באר משה (דנשבסקי) ב קעט

הדיעות והסברות שיש לומר דפסקינן כרשב"ג דבעינן שהיה ל' יום דוקא בסתם ולדות, הכי כולם יהיו חוזרים מדעתם ממה שכתבו בפ' החולץ, ובפרט שהרשב"א בפ' החולץ שמכריע לדינא וכתב שבסתם ולדות ונגמרו שערו וציפרניו תנשא לכתחלה, כתב בסוף דבריו "ובפרק הערל נאריך בה יותר בס"ד" א"כ הרי ראיה ברורה שאין כאן חזרה, אלא שכאן בפ' החולץ לדינא פוסק להקל, ושם בפ' הערל בפי' הסוגיא מביא לכל הדיעות והשיטות, ואולי מהאי טעמא גופא משום דהוא מדרבנן פוסק להקל בנגמרו שערו וציפרניו שתנשא לכתחלה. וע"כ נראה לענ"ד הגם שלדינא אנו פוסקים כדעת השו"ע (בסי' קנ"ו) דבעינן דוקא שהה ל' יום בסתם ולדות, וי"א דבעינן נמי גמרו שערו וציפרניו, אבל על גמרו שערו וציפרניו לבד אין סומכין כל שלא שהה ל' יום, מ"מ לצרף דעת הרשב"א והריטב"א והנימוק"י לצירוף. היתר ההכרה שהיה קודם ששה חדשים ללידתה, ודאי שיש לצרף שיהיה נחשב ביחד לעשות מזה ספק אחד להקל במידי דרבנן, ובפרט במקום דחק ועיגון וגם שכבר יצא דבר זה להיתר ע"פ רבותינו הגאונים הג' מהרעק"א ומהר"י מליסא, אך באופן שיהיה בירור גמור שיגידו בתו"ע על ההכרה שהיה קודם ו' חדשים ללידתה ועל שהיו נגמרים שערו וציפרניו בעת הלידה

ובסתם ולדות במקום שאין ריעותא מצד שערו וציפרניו דקיי"ל שלכתחלה אסורה ובדיעבד באשת כהן אחרי שנתקדשה לכהן אין צריך חליצה, וה"ה בבעלה ישראל אם אין היבם כאן, היאך הוא הדין לכתחלה אם אינה יודעת היכן הוא היבם, או שא"א לו לחלוץ, אם נאמר כיון שהיא תצטרך להתעגן כל ימיה, דמיא זה לאשת כהן שהתירו חז"ל, או שדוקא בדיעבד שכבר נשאת אין מוציאין אותה מבעלה, אבל לכתחלה לא תנשא הגם שתתעגן כל ימיה, והנה בפ"ת (סי' קס"ד ס"ק ה') הביא בשם משכנות יעקב שאין לנו אלא מה שהתירו חז"ל בפירוש באשת כהן בדיעבד ולא להוסיף מדעתינו להתיר משום עיגונא, אך בח"ס אה"ע (חלק ב' סי' ס"ט) כתב, וז"ל ואפשר שבמקום עיגון כזה קיל מנשאת לכהן" ובתשו' רעק"א (סי' צ"ח) כתב וז"ל "אמנם בנ"ד ראוי לדמות לאשת כהן ועדיף מיניה כיון דלית ליה תקנתא וכמש"כ חתני הגאון נ"י" ע"כ, ובתשו' (שם אריה חלק ב' סי' מ') מעיר שם על דברי הגרע"א והח"ס שהחליטו שבמקום עיגון דמי זה לאשת כהן, והקשה ע"ז הא מים שאין להם סוף יוכיח דקיי"ל במשאל"ס שאם נשאת לא תצא, ומ"מ מחמירים לכתחלה אף במקום עיגון שלא תנשא שהרי אין לך מקום עיגון יותר ממשאל"ס עכ"ד, ולענ"ד אין מזה קושיא כלל על הגאונים הנ"ל דהתם במשאל"ס עיקר דין חז"ל הוא לאסור במקום עיגון לכתחלה, וכשאנו מתירין דיעבד שכבר נשאת איכא תרתי דיעבד ומקום עיגון, דהא אם נצטרך להתגרש מבעלה שנשאת לו, תיאסר לאחרים ג"כ, משא"כ בנדון זה שחז"ל התירו באשת כהן אין כאן רק דיעבד לחוד דהא אפשר שתתגרש מבעלה הכהן ותנשא לאחר שתחלוץ שלא לכהן, וא"כ שפיר נוכל לדון את מעלת הדיעבד להוציא מבעלה בלא עיגון, נגד עיגון בלא דיעבד, שעיגון בלא דיעבד עדיף מדיעבד בלא עיגון ושפיר אמרו הגרע"א והח"ס חתנו "שראוי לדמות לאשת כהן ועדיף מיניה כיון דלית ליה תקנתא" ונראה לענ"ד להביא ראיה לזה שעיגון בלא דיעבד עדיפא מדיעבד שכבר נישאת בלא מקום עיגון, והוא ממה שמצינו גבי רואה דם מ"ת (יו"ד סי' קפ"ז סעיף ג') לדעת הי"א שהוא שיטת רש"י והרמב"ם, שלבעל ראשון אין מתירין ע"י בדיקת שפופרת כיון שאפשר להתגרש ולהנשא לאחר, אמנם בבעל שלישי שנעשית אסורה לכל מתירים ע"י שפופרת, וסתמא סתמו הפוסקים שמותרת ע"י בדיקת שפופרת בין שהיא תחת בעלה השלישי ובין אחר שנתגרשה מבעלה השלישי בכל אופן היא מותרת ע"י בדיקת שפופרת, הרי מוכח שבהוחזקה ג' פעמים מג' אנשים להיות רואה דם מ"ת שהוא מקום עיגון שנאסרה לכל, שרינן לה ע"י בדיקת שפופרת גם בלא דיעבד, אך בבעל ראשון דהוה דיעבד שתצטרך להתגרש, רק לפי שאין כאן עיגון שאפשר לה להתגרש ולהנשא לאחר משום שאין כל האצבעות שוות, לא שרינן לה ע"י בדיקת שפופרת להשאר אצלו, והרי מוכח מזה שמקום עיגון שתיאסר לכל חשוב יותר להתירה, מן דיעבד שכבר נשאת במקום שאפשר לה להתגרש ולהנשא לאחר, ולכן שפיר כתבו הגאו' הגרע"א והח"ס שכיון שהתירו חז"ל באשת כהן בלא חליצה שלא תיאסר על בעלה הגם שאפשר לה להתגרש ולהנשא לאחר אחרי החליצה, כש"כ שנתיר לה במקום שא"א לה בחליצה ותתעגן לעולם אם לא נתיר לה בלא חליצה להנשא לכתחלה: סימן ה אייר תרנ"ט סלאבאדקא כבוד הרה"ג וכו' אב"ד דק"ק

אחדשה"ט. מכתבו בענין אחד שעבר על חר"ג ונשא אשה על אשתו הראשונה, ואח"כ עזב אשתו השניה וחזר להראשונה הגיעני, והנני לכתוב בעצם הענין שדברתי קודם במכתבי וגם להשיב על דבריו ואעיר בעז"ה לחקור לעומקו של הלכה באמת וביושר הסברא

כתב כת"ר על מש"כ אם הנשאת באיסור חר"ג שלא לישא ב' נשים, שאפשר לומר לכאורה שאין לה כתובה במקום שהיא ידעה מזה, והבאתי מהא דאיתא (יבמות פ"ט ע"א) באשה שאמרו לה מת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה שאין לה כתובה טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא תהא קלה" וכתב כת"ר ע"ז א"כ יקשה חייבי עשה אמאי יש להן כתובה, תמיהני הלא כתבתי זה במכתבי הראשון דחייבי עשה יש להם כתובה משום שהוא מן התורה ואין צריך חיזוק, וטעמא דתהא קלה הוא הטעם שאמרו (יבמות פ"ה ב') דברי סופרים צריכים חיזוק ולכך עשאו שתהא קלה בעיניו להוציאה, גם מה שכתב שלאיכא דאמרי שם דרבי קתני הא דמרגילה והלכה כמותו, ולכן קשה להש"ס, אמאי אין לה כתובה הא באשה שבא בעלה כו' הולד ממזר ואינה מרגילתו, וע"כ הוצרך הגמ' לטעמא שתהא קלה בעיניו להוציאה, תמה אני עליו א"כ איך יאמר על חלוצה שהרי תישאר הקושיא למה יש לה כתובה הא ראוי שלא יהיה לה כתובה שתהא קלה בעיניו להוציאה, שהרי לפי דבריו לא יועיל ע"ז הא דאינה מרגילתו, גם מה שכתב בטעם הג' דקשה להש"ס היכן מצינו שבשביל חטאיו של איש נפסידנו ממון שנתחייב לו לפני חטאו, הוא ג"כ תמוה הלא כמה הלכות קבועות בדיני כתובה כן הוא, בעוברת על דת משה ויהודית וכדומה, גם מש"כ שזה הטעם לזינתה וכל השנוים בהמדיר שמפסידים כתובה אח"כ מטעם שתהא קלה בעיניו להוציאה, אבל אם תחלת הנישואין באיסור, תלוי זה בקל וחומר ובצריך חיזוק, וחר"ג קל ואין צריך לחזקו ע"כ דבריו ותמה אני עליו בתרתי. א) כיון שלדעתו להפסידה כתובה הקדומה קשה יותר ממה שלא יהיה בתחלה, ואם הטעם שתהא קלה להוציאה מהני להפקיע חיובה הקודם, כש"כ שיועיל שלא יחול חיוב הכתובה מתחלה. ב) מש"כ "שאין אנו רשאין לחזק את חר"ג" לפלא הוא מאין לקח שאין רשאין זאת וכי המצוה לזלזל בו, ועיקר הדבר שחידש שהטעם בזינתה וכל השנוים בהמדיר שמפסדת כתובה, כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, לא מצינו זה בשום מקום, גם יקשה ע"ז