באר משה (דנשבסקי) ב קפ

א"כ באלמנה לכה"ג וכל דכוותייהו שיש להם כתובה שאסורה מן התורה, ואין אנו צריכים לחזק שתהא קלה להוציאה מדוע אם זינתה מפסדת כתובתה, ובאמת איתא מפורש בסוטה ר"פ ארוסה (כ"ד א') שאלמנה לכה"ג שזינתה מפסדת כתובתה, ועיין רש"י שם, ובלא"ה קשה דבריו בזה הא זינתה דאורייתא הוא ואין צריך חיזוק, ולמה לחז"ל לתקן שתהא קלה בעיניו להוציאה. אבל האמת יורה דרכו שכל הנשים העושים נגד חובתן לבעליהן מפסידין כתובתן הקדומות מן הדין, ולא בעינן ע"ז הטעם שתהא קלה בעיניו להוציאה, והא דמצריך הגמ' (יבמות פ"ט) לטעמא שתהא קלה בעיניו להוציאה, הוא משום דבאמת היא שוגגת רק מטעם שהוצרכו לתקן שתצא מזה ומזה, הוצרכו לתקן גם שלא תהיה לה כתובה כדי שתהא קלה להוציאה, ומשום דהוה דברי סופרים שצריך חיזוק, וטעם של הוא מרגילה אין מועיל כאן אחרי שהיא הגורמת לזה שלא דייקא. ומה שמביא ראיה מדברי הש"ג (יבמות פ"ו) לשון ריא"ז "יוציא ויתן כתובה" אין משם שום ראיה דשם כוונתו על הראשונה מפני שעשה לה נגד המנהג, אבל אין משם ראיה לענין השניה שנשאת באיסור חר"ג שידעה ועברה, גם מש"כ להוכיח מדברי באה"ט (סי' א' ס"ק כ') שעליה אין איסור חר"ג שהיא מותרת להנשא לספרדי להיות אצלו שתי נשים, אין מזה ראיה, דהא בתקנת חר"ג יש לומר ע"ז שני טעמים, א', משום שראה לתקן לטובת האשה הנשואה מקודם, ועוד יש לומר שלא יהיה מכשול שיקח אחת במדינה זו ואחת במדינה אחרת, ולכן לטעם השני יש לומר שיחול גם עליה האיסור, אבל במקום שבעלה מותר בשתי נשים אין עול נגד הראשונה וגם אין תיקון שלא תנשא לו מועיל נגד טעם השני, כיון שהוא מותר בשתי נשים, אבל במקום שחל על הבעל האיסור חל ממילא גם עליה

אמנם לעיקר הדין לענין כתובה גם אנכי מסכים שבאמת יש לה כתובה כאשר כבר כתבתי כן במכתבי הראשון, ועתה נראה לענ"ד להביא ראיה לזה מדברי הרא"ש בתשובתו (כלל נ"ג סימן ה'), שהשיב הרא"ש לענין מעוברת או מינקת חברו אליבא דר' מאיר, שלהשואל היה פשיטא ליה שאליבא דר"מ אין לה כתובה כיון שאין לה היתר דומיא דשניות, וע"ז השיב הרא"ש שם דאין דומה לשניות משני טעמים. חדא דשאני שניה שעומדת כל ימיה באיסור כו', לכך ראוי להחמיר שתצא שלא בכתובה כי שם שניה עליה כל ימיה, אבל מעוברת כו' איסור זה בשעת נישואין הוא ועתיד ליפסק [פירושו אליבא דר"מ אם לא היה נושאה אז] כו' יעו"ש, ועוד נראה דמעוברת חברו הוא מרגילה ולא היא מרגילתו דאשה חסה על בנה, ע"כ, וא"כ לכאורה י"ל שדין זה של חר"ג בנ"ד תלוי בהני תרי טעמי, שלטעם הראשון איסור חר"ג ג"כ חלוק משניה שאינה איסור עולמית שהרי יש לה היתר אם יגרש או תמות הראשונה, אבל לטעם השני יש לומר שאפשר שאין לה כתובה שהיא מרגילתו, אך באמת נראה לענ"ד שע"כ לא הוצרך הרא"ש להוסיף טעם השני רק אליבא דר"מ אחרי שנשאת באיסור מעוברת חברו או מינקת חברו נעשה איסור עולמית, חשובה זו כאיסור עולמית של שניה, משא"כ באיסור חר"ג גם אחרי הנישואין בעברה, יש לה היתר אם יגרש להראשונה, וגם י"ל שבאיסור חר"ג סתמא דמלתא אינה מרגילתו שאין אשה רוצה בזה כמאמרם מגילה י"ג א'), אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, ואין רצונה להנשא למי שתהיה בשתי נשים וע"כ לא קנסו אותה כתובה

ומש"כ עוד על מה שכתבתי במכתבי הראשון שהיכא א שיש להבעל לתן אפי' מקצת הכתובה א"א להזדקק כופה לקבל הגט, כל זמן שהבעל אין מקיים לתן מה דאפשר לו, וכת"ר כתב ע"ז, אבל כבר כתבתי מסקנת הבאה"ט (בסי' קי"ט ובסי' קנ"ד ס"ק כ"ד), והנה מוכרחני לבאר דברי אשר בעז"ה הנכון עמי כאשר כתבתי. הנה בעיקר הדין של הבאה"ט שם הוא במחלוקת שנויה, שהפר"ח חולק על זה וכן הוא דעת התשב"ץ, והבית יעקב הסכים כדעת הפר"ח, ואם כי הפר"ח מודה היכא שהיא מחויבת מן הדין לקבל גט ואין לו הכתובה, שאין מעכב לנתינת הגט מה שאין לו לשלם הכתובה, הני מילי היכא שאין לו, אבל אם יש לו לשלם מקצת הכתובה בעת הגירושין, ממילא אם אין משלם אין רשאי לגרשה בלא זה בעל כרחה, כיון שיש לו ומחויב הוא בכך וא"כ צריך לעשות כפי חיובו, ובאמת רב גוברייהו להפר"ח והתשב"ץ והבי"ע נגד הבאה"ט. ועוד נראה לענ"ד אפי' לדעת הבאה"ט, כיון שמחויב לתן הכתובה וכמה שיש לו מחויב לתן, והיא מחויבת מן הדין לקבל הגט בלי עיכוב, מ"מ הב"ד שמזדקקים לכוף לקיים כפי הדין באמת, מאי חזית שיזדקקו לכוף אותה לקיים מה שהיא מחויבת לקבל הגט, ולו לא יכופו לקיים בתשלום הכתובה כמה שיש לו לשלם, הכי לא יהיה זה עיוות הדין, שאותו לא נכוף במה שהוא מחויב, ואותה נכוף, וכל שאנו מזדקקים לכפיה צריכים לעשות כפי הדין לשניהם בשוה

ועתה אבאר את דעתי בדבר ענין השלשת גט, ואם יש לכוף אותה לקבל ג"פ בעל כרחה שבזה מחולק אני עם כת"ר, ואבאר הדברים ואקיים מאמרם ז"ל מפני מה זכו ב"ה כו' ששונין דבריהם ודברי ב"ש כו'. הנה דעת כת"ר שהראשונה מותרת לו גם קודם שגירש לשניה, ויסוד סברתו כתב, היכן מצינו שיאסר אדם עליו במעשיו את אשתו, והשניה אסורה ומחויב לגרשה תומ"י וכופין אותו ע"ז ככל הנשים האסורות, וגם אם ירצה לפרוש ממנה לא מהני ההפרשה שנחשבת אשה אסורה לו, וגם אותה נכוף ע"ז, אלו דבריו. ואומר ע"ז הנה הפוסקים מחולקים אם חר"ג הוא רק על תחלת הנישואין של האשה השני', אבל לאחר שעבר ונשא אין עליו איסור להחזיק שניהם, או שגם אח"כ יש עליו איסור, ודעת הרמ"א מוכח שגם אח"כ יש עליו איסור, והנו"ב הוכיח (במה"ת סי' צ') כשיטה זו, מהא שהסכימו הפוסקים להשליש גט גם בנשתטית שיהיה מוכן לגרשה כשתתרפא, וא"כ מוכח מזה שגם אפי' נשאה בהיתר כגון ע"פ עד מחויב לגרשה, שהרי בזה שנשתטית נושא בהיתר ואפ"ה כתבו לגרש מיד, וא"כ מוכח מזה שעצמית איסור שתי נשים מונח עליו כל שיש לו שתי נשים, גם שהיה נישואי שתיהן בהתירא כענין נשתטית שלקח שניה בהיתר ב"ד, והראשונה ג"כ נישואי היתר הי', וא"כ רואין אנו שמה שיש לו שתי נשים יש עליו איסור חר"ג, וא"כ גם בנשא שניה באיסורא של חר"ג אחרי שחלו הנישואין של השניה כי ר"ג לא ביטל הקידושין והנישואין, וממילא יש עליו איסור של שתי נשים גם כשיהיה עם הראשונה, כל זמן שלא יגרש להשניה, כמו שיש עליו איסור של שתי נשים כשנשא אשה אחרת על אשתו שנשתטית ואח"כ נתרפאה. ומעתה יש יסוד מוכח לסברתי שיועיל השלשת גט, כמו שבנשתטית כל שהניח הגט עבור הראשונה שאף שנתרפאה הראשונה מותר בשניה, גם שאין רצונה לקבל הג"פ, ובזה ודאי יודה גם כת"ר שאין לכוף להראשונה לקבל בע"כ גט, שודאי תוכל לומר שחפצה להתעגן אולי תקבל השניה גט ברצונה הטוב, וגס בעלה ירצה לגרשה ואז תשאר היא אשתו, שאין כאן הסברא שלא יהיה חוטא נשכר רק בעינן שיהיה גט מצד בעלה כשתרצה הראשונה להתגרש, וה"נ לדעתי גם בנשא השניה באיסור שאין לכוף אותה בע"כ, אחרי שבזה שמשליש גט עבור השניה יצא ידי חובת של איסור חר"ג בהחזקת שתי נשים, והרי מקור של איסור בדיעבד אחרי שעבר ונשא מנשתטית למדנו, וכש"כ למה שכ' שיש תועלת בהשלשת הגט ע"י השבועה שנשבע שלא יבטל את הגט והשליח, וא"כ יהיה עליו איסור להתייחד עמה שהרי בזה שמתייחד עמה פוסל