באר משה (דנשבסקי) ב קפא

הגט, ולפי שיטת התוס' (גיטין כ"ו) ד"ה לכשאכנסנה דהיכא דודאי איכא ביאה בטל הגט, א"כ זהו גופא הוא ביטול הגט והשליחות, ויהיה תועלת שהפרשה של בעלה ממנה תהיה הפרשה גמורה, אמנם לכוף להשניה לקבל הגט לענ"ד נראה שאין לנו לכופה בזה, כי שפיר תוכל לומר אולי יגרש להראשונה ברצונה הטוב או שתמות אז תהיה אשתו ומש"כ כת"ר ע"ז שאין טענתה נכונה שלא תהא חוטאת נשכרת, לדעתי אין חשוב נשכרת אחרי שהיא בעיגונא עומדת, והראשונה מותרת לבעלה אחרי הגט וכמו שכ'. ומש"כ כת"ר שיש לכוף אותה לקבל הגט להתגרש ממנו כדי שלא תבוא לידי איסור, לענ"ד נראה שבאופן כזה שיש לה היתר לא נכוף לקבל הגט, ומה שמצינו גבי מעוברת ומינקת חברו שכייפינן להו להתגרש גם שיש להם היתירא, התם קנסא קנסו חז"ל שלא יקילו בזה לקדש על לאחר זמן, אבל גבי חר"ג אין עליה בעצמותה איסור רק משום האשה האחרת, די לנו בזה שהוא מוכרח להשליש גט, שבזה יהיה מופרש מאשתו השניה כל זמן שאשתו הראשונה אגידא בבעלה, ועוד דלא יהא אלא ספק אין לנו כח לגרשה בע"כ במה שלא מצינו מפורש בדברי רבותינו לגרשה בעל כרחה, ובאמת ענין השלשת הגט רואין אנו שהוא ענין גדול באיסור חר"ג, אחרי שאנו מצריכים להשלשת הגט גבי נשתטית, הגם שיש פקפוק גדול מפני שעתה אין ראוי' להתגרש, וכמבואר בנו"ב מהדו"ק (סי' ג'), מ"מ לא הקיל בלא השלשת הגט

ודברי תשובת הרא"ש (בכלל נ"ה סי' ה') שהוזכר לעיל בדברינו, שהשיב להשואל שרצה לומר דלר"מ שסובר שהנושא מעוברת או מינקת חברו שהיא אסורה עולמית אין לה כתובה, והרא"ש השיב יראה לי שאין ללמדה משניות, ויש לה כתובה, ותמוה לענ"ד דברי רבינו הרא"ש, למה לא הביא ראיה לדין זה ממשנה מפורשת (סוטה כ"ד א') דקתני מעוברת או מינקת חברו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי ר"מ, הרי מבואר שגם לר"מ יש לה כתובה, רק מפני שנסתרה אחרי הקינוי מפסדת כתובתה, ודוחק לומר שלכך הוצרך הרא"ש לדון מצד הסברא משום דמתניתין אפשר לאוקמי על התוספת שכתב לה ולא על מנה ומאתים, ולכך הוצרך הרא"ש ללמד מצד הסברא שגם מנה ומאתים אית לה, מ"מ הוה ליה להרא"ש להזכיר המשנה ודו"ק, וצע"ג: סימן ו

כבוד הרב המאוה"ג כו' חרב בק' מכתב כת"ר נידון הקידושין הגיעני והנני לכתוב את הנראה לענ"ד

וטרם כל אעתיק את הגב"ע. אחד העיד שהוא היה עם השני ונכנסה הבתולה "פלונית" אונד זיא האט זיך גיווארימט אצל התנור איז אריין הבחור "פלוני" ואמר להבתולה הנ"ל ווייז דיין האנד איז קאלט האב איך גיזעהן ער האט גינומען איהר האנד אין זיינע אונ מיט דיא אנדערע האנד האט ער ארויף גילייגט איין גריוונע באיי איר אויפין האנד ואמר לה הרי את מקודשת לי במטבע זו כדת מו"י אונד וויא ער האט דאס אב גיזאגט האט ער צו גינומען זיין האנד איז דיא גריוונע גלייך ארויס גיפאלין, והיא אמרה לו וואס האסטו גיטאן, והעד השני הנ"ל העיד כי הבתולה הנ"ל עמדה לחום אצל התנור ונכנס הבחור הנ"ל, ואמר לה עס איז אייך קאלט אין דיא הענד איך וועל אייך דער ווארעמען, וראה וויא ער האט גינומען אירע ביידע הענד אונ האט אריין גילייגט איין גריוונע בייא איר אין האנד ואמר לה הרי את מקודשת לי במטבע זו כדת מו"י, אונד זייא האבין זיך גינומען רייסין אונ דיא גריוונע איז ארויס גיפאלין אונד זיא האט גיזאגט צו אים וואס האסט דוא מיר דא גיטאן, והוא אמר עס איז שאהן פארפאלין ע"כ

והנני בא לדון בזה לדינא, הנה אם בנידון זה לא היה שדיך, ודאי שאין לחוש לקידושין אלו, כי זה מלתא דפשיטא דבעינן שיהיה הוכחה אשר היא מרוצית בקבלת הקידושין להתקדש לו, ולכן בעינן או שתאמר אין או שתקבל המעות היינו שתקפוץ ידה או תקרבה לו לקבל כסף הקידושין, אבל כל שאין הוכחה אינה מקודשת, ובשתיקה לאחר מתן מעות יש מחלוקת הפוסקים איך קיי"ל לדינא, אם נחשב זה הוכחה מה שלא השליכה המעות אח"כ או לאו, ולא בעינן השלכת המעות להראות שאין חפיצה בקידושין ולכן כאן בעובדא דידן שהמטבע שקידשה בו נפלה תומ"י לאחר שלקח הוא את ידו ממנה, שכל זמן שהיה ידו ע"ג ידה, נראה הדבר שמה שהמטבע היתה נחה ע"ג ידה או תוך פס ידה (שזה לא נתברר בקבלת העדות), היה זה מצד שידו של המקדש היה על ידה וכמש"כ כת"ר במכתבו, שהמקדש אמר שהיה המטבע מונח בין ידו לידה, ומתוך מכתב כת"ר ניכר שהעדים לא דקדקו בזה לראות איך שהיה מונח המטבע בעת הקידושין עד שנפל מידה, ומכל מקום מקום יכול להיות שזה מקרי הונח תוך ידה, דהא מה שידו ג"כ מונח למעלה עליו אין זה מבטל רשות ידה שאגידה ביה, אך הוכחת קבלת קידושין אין כאן, ויעויין בדברי הגהה בט"ז (סי' ל' פ"ק ב') שהאריך בענין זה, ולכן לא מיבעיא לדעת המפרשים דברי הרמ"ה המובא (בסי' ל' סעיף ו') דבזרק לה קידושין במקום שלא אמרה מפורש שמרוצית להתקדש לו ונפל לתוך חיקה, שגם בלא נערה לא הוי קידושין וא"כ מוכחא מלתא דבעינן ידיעה ברורה שהיא מרוצית להתקדש, היינו שיהיה מעשה קבלה, ובנ"ד אין שום מעשה קבלה ממנה שהרי כל זמן שהיה המטבע בידה היה ידו של המקדש על ידה וכשנטל ידו נפל לארץ הגם שמהנפילה אין ראיה שהיא לא ניחא לה בהקידושין, כי יש לומר שנפל ממילא, מ"מ כיון שאין כאן מעשה קבלה, ואין כאן בירור שמרוצית, לא הוה קידושין. אלא שגם אם נאמר שדעת הגמ"ר חולק על דברי הרמ"ה, וכמו שביאר דעתו הח"מ (סי' מ"ב ס"ק ב'), מ"מ יש לומר שגם שמהנפילה של המטבע אין הוכחה לבטל הקידושין, כי אין זה דומה למה שאמרו (בקידושין ח' ע"ב) בשדיתינהו קמיה דלא הוה קידושין, דהתם מה שהיא משלכת לכסף הקידושין הוה הוכחה שאין רצונה בקידושין, אבל בנ"ד שנפלה ממילא אין כאן הוכחה שהיא אין רצונה בקידושין, מ"מ אין כאן הוכחה שהיא מרוצית להתקדש, ולכן לא יחולו הקידושין, ויעויין בהגהת של נכד הגר"א ז"ל, שהוא כתב שם בהגהה מפורש דלא בעינן הוכחה שממאנת בהקידושין, היינו שתשליך או תנער חיקה, אלא כל שאינה עושה מעשה או דיבור מוכח דניחא לה, שתיקה כה"ג לאו כלום הוא, אמנם גם לדעת החולקים ע"ז היינו משום שסברי ששתיקה נחשב ג"כ להוכחה, אבל בנ"ד הגם שהמטבע נפלה ממילא מ"מ אין כאן הוכחה: