד המעיד שאלנו באיזה יום היה הודאה שלה ואמר שאין יודע באיזה יום ואף באיזה חודש אין יודע זאת עתה, והנה מצד ההודאה הנ"ל אין לנו לחוש, רק שעי"ז נחוש לקידושי ע"א שתבטל הכחשתה מחמת זה

והנה יש לנו להקל בנ"ד מטעם שהעדים שנתקדשה לפניהם היו נוגעים בזה הענין של חלות הקידושין שהבטיח להם המקדש שכשיוגמר הענין ויהיה נישואין ישלם להם בעד השתדלותם בזה, וא"כ בעת מעשה הקידושין היו פסולים העדים והוה לה דין מתקדשת בלא עדים וגם אם הודאתה אמת ג"כ אין לחוש להקידושין כלל. והנה בדין נוגעים בעדות שפסולים להעיד כמבואר בחו"מ (סי' ל"ז סעיף א') ויעו"ש בש"ך ובסמ"ע שני טעמים בזה אם מחשש משקר או מטעם שהוא כקרוב, והנה יש לחקור לענין קידושין אם היא מודה שקיבלה קדושין בפני עדים נוגעים, אי הוה זה כקידושין בלא עדים, או כיון שהיא מודה שהיו קידושין והעדים אין משקרים נחשב זה כקידושין בעדים לדעת הסוברים דפסול נוגע הוא משום חשש משקר, ולכאורה תלוי דין זה במחלוקת של דעת הרמב"ם והרא"ש עם ד' הר"ן והרשב"א, בהא דשליח נעשה עד בקידושין היכא שהיא מודה שקבלה כסף הקידושין, שדעת הרמב"ם והרא"ש שחשיבי עדים גם בקדשה בכסף וכמבואר באה"ע (סי' ל"ה סעיף א'), ודעת הר"ן והרשב"א בחידושיו לקידושין שכיון שצריכים להודאתה, ובלעדי הודאתה אין כאן עדים הוה זה כקידושין בלא עדים, ואם שהרשב"א והר"ן כתבו שמ"מ הוה קידושי ספק, התם היינו טעמא שחששו לדעת ר' יוסי בירושלמי **(הגה"ה בדברי ר"י בירושלמי נדחקו הראשונים היכא מיירי אם קודם תקנת שבועת היסת או בתר תקנה ולענ"ד הים נראה לומר שהירושלמי מיירי קודם תקנה והא דאמר ר' אבין שבקדשה בכסף הוא חשוב נוגע בעדות הוא מטעם שיכול להיות נוגע שמא יתחייב שבועה ממקום אחר ויגלגל עליו המשלח על זה אך ר' יוסי חולק ע"ז שלא חשיב נוגע מה שיכול לבוא לידי שבועה כיון שלע"ע הוא נאמן ואין נוגע בעדות וגמ' דילן קסבר כר"י:)** שאמר כיון שהאמינתו תורה אפי' קידשה בכסף אין נוגע בעדותו, ואם שהרשב"א כתב שמסתפק בדבר אולי היכא שאין מכחישתו שאז אין נוגע בעדותו מ"מ הא הרשב"א שם בחי' על האופן הראשון שכתב שגם בהיא מודה אינם נאמנים מתורת עדות רק מצד הודאתה והוה זה כקידושין בלא עדים שאפי' שניהם מודים שאינה מקודשת, כתב ע"ז שזה עיקר

אך גם לדעת הרמב"ם והרא"ש, נראה לענ"ד שבנ"ד דהוה נוגע גם כשהיא מודה גם לדעתם לא יהיה נחשב לקידושין, דדוקא התם שכל הנגיעה הוא משום שצריכים שבועה על הכסף שקבלו, וא"כ היכא שהיא מודה ואינה מכחשת לא הוו נוגעים, וכמש"כ שם הרשב"א בחידושיו באופן השני שצידד לומר דהוה מקודשת בעדים אם היא מודה להשלוחים, וז"ל "ויש לומר דמקודשת דהשתא לאו נוגעים נינהו ואין פסולין אלא מחמת נגיעתן נסתלק הגורם וחזרו להכשירן ע"כ לשונו, אבל באופן שהנגיעה היא באמת שגם כשהיא מודה מ"מ יש להם נגיעה בחלות הקידושין, אין להם דין עדים, ולכן גם לשיטת הרמב"ם והרא"ש דהתם סברי דהוה קידושין גמורים כשאין מכחשתן, הכא לא יהיה קידושין בעדים. ולכאורה לדעת הסמ"ע והש"ך שהכריעו בריש