באר משה (דנשבסקי) ב קפב

אמנם מה שיש להעיר להסתפק בנ"ד, אולי זה הענין כפי טענת המקדש אשר הוא יוצא ונכנס לביתה, והיא מדברת ומשחקת עמו "ונתרצתה להנשא לו" זה הוה כשדיך, ואפילו אם לא נאמין במה שאומר שנתרצתה להנשא לו, שהיא אין מודה בדבר זה, מ"מ בזה שהוא יוצא ונכנס לביתה ומדברת ומשחקת עמו אפשר שגם זה חשוב מספיקא כשדיך, וכמש"כ החתם סופר (בתשו' סי' ק"א) והוכיח מלשון מהרי"ט בתשובה דסתמא חיישינן שמא שדיך, ובמקום שהיה דברי ריצוי ופיוס הוה כאלו שדיך, כן החליט הח"ס, וא"כ בנ"ד שהוא נכנס ויוצא לתוך ביתה ומדברת ומשחקת עמו, ונראין הדברים שגם דיברו ביניהם וגילה לה דעתו שהוא רוצה לישאנה, ואף שהיא אומרת שלא נתרצתה לו, היינו שהיא לא נתרצתה בפירוש, א"כ יש לחשב זה כשדיך. הן אמנם שלשון רש"י (שם דף י"ג א') ד"ה בשדיך, פירש"י שדיבר בה קודם לכן ונתרצתה להתקדש לו כו', משמע מלשון רש"י שכל זמן שלא נתרצית להתקדש לו, לא מקרי שדיך במה שדיבר בה לחוד, נראה לענ"ד לומר שלא יהיה זה נגד דברי הח"ס הנ"ל, ומה שהביא בשם מהרי"ל, דהתם לענין חשש ספיקא שמא זה הוה שדיך לעשות ממנו ספק קידושין, מה שאין כן בהא דגמ' שם דמשמע דהוה קידושין ודאי, בזה בעינן דוקא שדיך ברור, היינו שנתרצית להתקדש לו. וא"כ יש לחוש שבמקום ששדיך לא בעינן הוכחה שהיא נתרצתה בקידושין אלו, שהרי שם (דף י"ג א') דמצי אמרה אין שקלי ודידי שקלי, א"כ אין כאן הוכחה מנטילתה למעות הקידושין או לחפץ הקידושין שהרי מצי אמרה דידי שקלי, ואפ"ה במקום ששדיך הוה קידושין דאמרינן שהיא נתרצתה בקידושין, וא"כ יש לחוש בכל מקום שהוא מקדשה והיא שותקת אפילו היכא שאין שם הוכחה כגוונא דהגמ"ר או כדין של הרמ"ה, שזרק לה קידושין לתוך חיקה, מ"מ בשדיך יהיה זה קידושין

ובאמת דין זה שכתבנו שבשדיך גם באין הוכחה שנתרצתה עתה בקידושין, כל שכסף קידושין בידה והוא אמר הרי את מקודשת לי חיישינן לקידושין הוא תלוי במחלוקת הראשונים, שלדעת הר"ן שכתב בשתיקה שלאחר מתן מעות גבי עובדא דציפתא דאסא שכתב שם הר"ן שזה חשוב כשדיך, והוכיח מזה הר"ן שבענין שתיקה לאחר מתן מעות אין חילוק בין שדיך ללא שדיך, וא"כ מוכח מדברי הר"ן שגם בשדיך בעינן הוכחה שמרוצית עתה להתקדש בזה הקידושין, וכל שאין הוכחה אין כאן קידושין גם בדשדיך, אכן הריטב"א בשם התוס' הביא שהקשו אהא דקידשה בפקדון (שם מ"ז ע"א) דהוה קידושין, הא הוה שתיקה שלאחר מתן מעות, ותירץ בשם התוס' דהתם איירי בדשדיך, וכן הביא הרשב"א בחידושיו בשם איכא מ"ד שבשדיך היא מקודשת, ודייק לה מהא דפ"ב התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאת שנגנב או שנאבד כו', דאלמא אע"פ ששתקה אם נשתייר כו' מקודשת וקשיא דהא הוה שתיקה שלאחר מתן מעות, ומפרק לה דהתם בדשדיך, אמנם הרשב"א בעצמו וכן הריטב"א וכן הביא הריטב"א בשם הרמב"ן, דבאמת גם בשדיך אין מועיל שתיקה שלאחר מתן מעות, והתם לא נחית להאי דינא ומיירי בדאמרה אין נמצא שלדעת הרשב"א והרמב"ן והריטב"א והר"ן שסוברים ששתיקה שלאחר מתן מעות גם בדשדיך אין מועיל מכלל דס"ל שגם בדשדיך בעינן הוכחה שמתרצית בקידושין, אמנם לדעת התוס' המובא בריטב"א והאיכא מ"ד שהובא ברשב"א דס"ל שבשדיך מועיל גם שתיקה שלאחר מתן מעות סברי שבמקום ששדיך חוששין לקידושין גם בלא שום הוכחה, רק מדשתקה ואין מוחה בקידושין אמרינן שבודאי נתרצתה להתקדש לו ולכאורה קשיא להסוברים ששדיך אינה שום מעלה לחוש לקידושין בשתיקה לאחר מתן מעות, וא"כ לדעתם שהיכא שאין הוכחה שמתרצית להקידושין גם בדשדיך אין מועיל, למה מועיל בקידשה בגזל דידה שדיך, וכן בכנסי סלע שאני חייב לך ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו דמהני בזה שדיך כדאיתא (שם י"ג א') הא כאן גם כן אין הוכחה שמתרצית לקידושין, דהא מצי אמרה מה שקבלה המעות הוא משום אין שקלי ודידי שקלי, ואפ"ה אמרינן בדשדיך דהוה קידושין ולמה בשתיקה לאחר שנתן לפקדון אין מועיל שדיך

ונראה לענ"ד לתרץ משום דבקדשה בגזל או בכנסי סלע שאני חייב ליכי ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו, שאמר זה קודם הנתינה לידה ואח"כ קבלה א"כ יש כאן מעשה קבלה על פי אמירתו לשם קידושין, רק שיש להסיר הקבלה לכוונה אחרת לומר דידי שקלי ולא לשם קידושין, ולכן בדשדיך תלינן שקבלה ועשתה מעשה הקבלה לשם קידושין, ואמרינן דאם איתא דלא ניחא לה להתקדש היה לה למחות בעת הקבלה לומר שהיא אינה רוצה בקידושין והמעות לוקחת לשם חובה, ומדשתקה אמרינן שמרוצית לקבל לשם קידושין כמו שנשתדכה, אבל בנטלה לשם פקדון ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו שאין כאן שום מעשה אח"כ רק השתיקה אמרינן דלאו מידי הוא, כיון שאין גילוי דעת ממנה שרצונה בקידושין, וא"כ לענין נ"ד תלוי ג"כ במחלוקת הנ"ל, שלדעת הרשב"א והרמב"ן והריטב"א והר"ן שכולם כתבו מפורש שסוברים שלענין שתיקה לאחר מתן מעות אין מועיל שדיך, כל שאין מעשה שעושה לקבלת הקידושין, וא"כ בנ"ד אין כאן ממנה שום מעשה המראה שהיא נתרצתה עתה להתקדש לו, שהרי מקודם אחזה בידה והניח בידה המטבע, והיא לא עשתה מעשה להראות שניחא לה לקבל עתה קידושין ממנו, ולכן אין לחוש כלל לומר שהיא נתרצה בקידושין זה

ולענין דינא כיון שהרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן כולם הכריעו שבענין שתיקה לאחר מתן מעות אין מועיל שדיך, וכן בשו"ע סתים לה ולא הוזכר שיש חילוק היכא דשדיך, נראה שסובר שדעתם עיקר ואין חוששים לדעת המחמירים בזה, אך מ"מ משום חומר איסור אשת איש אפסר שראוי לחוש לדעת המחמירים, מ"מ בנ"ד עדיפא כיון שאמרה לו לאחר שאמר לה הרי אמ"ל כו' "וואס האסטו דאס גיטאן" שנראה שהוא מחאה וגילוי דעת שאין רצונה בזה, והוה זה כאומרת לא בפירוש, אלא שיש לחוש פן היה אמירתה זה לאחר כדי דיבור מן האמירה שלו הרי את כו', מ"מ כיון שלדעת רוב הפוסקים אין זה קידושין כלל, ואין חוששין משום שדיך, וגם לדעת המחמירים הוא ג"כ רק ספק שמא היה המחאה שלה לאחר כדי דיבור, וא"כ הוה זה ספק ספיקא גמורה, שמא הלכה כדעת רוב הפוסקים המקילים וסתימת השו"ע כוותייהו, ושמא היה דברי המחאה שלה תוך כדי דיבור, כי זה א"א להתברר כי נערים כאלו אין יכולים לעמוד על זה, [ולפי אמירת עד השני "אונד זייא האבין זיך גינומען רייסין" ונראה הדבר שהיא רצתה לנתק ידה מידו א"כ נראה שהוא ג"כ מחאה] ולכן מכל זה נראה לענ"ד שיש להקל שאין לחוש לחומרא מחששא דשדיך

עוד יש לצרף כיון שעשה אביה התקשרות שידוך לה עם אחר וגמר שם והיא הסכימה על זה, וא"כ יש בזה ענין הסברא של שארית ישראל כו' לא ידברו כזב ולא יעשו עולה לשנות, וכמו דאמרינן בגמ' קידושין (מ"ה ב') אליבא דאביי שמסיר חששא דשמא נתרצה האב מטעם זה, דאמרינן שם בגמ' שחיישינן שמא נתרצה היכא דשידכו, וא"כ חזינן שסברת שארית ישראל כו' מבטל מה דשידכו גורם לחוש, **(ואף דשם הוה פלוגתא, ורבא פליג ולא סמך על זה רק מטעם שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, יש לומר נהי שלרבא אין זו סברא מוחלטת, מ"מ יהיה זה מרעא לחששא שמא נתרצה האב)** וא"כ הכי נמי בנ"ד יבטל האי סברא דשארית ישראל לא יעשו עולה, מה שנתקשרה והסכימה למעשה אביה להתקשר עם