באר משה (דנשבסקי) ב קצ

זיינען דא" נתחרטה אחר ששמעה קול השני מאחורי הגדר, אך הוא תפס אז את ידה

ב) אמנם מה שיש לעיין בנ"ד לפי שאחר כן שאמר עד השני שלהנחת המטבע לתוך ידה אמר, שכוונתו היה שאין זוכר אם ראה אז הנחת המטבע לידה, והעד הראשון אומר שראה הנחת המטבע לידה, וא"כ יש כאן ספק קידושי תורה שמא ראה אז הנחת המטבע מידו לידה, וא"כ היה אז קידושין בפני שנים, ועל מה שאמר העד השני מקודם שלא ראה הנחת המטבע בהחלט נותן אמתלא שכוונתו היה שאח"כ בעת גמר הקידושין לא ראה אז בידה המטבע

אך לענ"ד נראה שעל זה ג"כ יש לומר כיון שהגיד בפני ב"ד שלא ראה לא מהימן אח"כ לומר שכוונה אחרת כיון אחרי שלפי סיגנון לשונו שאמר פני ב"ד, שהשיב על מה ששאלו הב"ד ממנו אמר שלא ראה הנחת המטבע לידה, לא מהימן לומר שטעה בכוונת השאלה ששאלו וכוונה אחרת היה לו בדבריו שזהו כעין אמתלא, וכבר אמרו בגמ' (סנהדרין מ"ד ע"ב) דאע"ג דיהבי טעמא למלתייהו מ"מ אמרינן כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד, ואין לומר דוקא התם שמ"מ מודים העדים שמקודם אמרו בתורת עדות שלא כמו שאומרים אחר כן ולכן לא מהני אמתלא מה שאין כן בנ"ד הרי אומר העד שמקודם לא היה כוונת דבריו היפוך למה שאמר אח"כ, אולי ע"ז יועיל אמתלא, מ"מ ז"א דהא מצינו בכתובות (י"ח ב') באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות שבמקום שכתב ידן יוצא ממקום אחר אמרינן ע"ז כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ואין אנו חוששים לאמתלא שלהם שהיו אנוסים מחמת נפשות ומחמת זה חתמו מקודם, רק אני אומרים כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד, לפי שסתם חתימתם מגדת לנו שלא היו אנוסים, וה"נ בנ"ד כיון שאמירתו בב"ד הי' כדברים האלה שלא ראה את הנחת המטבע לתוך ידה, לאו כל כמיניה לעקור דבריו הראשונים וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד, וכן יש להביא קצת ראיה מהא דאיתא בגמ' (ב"מ כ"ח ע"ב) והובא זה בח"מ (סי' כ"ט סעיף א') בעובדא דאבוה דר"פ שהביא עדים שאינו רמאי ששאלו אלו איתם ידעיתו ביה דרמאה הוא ואמרו אין, ואח"כ אמרו שטעו בשאלתו של רבה בר ר"ה וקאמר רבה בר רב הונא מסתברא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה ופירש"י וכן הרי"ף ע"ז ולא הוה חוזר ומגיד, משמע דלולא ההוכחה דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה היה הדין דזה הוה חוזר ומגיד ולא מהמני לומר שטעו בדברי השואלן, וא"כ בנ"ד שאין שום הוכחה שטעה העד השני בדברי ב"ד ששאלו לו, הוה חוזר ומגיד במה שאומר אח"כ שאין זוכר, אם רק אנו מקבלים לעדותו סתם שאמר בראשונה שלא ראה אז, ונראה שנדון זה דומה להא דתשו' הרא"ש (כלל נ"ט סי' א') המובא (בסמ"ע סי' כ"ט ס"ק ח') ויעויין שם בט"ז שבאמת צדקו דבריו כמבואר למעיין בתשובת הרא"ש, ועכ"פ באומר שלא נתן לב לדעת כמה שנים היה דר שם לא מהימן לומר אח"כ נזכרתי, ובאומר אין זוכר מהימן לומר אח"כ נזכרתי, הרי כל שאומר שלא נתן לב לדעת מחזקינן שלא ראה העדות, וה"נ בנ"ד שאמר שלא ראה לא מהימן לומר שיש ספק אצלו אם ראה, דאם אפשר לפרש מה שאמר שהוא בספק אצלו אם ראה אז וע"כ אמר לא ראה א"כ יהיה תמיד מהימן לומר נזכרתי, דהא מה שאצלו מסופק הדבר יכול לומר נזכרתי, וכן מבואר בתשובת הרא"ש הנ"ל שאם אומר שאין יודע לך עדות לא מהימן לומר אח"כ נזכרתי, ולא יכול לתרץ דיבורו לומר שאין יודע העדות מפני שעתה אין זוכר אלא אמרינן כל מה שאדם אומר בסתם אין יודע מפרשינן שבהחלט אין יודע הדבר, דלולא זה היה מפרש דבריו והוה חוזר ומגיד וא"כ גם בנ"ד מקרי חוזר ומגיד. ואפילו לדעת הר"ן בשבועות (פרק ד') שכתב שמאין אנו יודעים עדות אם אח"כ יאמרו יודעים אנו לא מקרי חוזר ומגיד, וביאר שם הטעם שאין אנו יודעים לא נחשב זה הגדה כלל, ולכן אין שייך לומר ע"ז אין חוזר ומגיד, באמת הרא"ש (בתשובה א' בכלל נ"ט הנ"ל) מבואר להדיא דבריו, שמאין אנו יודעים העדות אם יאמרו אח"כ שיודעים העדות שנזכרו להעדות מיקרי זה חוזר ומגיד, ואין מהימן לומר זה, אמנם אף לדעת הר"ן גופא הוא היינו טעמא משום שאין יודעים העדות לא מיקרי הגדה ולא שייך ע"ז לומר כיון שהגיד כו', משא"כ בנ"ד שאומר לא ראה אז וא"כ דבריו הוא עדות גמורה שלא היה על הקידושין רק עד אחד שראה, הוה רק קידושין דרבנן או לא חלו כלל הקידושין, וא"כ הוא עדות גמורה, וא"כ כיון שמשמעות האמירה שהיא החלטי שלא ראה, אז לא מהימן לומר שיש ספק אם ראה אז ותהיה מסופקת אם היה זה קידושין בפני שנים

ואחרי שבארנו בע"ה שעדותו של עד השני אין חשוב עדות גם לעשותה ספק מקודשת בפני שנים, נחזור עתה לדין עדות של העד הראשון פ' ב"ר א' שאמר שראה שקדשה וראה הנחת המטבע לתוך ידה, וגם ראה שמקודם הושיטה את ידה, והנה הוה זה רק קידושי עד אחד וכיון שהיא מכחשת ואומרת שהמטבע לא היה בתוך ידה כלל, וא"כ הוה זה עד אחד בהכחשה דלאו כלום הוא הגם שיש לפקפוק בזה כיון שיש בדבריה הכחשה לשני העדים במה שהיא אומרת שהיא אחזה בידה למטה מפס ידה ושני העדים אומרים שהכניס ידו לתוך ידה והעד השני פירש בדבריו כדרך התוקעים כפם זה לזה, וכיון שהיא הוחזקה בכפרנית נגד שני העדים יש לדמות זה לכאורה לדינו של מהר"מ פדוואה המובא בחלקת מחוקק (סי' מ"ב ס"ק ח') באחד שמעיד שראה הקידושין והוא לא ראתה אותו שאין כאן רק דין קידושין דע"א, ואפ"ה כתב שם כשהיא מכחשת שניהם ואומרת להד"ם שיש לה דין מקדש בעד אחד ושניהם מודים, לפי שדברי הכחשתה אין כלום כיון ששניהם מכחישים אותה מיהו יש לחלק זה מנ"ד דהכא במה שאומרת שלא בא המטבע לידה היא מכחשת רק לעד אחד הוא העד פ' ב"א הראשון, כ הרי זה דומה לאחד התובע מחברו מאה זוז והוא מכחישו ועדים מעידים על חמשים, שעל החמשים השניים לא מיקרי הוחזק כפרן ועיין תוס' שבועות (ל"ד ע"ב ד"ה אתו) שהקשו ע"ז, מהא דסבר רב נחמן הוחזק כפרן, וכן ריש לקיש, אהא דב"מ באומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלים ועדים מעידים שיש בידו חמשים זוז, אמאי לא הוחזק כפרן לגבי המותר, ותירצו דהכא דקאמר לא עברתי משמע דבעי למימר שאם עברתי אני חייב כו', אבל התם לא הוחזק כפרן אלא בנ' ואותן פורע. ובנ"ד ג"כ יש לומר שלא הוחזקה כפרנית אלא במה שהיא מכחשת שני העדים, אבל בעצם מעשה הקידושין שבנ"ד שהוא הנחת המטבע של הקידושין לידה, שאין מכחשת רק העד אחד לא הוחזקה כפרנית לזה, ובסברת התוס' שע"י הכחשתה נאמר ג"כ שכוינתה שאם אינו כדבריה, שהמקדש יהיה נאמן נגדה, לבד שזה אין שייך כאן בקידושין מצד הסברא, נוסף ע"ז בנ"ד אין זה שייך משום שהכחשתה היה אחרי הגדת העדים וע"כ אני אומרים שמה שהוא נגד שני העדים אינה נאמנת, ומה שאין זה נגד שני העדים רק נגד עד אחד, בזה היא נאמנת על עצמה ואין כאן קידושין בע"א מפני שהיא מכחשתו. עוד יש להעיר בנ"ד אם נאמר שעובדא דידן לפי עדות של עד השני חשוב זה ידיעה מצד האומדנא שנכנס המטבע לתוך ידה, רק שבקידושין לא מהני זה, משום דבעינן ראיה ממש, וכמבואר בב"ש (סי' מ"ב ס"ק י"ב) לפי שיטת הרשב"א שהרמ"א פסק כוותיה וא"כ לענין קידושי עד אחד לא יועיל הכחשתה, אחרי שע"פ הידיעה ידענו זה משני העדים שבאו הקידושין לידה ובטלה הכחשתה, ע"פ שני העדים המעידים, אחד בראיה ואחד בידיעה, והיא